יוסף בן מתיתיהו, האם היה בוגד ציני בעמו? האם היה אחראי בעקיפין לחורבן הבית? מה היה תפקידו כמפקד המרד בגליל?
סיוורד מעלה בחיבורו את הטענה הידועה שיוסף היה בוגד בעמו ונסמך על חיבורו כדי להוכיח את מהותה של הבגידה.
על פי דברי יוסף עצמו הוא רצה לצאת ולהתמסר לידי הרומאים כבר לאחר קרב יודפת שבו ניגפו היהודים בפני עוצמתם הצבאית של לגיונות הרומאים.
נפילתו בשבי והצלתו הפלאית הם שמעוררים סימני שאלה בנוגע ל״מסירותו״ להצלחת המרד, והעיקר לעמידות לצידם של הפלביאנים ( אספסיאנוס ולאחר מכן טיפוס)
ובעיקר העזרה שנתן יוסף לרומאים בזמן המצור על ירושלים.
על פי דברי יוסף ניתן להניח שפסיכולוגית התרוצצו בקירובו רגשות מתנגשים שמעוררים שאלות בנוגע למידת אשמתו בבגידה.
בין הרגשות הללו ניתן למנות את תעובו העולה מדבריו בנוגע למלחמת האחים בירושלים, מהטבח שערכו הקנאים אלה באלה ובעשירי ירושלים, חילול הקודש במקדש בירושלים
ושפיכת דמים טהורים בשטח המקדש, שרפת המקדש בידי הקנאים עצמם ועוד.
לעומת זאת יוסף לא בחל בשום דרך כדי לעזור לניצחון רומי במלחמה. הוא יעץ לטיטוס כיצד לנהל את המצור וכיצד לשפר את הסיכויים לניצחון. הוא לא הסתפק בייעוץ ונקט אף בדרכים אקטיביות
כדי לעזור לרומאים, תוך נקיטת גישות שהיום נקראות מלחמה פסיכולוגית .
לכל אורך פרק המצור , לא מגלגל יוסף את לשונו ולא מהסס לכנות את הקנאים בביטויי סלידה, בקללות, בהאשמתם באסון שבא על ירושלים.
בשלב זה של המערכה נשאלת השאלה האם היה יוסף בכלל בעד המרד מלכתחילה ?
האמת , שאלה זאת נתונה בספק לאור התנהגותו בזמן המערכה בגליל ולאחר נפילתו בשבי. עולה גם השאלה האם עשה יוסף ככל יכולתו להכין ולחזק את הגליל
לפני פתיחת המלחמה?
שינוי מה חל ביחסו של יוסף לאור ההתאבדות ההמונית של לוחמי מצדה ומשפחותיהם וזאת כדי לא ליפול חיים בידי הצורר ולמות חופשיים.
יוסף שהופך להיות שפוט של אספסיאנוס שבעקבות הנבואה שצלחה שהגנרל יהפוך להיות לקיסר ובנו ימשיך אחריו, בדרך זו זכה בחייו , וכישרונו הספרותי הפך אותו לכותב הזכרונות הרשמי של הקיסר
( בכל הנוגע למלחמה יהודה וחיסול המרד הגדול), לאחר שתמה כתיבתו על קורות המרד הגדול, פתח יוסף ( לאחר שזכה בחופש ובאזרחות רומית) , בכתיבה מונומנטלית של כתיבת תולדות עם ישראל- כתיבה
היסטוריונית במיטבה.
תכונותיו השליליות של יוסף ידועות, אולם הוא זכאי לדעתי גם לתשבוחות על כישרונו העצום כסופר , כהיסטוריון, ועל תפקידו העצום בתאור ההיסטוריה של עם ישראל וכתב ההגנה שכתב על עמו, עובדה שמוכיחה שעד נשימתו
האחרונה נשאר יוסף בן נאמן לעם ישראל.
ספר מומלץ בהחלט.
טוביה

הבוגד בירושלים /דזמונד סיוורד

הסופר מנסה להבין ולהסביר לעצמו ולקוראים בעיקר מי בדיוק היה יוסף בן מתתיהו או יוספוס פלאביוס (השם שאימץ לעצמו לאחר שחבר לרומאים אחרי חורבן יודפת). סיוורד מסתמך בעיקר על ספריו של יוספוס פלביוס : 1. מלחמת היהודים 2. קדמוניות היהודים. 3 חיי יוסף (אוטוביוגרפיה) ועוד כמה מסמכים של היסטוריונים רומאים מאותה תקופה או מתקופה מאוחרת יותר : טקיטוס וסווטוניוס.

הוא מזכיר גם דעותיהם של היסטוריונים מודרניים יותר על תפקידו וספריו של יוספוס פלסיוס.
סיוורד מתמקד בעיקר בתולדותיהם של מלחמות היהודים זה בזה מצד אחד וברומאים מצד שני בו זמנית. וכל זאת ערב חורבן הבית החל משנת 66' ועד לשנת -73' לספירה : השנה בו פרץ המרד נגד הרומאים וסיומו עם המרד של בר כוכבא ורבי עקיבא.
כמובן, שההיסטוריונים המודרנים חולקים על סיפוריו הנגועים בהאדרת המפקדים הרומאים של המלחמה ומיטיביו של יוספוס : אספסיאנוס ואחריו בנו ויורשו טיטוס ובהטיית הקורות לטובתם שכן היה להיסטוריון לבית הקיסרות הרומאית בשנים לאחר מכן והוא חב להם את חייו ואת אזרחותו הרומאית שאותה לא קל היה לקבל לנתין זר ועוד שבוי מלחמה לשעבר.

ובכל זאת, יוספוס פלאביוס הוא המקור היחיד כמעט והמהימן ביותר לתולדות עמו באותה תקופה. והתיעוד שלו היחיד שתיאר באובייקטיביות ,פחות או יותר, את האירועים ההיסטוריים, הדרמטיים והקשים שקדמו לחורבן הבית ולתיאורם הממשי. החל מהסיבות למרד ברומאים, התפלגות העם לפלגים ולקבוצות יריבות, הקנאות הבלתי מתפשרת והחריפה של קבוצה בעם :הקנאים הסיקריים שלמעשה השתלטו על ירושלים ובעיקר על בית המקדש והנהיגו את הקרב על ירושלים והם שקבעו בסופו של דבר בהתנהלותם ובמלחמתם העיקשת נגד מתנגדיהם היהודים ונגד הרומאים את התוצאה הסופית של חורבן הבית, חורבן ערים יהודיות ברחבי הארץ, וסופה של רוב הקהילה היהודית בארץ ישראל או יודיאה בפיהם של אותם רומאים. כמובן שבזאת באה לקיצה ריבונות יהודית וישראלית שחלה ברצף של יותר מאלף שנה על נחלת האבות, מאות אלפי יהודים שנרצחו מאות אלפים שנלקחו כשלל לרומא להימכר כעבדים ושפחות בשווקים וגם ליפול טרף לשיני חיות טורפות בקולוסאום או במלחמות גלדיאטורים.

ירושלים נחרבה מהיסוד, רוב בתיה ובית מקדשה המפואר ואחת מהערים היפות בעולם המוכר של אותה תקופה נשרף ונחרב עד היסוד. ירושלים נחרשה ונזרעה במלח על ידי הרומאים. ונקראה בשם חדש "איליה קפיטולינה" ושם נבנה מקדש לאחד מאלוהי הרומאים.
ערב ראש השנה תשע"ו אנחנו וכמעט חודשיים אחרי י' באב תאריך שבו נחרב בית מקדשנו השני ולפי המסורת גם הראשון, הייתה לנו תקופה של חשבון נפש, האם אנחנו מתאבלים על חורבן הבית בפעם השנייה אבל מהרהרים בו זמנית על הסיבות שגרמו לאובדן הבית ואתו התוצאות הנוראות של רצח של כל כך חפים מפשע והגליה של מאות אלפים ממולדתם כאלו שנאלצו לעזוב בגלל רעב וחוסר כל וידם הכבדה של השליטים הרומאים ?

המתיישבים הציונים בא"י נשבעו : "שנית מצדה לא תיפול" ? האם הם העלו בדעתם מה צופן העתיד לבוא בעוד מאה ויותר שנים? לאחר שבנים שבו לגבולם ובנו ארץ לתפארת תוך זמן קצר יחסית לאחר שואה נוספת וגרועה מכולם במאה ה- 20 ? אבל במקום לשמוח ולפרוח ולהתאחד כעם אחד, שוב אנחנו מתפלגים ומתפזרים והופכים לקבוצות ולעדות עם אינטרסים שונים וחלק מאיתנו שונא חלק אחר ולהפך, ושוב יד אח בחיי אחיו שולחת ודם יהודים נשפך לשווא.

אויבים מבחוץ תמיד היו וגם ללא המרד ברומאים שנאו הנוכרים בתפוצות את היהודים ללא סוף. גם אז רבו האנטישמים גם בפזורה היהודית בארצות ניכר. לזה התרגלנו ויחד עם כל הפרעות, חורבן, שואה וגזירות יכולנו להם ושרדנו הכל ועדיין נשארנו עם שעשה היסטוריה יוצאת מן הכלל ושב לארצו המקורית אחרי 2000 שנות גלות. לזה אין תקדים בהיסטוריה בינתיים.
ובכל זאת במקום להוקיר את המתנה שניתנה לנו בזכות ולא בחסד ועל מגש ועליו גופותיהם של 6 ויותר מליוני אחינו בתפוצות, עדיין לצערי, אנחנו לא זהירים ולא הפקנו לקחים מהעבר.

במקום להניח למחלוקות ולדעות השונות המפלגות הממלאות בשנאת חינם ובנקמנות קנאית ובלתי מתפשרת – לוותר, להתאחד, לקבל את דעות הזולת בסבלנות ובסובלנות, להקשיב לזולת ובעיקר לראות איך ממשיכים ביחד לבנות ולקיים את המדינה הנפלאה הזאת יחד עם כולם, וזה כולל גם את העמים השכנים אלו שלא זוממים לכלותנו ואת העמים ששוכנים בקרבנו ואינם יהודים, ואת כל הזרים החפצים להתערות בינינו ולהגיע יחד למטרות נעלות וטובות יותר.
לחשוב ולהיזכר במה שקרה לפני אלפיים שנה, להפיק לקחים מהסיבות שגרמו לאסון ההוא ולא לחזור על אותן טעויות.
זה אפשרי.

הספר גרם בקריאתו סערה גדולה בנפשי ולא יכולתי להימנע מלהשוות הרבה מהאירועים והנסיבות שהשתלשלו והביאו לסוף הגרוע ההוא שאפשר היה למנוע מלפני אלפיים שנה לבין אירועים ונסיבות היום כאן ועכשיו בארצנו הקטנטונת, בינינו לבין עצמנו.
הרגשתי צורך לחלוק את רגשותיי ורשמיי מהספר אתכם קהילת קוראי סימניה, צר לי אם אני נשמעת "סוג של נביאה בגרוש בשער". לא זאת הייתה כוונתי. אלו רק מחשבות והרהורים פרטיים שלי וחשבון הנפש הוא בעיקר שלי.
שתהיה לכולם שנה טובה ומיטיבה ובה יתגשמו כל החלומות האישיים והכלליים של כולם.
בריאות שלום ושלווה במחוזותינו. אמן.

בגיל 13 קראתי לראשונה את הספר "הדס", אותו סיפור עצוב ומרתק, על נערה כפרית מהגליל בימי המרד הגדול, ומאז אני מאוהבת בתקופה. עברו שנים, אני לומדת את התחום באופן אקדמי ועדיין נהנית כ"כ מהספרים העתיקים ומהחיים המיוחדים האלה.
כל זאת כדי להסביר למה ברגע שראיתי את "בוגד בירושלים" זינקתי עליו ומצאתי את הזמן בשבוע עמוס לקרוא אותו.

ההיסטוריון דזמונד סיוורד פורס בספר את מסכת חייו של יוסף בן מתתיהו, אותו היסטוריון יהודי ספק ריאליסט ספק בוגד אך ודאי מקור ראשון במעלה לנו החיים כיום. הספר מתחיל מתיאור מפורט ומרתק של חיי היהודים בתקופה זו בארץ ישראל, על כל המשתמע מכך- בית מקדש, חכמים, כתות, רומאים ועוד ועוד. בהמשך, עקב גורמים כמו התעללות הנציבים הרומיים ביהודים ומתח בלתי נסבל בין היהודים לנכרים פורץ המרד המפורסם, עליו כתב יוספוס את ספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". כעת אנו עוברים לסיפור המרד, שהוא קשה, כואב ומורכב, משולב בציטטות מכותבי התקופה ובשפע של פרטים היסטוריים אך בסך הכל ייוצר תמונה אמינה וברורה. כמי שכאמור לומדת את התקופה סיוורד לא נוטה לספוקולציות ודבריו מבוססים היטב, בין השאר באוסף משים של הערות שוליים בסוף הספר.
אני לא יודעת אם זה כשרונו של סיוורד או של יוספוס, אבל קשה שלא להתרגש מתיאור יומיומי של יהודים עם בית מקדש, שלא לכעוס על אכזריות השלטון הרומי, שלא להיסחף למאבקי הכתות והשיטות ולהזדעזע מתיאורי החורבן. לא מדובר בספר קל- הוא כולל תיאורים קשים של מוות בעינויים ושאר זוועות, כמיטב המסורת ההלניסטית, נוסף על השאלות כבדות המשקל שהוא מעלה- אמונה, קנאות, אחדות וחרות. עם זאת הוא סוחף ומרתק. התחברתי והתרגשתי עמוקות.

אני מניחה שכל קורא ימצא בספר שפע של רעיונות (שלא לומר תחמושת) לטובת האידאולוגיות שלו והשקפת עולמו, ואני לא מנסה לטעון כי הספר "מוכיח" לנו כי רק קנאות- או אמונה, או סובלנות- יצילו אותנו. יהודים, כאז כן היום נוטים לוויכוחים מרים וכידוע "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אבל אני חושבת שיש משהו עמוק ומרגש לראות איך אלפיים שנה של מסורת יהודית עוברות מדור לדור, ומול מאבקי הקנאים והמתונים, החילונים והדתיים, רק שלא נשכח שאנחנו עם אחד.

השאלה הגדולה : האם היה בוגד יהודי בעמו כפי שמופיע בכריכת הספר או "פטריוט" יהודי ?

בשאלה זו עסקו רבים במהלך ההסטוריה ובכך אני "ממחזר" מידע.

מדובר בתעלומה מהמענינות בתולדות עמנו-בגידה בעת מלחמה (מרד) כן או לא.


לשם כך אני נעזר ומתבסס על ספרו של היסטוריון בריטי לא יהודי שעשה עבודת מחקר מעמיקה למדי.

אם כי מצאתי שבפרטים מסויימים טעה אין זה המקום לדקויות לכן לא אכנס לזה.

מענין שדווקא היסטוריון זר כתב את המחקר הזה, יתכן שזה מצביע על הקושי של בני עמנו להתיחס לסוגיה זו למרות שבעברית נמצאים הספרים שכתב פלביוס מתוגמים מיוונית, על כך בהמשך.

גבור הדיון ידוע בעיקר כהיסטוריון אבל הוא היה הרבה מעבר לכך.

פלביוס היה מפקד הגליל במרד. לשם השוואה קחו מפקד פיקוד צפון.

כהסטוריון החל לכתוב רק ברומא לאחר כשלון המרד כשהוא חי מקורב למשפחת הקיסרים הרומאים שהביאו לחורבן. כך שלמעשה האיש "זכה " להיות משני עברי המתרס וזה מוסיף עיניין ומקשה על פיענוח החידה.

בפעם הראשונה הוא הגיע לרומא בצעירותו בדרך עבר הרפתקאות -הספינה שהפליג בה טבעה והוא הציל את עצמו בזכות כישורי השחיה שלו. (אחרים טבעו) אולי זה גם רמז לבאות. בכל מקרה התרשם מאד מרומא ולטובה מה שללא ספק השפיע על שיקוליו בהמשך דרכו.

מהכתבים שלו אנו יודעים עליו ועל תקופתו יותר מאשר מכל אדם אחר בן זמנו. יש לו כמעט בלעדיות על עדויות מהמרד.

לשם השוואה ישו הנוצרי לא כתב מילה וכל הנצרות מבוססת על מידע ממקור שני, שלישי וכן הלאה יש שם בברית החדשה לא מעט אי התאמות שאנשי דת מנסים ליישב בהצלחה חלקית לאורך כל הדורות.

בכתביו של פלביוס גם כן לא הכל מתיישב, גם אצלו ישנן כביכול עובדות המופיעות באופן שונה מספר לספר.
כנראה שהנסיבות הלא פשוטות ולא קשיים בזכרון הניעו אותו לכתוב פרשנויות שונות לארועים שחווה.

פלביוס אינו נחשד בצניעות ומייחס את עצמו למשפחת כוהנים מכובדת עוד מהעת שהחשמונאים שלטו בארץ.
הוא ראה עצמו במרד כלוחם אמיץ שנלכד בידי הרומאים. רק שלאחר מכן הפך "ליועץ" שלהם לעיניני סיום המרד.
כלומר סייע להם לנצח את אחיו המורדים.

מכתביו עולה שהיה עד לחורבן ירושלים ובית המקדש - משמעותי ביותר- ראוי לציין שהעדויות שלו שזכו לחוסר הערכה בקהילת החוקרים בדורות האחרונים הולכות ומתגלות כמדויקות בעיקר כשזה לא נוגע לו אישית לדוגמה בחפירות במצדה יגאל ידין נעזר מאד בתאורים שלו בשעה שחפר. אם כי בתחילת החפירות לא התיחס אליו ברצינות רבה מידי.

ללא ספק היה לו לפלביוס ידע וזכרון יוצאי דופן.
הוא סיים את חייו כאזרח עשיר ומכובד של האימפריה הרומאית ידיד הקיסרים משושלת פלביוס .
משמידי יהודה וירושלים והקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבת ספרים על המרד הגדול ועל תולדות העם היהודי.

מת כנראה זמן לא רב לאחר מותו של הקיסר הרודן דומיטייאנוס האחרון לשושלת הפלאווים של אביו אספסיאנוס ואחיו טיטוס הנודע לשימצה.

ממקורות רומאים ידוע שלמרות הנכבדות והעושר הוא היה בעניהם גורם זר שאמינותו בספק.ויחסם אליו היה בהתאם.

כעת לשאלה בוגד או לא בוגד?

המקטרגים טוענים חד משמעית בגד ואף זייף עובדות כדי לצדיק את הבגידה.
מטרתו האמיתית בעת פיקודו בגליל הייתה לשמור על השלום והסדר הפנימי באזור אך במכוון לא הכין כראוי את הכוחות שעמדו לרשותו למלחמה כנגד הרומאים. לטענתם יוסף צפה מראש שיפסידו ושהרומאים הנהגו בהם ביד קשה כדרכם.ואם כך הוא דבר מדיניותו הייתה בוגדנית ודו פרצופית מראשיתה ולא רק מהרגע שבו "ערק" למחנה הרומאים בשלב מאוחר יותר. (תוך שהוא מסכן מאד אבל בסיכון מחושב את חייו).

המסנגרים יטענו גם הם שהיה מפוקח שהבין את המצב הפוליטי לאשורו ואת חוסר אפשרות ההצלחה של מרד היהודים בקיסרות הרומאית ,ועשה ככול שביכולתו לפשר בין שתי התרבויות אך מעולם לא איבד את נאמנותו הבסיסית לעם היהודי ופעל להקטנת הנזק.

בעת ההיא בפרט בגליל אם היה מביע דעתו בפומבי היה נדון כפי הנראה למוות.

הגליל היה חבל ארץ ש"הצטיין" בקיצוניותו ובאמונה עיוורת בעזרתו של כוח עליון-לא ניתן להסיר את זה מהשיקולים שלו. יש להניח שהוא לא היה שותף לאמונה זו. כך שהרבה ברירה לא היתה לו. כזכור רצה להציל את נפשו, אנושי והגיוני.

ההסטוריון שכתב את הספר דזמונד סיוורד מנסה להיות אובייקטיבי ומצביע על כך שלמרות המידע הארכיאולוגי וההסטורי קשה לשפוט את האיש ואת מעשיו, יש לזכור שבזכותו נכתבו ארבעה ספרים ( מלחמת היהודים " קדמוניות היהודים ספר תולדות היהודים מימי התנ"ך ועד ליוסף "נגד אפיון " הספר הראשון אך בהחלט לא האחרון שעוסק במאבק באנטישמיות ו"חיי יוסף האוטוביוגרפיה שלו ) זכו לתרגומים מיוונית לאורך השנים ובשנים האחרונות יצאו כמה מהם עם תרגומים חדשים מלווים בהערות רבות של חוקרים מלומדים. בכך כמובן רוה סיוורד נקודות לזכותו.
"הבוגד מירושלים " הוא ספר טוב למדי אבל מביך במקצת עבור הקורא העברי. העובדה שהיה צורך בהיסטוריון זר כדי שיכתוב אותו מסמלת היטב את היחס המורכב שגילו בני עמנו אל יוסף בן מתתיהו. בעברית אין ספר מחקרי מקיף על יוסף אישיותו וחייו ,אם כי ארבעת ספריו כאמור מוכרים וידועים דורות רבים.
ישנה אפשרות שיוספוס נטה לעוות את העובדות לגבי התקופה שבמהלכה היה מעורב הוא עצמו ולגביה היה לו אינטרס אישי .ופעל להצדקת עצמו. אבל כסופר והיסטוריון למרות אילוצים לא פשוטים כתב ספרים שיש בהם גם לא מעט ניסיון להצגת המציאות הקשה של העת ההיא באופן יחסי באובייקטיביות. אם כי שנא ללא ספק את הקיצוניים. בכל מקרה הרחיב מאד את הידע על התקופה.
ולגבי פסק דינו כל אחד מכם יחליט - יש כאן מידע חלקי כדי לדעת יותר מומלץ לקרוא את הספר. ולא פסק דין.
בעיני הספור כולו מרתק לא פחות מספרים שנכתבים בזמננו ברובם בידיוניים הבודקים כביכול מסמכים, תמונות וארועים מהעבר ומגיעים לרמת best seller לטעמי לא תמיד בצדק.


.

זהו ספר נוסף על תקופת המרד ברומאים, ולעניות דעתי אחד הטובים שבהם. סיוורד אינו יהודי אבל בהיותו היסטוריון הוא חוקר המנסה להבין את התופעה המוזרה של יוסופוס פלביוס, האיש שהשאיר לנו עדות כתובה על אחת התקופות הקשות ביותר בתולדות עם ישראל. סיוורד מביא מראי מקום נוספים, מקבילים ליוספוס פלביוס כדי לאמת או לקבל פרופורציה על איכות ומהימנות המידע שהועבר אלינו במלחמת היהודים ברומאים. הוא עושה זאת היטב, ומצליח להחיות את הדמויות בנות התקופה. מהספר עולה עוצמתה של ירושלים וגודלה ומשמעותה לגבי בני העת ההיא, בית המקדש כאחד מפלאי עולם אז, תכונותיו של העם היהודי (שאכן היה בנוי מלוחמים עיקשים שיצרו בעיית אמת לאימפריה הרומית) והפילוג הנוראי והמטופש בתוכו. ספר חובה לכל מי שמתעניין בתולדות העם היהודי בעת ההיא ובהקשרה לזממנו אלה.

הבוגד בירושלים מאת דזמונד סיוורד הוצאת זמורה ביתן.
דזמונד, היסטוריון מוערך שפרסם מספר רב של ספרים וביניהם ביוגרפיות רבות, כותב כאן מעין ביוגרפיה של יוסף בן מתתיהו שמוכר גם בשם יוספוס פלאוויוס.
הסופר ממקם אותנו בתקופת בית שני. בשנת 37 לספירה נולד יוסף (כנראה בירושלים) ומשם אנו מתוודעים אל דמותו ויותר מכך אל סביבת חייו. הרומאים שולטים בארץ לאחר כיבושי פומפיוס וכרגע שולט הקיסר קליגולה.
את קורות יוסף לומד הסופר מארבעת ספרי יוסף בן מתתיהו עצמו ואלו הם:
1. "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (ידוע גם בתור מלחמת היהודים).
2. "קדמוניות היהודים".
3. "נגד אפיון"
4. "חיי יוסף"
בשל עובדה זאת, אנו צריכים לקבל את העובדות המובאות בספריו עם חוש ביקורת לגבי אמינות הדברים בייחוד בשל העובדה שלא נשתמרו עוד מקורות אחרים. את ספריו הוא כתב ביוונית תחת פטרונותם של קיסרי רומא כך שבוודאי לא נצפה ממנו לביקורת חריפה נגד השלטון הרומאי.
בנקודה זאת הסופר מיטיב להתריע על כך ולהזהיר את הקורא והוא אף מגדיל לעשות בכך שהוא מציין בנקודות חשובות מה לדעתו היא עובדה שכנראה נכונה ומתי לדעתו יוסף הפריז בנתונים או סילף קמעה את העובדות לצרכיו האישיים.
הספר כתוב היטב והוא מיועד לקורא כמבוא להכרת הדמות המרתקת של יוסף בן מתתיהו.
כותרת הספר חרצה את גורלו של יוספוס פלאוויוס ודנה אותו כבוגד.
אני הייתי מניח סימן שאלה בקצה הכותרת ומסתייג מחריצת הדין.

מעשים רבים של יוסף מעלים תמיהה לגבי יושרו עוד כמפקד הגליל אך לאחר הבנת האירועים הסביבתיים שלו ומהתנהגות הקנאים וקיצוניות דרכם מן הצדק להבין שבתוך סביבה אכזרית כל כך לא ניתן לדון את האנשים לפי אמות המידה של היום.
( האם רבן יוחנן בן זכאי הוא בוגד ?)
בתיאוריו את הקנאים ובמיוחד את אויביו, יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא נתקפתי זעזוע רב. התיאור שבעת המצור על ירושלים המשיכו הקנאים להילחם זה בזה ואף שרפו אחד לשני את מאגרי המזון עורר בי שאת נפש ממלחמת האחים של עמי.

לסיכום, ספר שנושאו מרתק ביותר. דמותו של יוסף הינה דמות מורכבת ולא קלה לעיכול. עננת המידע עליו ועובדת היותנו ניזונים רק מפיו על חייו עצמו מקשה על ההזדהות עם מעשיו. אך עדיין אנו עדים בזכותו לאחת התקופות האפלות בחיי העם היהודי.
למרות שהנושא מרתק ועבורי לאחר קריאת הספר "תולדות ישראל בבית שני" זאת הייתה צלילה נהדרת לתוך מאורעות מרתקים אלו, הספר לא השאיר בי רושם כספר מרתק מבחינת הכתיבה. לצערי משהו היה חסר בו. הרגשתי כמישהו שמסביר לי על תקופה מרתקת אך בשפה מונוטונית וחסרת התלהבות.
6 מתוך 10 בסולם עמנואל
מתוך דף הפייסבוק שלי "ספריית ספרי העיון של עמנואל"

מיהו "הבוגד בירושלים"? האם יש קשר בין שם הספר לכותרת המשנה : יוסף בן-מתתיהו , מצדה וחורבן יהודה?
שם הספר מסקרן, רבות הן השאלות המלוות את הקורא במהלך הקריאה: האם שם הספר מעיד על תפיסת עולמו של הסופר לגבי גיבור הספר יוסף בן- מתתיהו? האם יוסף בן מתתיהו היה מנהיג שדאג לאינטרסים של עמו או שדאג לאינטרסים של עצמו? האם יוסף היה סופר והיסטוריון אובייקטיבי והאם תעד את האירועים בדיוק כפי שאירעו או ששכתב את ההיסטוריה כסופר מטעם השליט הרומאי? האם בתוקף מעמדו והשתייכותו למשפחת הכוהנים שימש סוכן ומרגל מטעמם כנגד המתנגדים לשלטון הרומאי? האם היה שותף לתככי החצר?
דזמונד סיוורד הוא היסטוריון בריטי מוערך. אביו שירת כטייס בריטי בפלשתינה במלחמת העולם הראשונה. במהלך שירותו ושהותו במדבר סיני, האב נחשף לספרו של יוסף בן מתתיהו (או בשמו הרומאי יוסיפוס פלאביוס), "מלחמות היהודים" ונשאב בקסמו.
את ההערכה הרבה שרחש ליוסף בן-מתתיהו העביר סיוורד האב לבנו שהתחיל לחקור את כל כתביו של יוסף תוך בחינת אישיותו ופועלו בתקופה בה השליט על הארץ היה הכובש הרומאי וסביבת היהודים בה חי התחלקה למעמדות, זרמים וכתות שלא ראו עין בעין את המציאות הפוליטית והשלכותיה על היהודים בארץ ישראל. דת ומדינה, הון ושלטון, תככים ומחלוקות התערבבו במציאות זו.
סיוורד כתב מסמך היסטורי אמיץ, הוא מטיל ספק במקומות שיש להטיל בהם ספק. הוא שובר מיתוסים ותפיסות שהיו שגורות בקרב חוקרים אחרים. יש החולקים על מידת בקיאותו ההיסטורית של סיוורד בכל פרטי הביוגרפיה של בן מתתיהו ( כמו חבצלת פרבר ) ומכנים אותו כמומחה לביוגרפיות היסטוריות בלבד. סיוורד עצמו כותב שהספר הוא כעין הקדמה לכל תולדות חייו ופועלו של יוסף בן-מתתיהו.
סיוורד מבין שכתביו של יוסף בן- מתתיהו מאותה תקופה הם נדירים. תוך כדי מחקרו הביקורתי הוא מתפעל מכתיבתו ומתיאוריו של יוסף על בית המקדש. תיאורי נופי הארץ ומתיישביה ובעיקר הגליל ויהודה שהיו מקומות שיוסף הכיר היטב והרבה לכתוב עליהם.
יוסף התהדר במעמדו כבן אצולה המשתייך למשפחת כוהנים. על הכוהנים נאסר להחזיק אדמות מבחינה דתית ותפקידם היה לשרת בקודש בלבד. ידוע שלמשפחתו של בן-מתתיהו הייתה אחוזה מפוארת מחוץ לירושלים. דבר המעורר אצל סיוורד ספקות באשר למידת ייחוסו. עם זאת, על פי תיאוריו של יוסף כאשר נרדף בירושלים, מצא מקלט בחצר הפנימית של בית המקדש, מקום בו יכלו להימצא רק בני משפחת הכוהנים.
בן מתתיהו כבן למשפחת כהנים לא העריך את הסיקריקים וראה בהם קיצוניים נחותים. עם זאת, סיפורי הלגיון הרומאי על המלחמה במצדה ריגשו אותו ועוררו בו השראה לכתוב עדות על המלחמה.
יוסף שהה כשנתיים וחצי ברומא וכשחזר נחרד מהמצב בירושלים. לטענתו ניסה להרגיע את היהודים המסיתים כנגד הרומאים כשהוא חוזה את העתיד מתוך הבנה שאותם קיצוניים עלולים להטיל חורבן על היהודים. בעקבות ניסיונות ההרגעה הכושלים שלו טען שהעמיד את עצמו בסכנה גדולה ושאותם מסיתים ניסו להתנכל לו ולפגוע בו.
גם כשקיבל את תפקידו כמפקד הגליל לא הצליח יוסף בן מתתיהו להרגיע את רוחות המתנגדים. הוא נתפס בעיניהם כמנהיג חלש ובשל השמועה שנפוצה כי יוסף מוכן למסור את האזור לידי הרומאים הם כינו אותו בוגד ואיימו על חייו. יוסף בן מתתיהו היה משוכנע גם כאן שהיהודים המתנגדים רוצים לרצוח אותו.
הספר מרתק, באופן כתיבתו מנגיש סיפור היסטורי מופלא וחוויית הקריאה מעלה מחשבות ותהיות על יחסי הכוחות בתוך החברה היהודית בתקופה הרומאית בארץ ישראל. עד כמה ההתמודדויות עם הדילמות ואתגרי התקופה של אז אקטואליות כיום? מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור על הקצנה דתית וחברתית ששיסעה את החברה היהודית אז וכיצד יש להימנע מתופעות כאלה כיום?

הספר מתאר את התקופה בעיני הסטוריון שאינו יהודי. לכן נראה לי שנשמרת בו רמה רבה יותר של אובייקטיביות.
אני מכיר את התקופה יחסית טוב מקריאה של ספרים קודמים בנושא זה. אבל למרות זאת מצאתי בו חידושים שלא היו ידועים לי.
עוצמת השינאה בין היהודים לבין עצמם. הביטוי "יהודים רחמנים בני רחמנים" ממש לא היה שם. הטבח בין הקבוצות החמושות שלחמו זה בזה לא בחלו ברצח נשים וילדים. פעלו בחוסר הגיון מוחלט על האוייב הרומאי לא היה סיכוי להתגבר הוא המתין לשעת כושר לתקוף. ותקף והביא עלינו חורבן.
הקריאה מחזירה אותי לזמנים אילו, כמובן שהנסיבות אחרות אבל אני מוצא לא מעט נקודות משותפות שיש לתת עליהן את הדעת.
זהו ספר טוב קשה להשגה . משום מה בחנויות יד שניה לא ניתן להשיג אותו. ביקרתי במספר חנויות -השגתי אותו בספריה העירונית גם שם הספרניות לא ידעו על קיומו.
הוא ספר פותח עיניים טרגי על תקופה קשה של חורבן. לגבי יוסף בן מתיתיהו בעיני היה פרגמטי, חכם. רצה לחיות. לא אהב בלשון המעטה את המרד וצפה את אשר יתרחש. בזכותו אנו יודעים היום את אשר ארע -יתכן שהגזים , סילף, קישט את עצמו.
זה אנושי בעיקר שנשאר יהודי וידע שרואים בו בוגד. אבל בעיקרון תאר את שארע כפי שארע הקיצוניות גברה על השכל והתוצאה הייתה חורבן נורא .
ה"בגידה" שלו היתה תוצאה של הבנה בדרך כלל נכונה של המתרחש סביבו. הוא ראה את אותם גבורים שחלקם אנו מקדשים ומעללים גם היום. כלא ראויים. היו בינהם רוצחים קרי רוח. שלא בחלו להרוג בבני עמם חפים מפשע.מה שאנו מכנים "לא מעורבים". הם הקיצוניים לא היו מוכנים לשמוע דעה שחרגה מתפיסתם. סחפו המונים בדרך ללא מוצא. האמונה שהאל יהיה בעזרם היתה מניע רב עוצמה בקבלת ההחלטות. האל לא בדיוק האזין להם. הטרגדיה היתה נוראה שואה אמיתית. בעת ההיא זו היתה שואה שעם ישראל הפיל במידה רבה מאד על עצמו. הרומאים הם ששרפו את בית המקדש וטבחו ברבים. אבל הרומאים ככובשים הניחו לעמים אחרים שלא מרדו בהם. עמים אלו שרדו והמשיכו להתקיים על אדמותם. היהודים נטבחו או נשלחו כעבדים לרומא לשעשע את ההמון הלהוט ללחם ושעשועים בתקופה מטורפת גם שם ברומא
נשארתי עם טעם מר אחרי הקריאה - לצערי נראה לי שלא לומדים מספיק מהניסיון גם בעת הזו. הקיצוניים סבכו אותנו בטרגדיה נוראה בעת ההיא... שעור חשוב לבאות! מומלץ מאד לקריאה !!!!