צלל מלשון צל,מידע שקשור לסיפור, תקראו תבינו.
ועכשיו תמצית של התמצית מאחורי הספר (לאלה שלא בא להם להתרוצץ).
הדמויות המככבות בסיפור:
ארילין להב-ירח, חצי אלפית יפייפיה עם עבר מיסתורי, אחת הרוצחות הטובות בממלכה אם לא הטובה ביותר, מתנקשת בעבור ארגון ההרפרים הסודי, דמות נשית חזקה מלאה בכבוד וקשוחה להפליא, הרפתקנית פעילה ביותר, בעלת חרב קסומה עם סוד עתיק ושושלת מפוארת, חרב עם אישיות.
דנילו אציל ממי מצולות, טרובדור, סוכן של ההרפרים, קוסם הייתי אומרת דיי טוב, מבטיח,ומשעשע ביותר.
אליית`-אלף כסוף משושלת האצולה האלפית המכונה בפי האלפים קסיר,חתיך מרשים ומרושע, ציני וחד, לוחם ללא חת,ושנוי במחלוקת לאורך כול הדרך.
קלבן-רב מג,אחד משלטייה הבכירים והמשפיעים של מי מצולות, דודו של דנילו,עובד בשיתוף פעולה עם ההרפרים, קשוח וזעפן.
המקומות הממכבים בסיפור:
-מי מצולות
-אברמיט ממלכת האלפים

ועכשיו להתרשמות שלי מהספר, ובכן זו הייתה חווייה נהדרת ומופלאה, ממש "התקמצנתי" על הספר שלא יגמר.
השילוב של ארילין ודנילו מנצח, שילוב משעשע ומצחיק, האחת קשוחה נטולת הומור בעלת חשיבות עצמאית עם כבוד מפה ועד...והשני כולו קלילות,שעשוע וצחוק, אבל אל תטעו בדנילו, שכן הבחור כישרוני בכמה תחומים ויודע לעמוד מול סכנה בגבורה ואומץ,הדרך ששני הדמויות עוברות יוצרות מסע מותח דינמי, מלא באקשן ולא אחת בהומור נהדר ומאוד מצחיק.
אי אפשר שלא לאהוב את דנילו, ולא להזדהות עם ארילין וסיפור חייה הטראגי.
תשלבו את אליית` האלף עם הזוג הזה ותקבלו פיצוץ של הנאה, אליית` הנחש זה הכינוי שלו,שנון וציני וחילופי הדברים שלו עם כול דמות שנקרת בדרכו היא עונג צרוף, איילין ממש הצליחה עם הדמות הזו, הוא כול כך מוסיף גוונים לסיפור שאי אפשר בלעדיו, בכלל הייתי שמחה אם היה ספר בממלכות שעוסקת רק בו ובמעלליו, אלף מאוד מוזר, ללא מוסר ובושה, עושה כאוות נפשו, ומרתיע מאוד, מעבר לכך הוא מאוד תורם לרמת התככים והמזימות בכישרון רב, בטח כבר הבנתם שאני מאוהבת חה.
אז מה היה לנו עוד, כן טוויסטים, הפתעות, אקשן בלי סוף,כבוד וטיהור שמות,סודות עתיקים, מרדף אחרי הצדק וצדקנות,כתות ומסדרים, קסמים וקרבות,שושלות מלכותיות וכמה דמויות שמסתתרות בצל, חשאיות ומסוכנות, לא ניתן לדבר עליהם בלי ספויילר אז לא אקלקל, אך הן בהחלט חשובות.
ספר שנקרא מהר וחלק, מהנה ומשעשע, בלתי נשכח, כתיבה נהדרת, פשוט וענו, ספר בפני עצמו, לא מחייב לקרוא לפני או אחרי ממלכות, למרות שאני ממליצה לקרוא אחריו את שיר אלף, לאוהבי הפנטזייה כדאי מאוד, מפרגנת באהבה.

אני מתחילה בתיאור הדמויות המרכזיות שמככבות בסיפור והנה הם:
דנילו הוא טרוברדור והארפר, דמותו בתחילת הסיפור היא דמות קלילה ודיי שטוחה שמתפתחת לאורך העלילה ומקבלת נפח מוצקות ורצינות.
קלבן הקוסם, רציני להחריד וזעפן לא קטן עם תואר של רב מג ואחד משליטיי מי מצולות.
אליית` אלף כסוף, מרשים ביותר, מרושע בכול רמ"ח אבריו, לוחם מסוכן, שנון תרתי משמע, חריף וציני, בהחלט מוסיף המון תבלינים רצויים לעלילה, אני אישית ממש התלהבתי מהיצור הזה, כן כן רק שהוא לא צדיק, אבל דמותו שבתה את ליבי חה, ילד רע של ממש.
ויש את כול השאר, גמדת, אלף זהוב, לוחמים, שכירי חרב, שליטים וכול מיני דמויות צבעוניות שנכנסות ויוצאות מהסיפור.
ולבסוף יש לנו את האוייב שמציק ומטרטר את כולם, אוייב שבוחש ומערבב, תככים ומזימות לרוב, ברוח צדקנית, כולם נלחמים בו, כול אחד ומטרתו הוא, שלא תמיד חברה של הצדק והשלום, גם הרעים וגם הטובים רודפים אחרי האוייב המשותף.
דעתי על הספר חלוקה לשניים,חלקים מהספר ריתקו אותי לחלוטין, נהנתי מהקצב, מהזרימה החלקה של העלילה,מהחלקים המשעשעים, מותח ושנון.
היו פרקים בספר ששעממו, מפוזרים לכול עבר, והיה קשה לעשות חיבור בין כול הסיפורים הקטנים ועל הדמויות המשנה, המעבר לא היה חלק, מלא פרטים ושמות, שנשכחים אחרי סיום הפרק, והחזרה אליהם דיי הפריעה למהלך העניינים של הדמויות הראשיות.
אני מבינה שהסופרת רצתה לתת מקום לסיפור המסגרת, על המקומות והתנהלות החיים בערים שמופיעות בעלילה, אבל ז בעיני זה לא היה החלק החזק.
אבל ויש אבל, החלקים המוצלחים מצליחים לאסוף את הספר, ולחפות על הפרקים החלשים יותר.
בסך הכול ספר קליל, ואם מתייחסים אליו כאל כזה, מצליחים להנות.
זהו ספרי הראשון מסדרת ממלכות של עוסק באלף האפל של סלבטורה (שדרך אגב מאוד מוצלח)לכן אוליי חסרים לי הרקע והמסגרת של המקומות, הדמויות והתפקידים שקוראי ממלכות מכירים, ואוליי זה קצת העיב על הקריאה שלי את הספר, ולכן אני ממשיכה לספר הבא בממלכות, ונותנת הזדמנות.
מעבר לכך בנימה אישית יותר, הסיבה הנוספת להיותי מרוצה, שאלפים מככבים, ואני הרי מעריצה שלהם, אז כמה שיותר ככה טוב, איילין כותבת אותם טוב, ומחמיאה להם בכתיבה שלה אז על זה מגיע לה ברבו ממני.

ok על מה אני אכתוב, אני אכתוב על כך שעוד ספר מבית היוצר של רייבנלופט יצא מאוד מוצלח, ונהנתי שוב, אני תוהה על הנוסחה המוצלחת של הסידרה הזו, שבספרים כאלה רזים הם מצליחים לדחוס עלילה מגוונת מלאת אקשן, תככים ומזימות ואופל לרוב, ובכול המרקחת הזו יש גם "זמן" לרומנטיקה אפלולית וטראגית כמו שצריך, ברבו.
ריקוד המתים מתרחש על ספינת נהר מפוארת וקסומה שמציגה מופע בידור של שירים וריקודים (לא סתם מזכירה במה עוסק המופע).
וכמו בכול עלילה יש לנו בדרך כלל גיבור ראשי, במקרה של הסיפור הזה יש לנו גיבורה יפייפיה בשם עטרת שלג.
הקאסט שמרכיב את העלילה כולל אנשי בידור וצוות הספינה.
דגש על גיבור משנה הקברניט ראול דומונט השנוי במחלוקת המאיים שבהחלט נותן שוואו נהדר בסיפור, אתם עוד תבינו ואני לא עושה לכם את העבודה לכו לקרוא בבקשה.
ואלפים, כן אלפים אהוביי וחצאי אלפים מככבים, ביחוד חצי אלף מסויים מיסתורי מפחיד ויפה להחריד בשם עין הדרקון, עוזרו הצמוד ביותר של הקברניט.
בנימה אישית שלי חה כמה שיותר אלפים ככה טוב, אבל זו רק אני, אז תסלחו לי על ההערצה חה.
הספינה המכושפת משוטטת לה במיי רייבנלופט שנים ומעלה את המופע המצליח עד ש....
כמיטב המסורת של עולם רייבנלופט יש לנו בשפע הפתעות וגילויים עטופים באפלוליות טחובה וערפילית, פניות חדות, ורשע שמשגשג לו מתחת לפני השטח, ושהרוע מגלה את פרצופו כאן כול מגדל הקלפים קורס לתוך באר עמוקה וחשוכה, בתוך כול הקדירה הזו יש לנו גם סיפור אהבה, מקומות עם תקווה ואור,וזה מאזן את הקצה השחור של רייבנלופט על כול יצורייה האפלים, ריקוד המתים מתחיל בנינוחות, ועולה בהדרגה נהדרת לשיאים וגילויים,נהנתי לאורך כול הספר, נקרא בזרימה אחת ללא הפרעות, עוד ספר מוצלח לרייבנלופט מפרגנת עם לייק גדול.

קרנבל הפחד הוא קרקס של מעוותים הנמצא ליד העיר למוראי, איפה שהוא באחת הארצות האפלות והמעוותות בעולם רייבנלופט.
בתוך הקרנבל המוזר וההזוי הזה, מתחיל לקרות שרשרת רציחות, והנרצחים הם אומני הקרנבל, מתוך האימים צצים לנו הגיבורים של קרנבל הפחד, מארי העיוורת להטוטנית שתסחוף אחרייה עוד כמה חברי קרנבל שיככבו לאורך הסיפור, חלקם חברים וחלקם אוייבים.
מפה והלאה העלילה מגוללת את הניסיון של מארי העיוורת עם חברייה המועטים לפענח את שרשרת הרציחות המזעזעות כמיטב מסורת הגוטית האפלה של עולם רייבנלופט.
הספר מתחיל בצורה איטית וישנונית, לכאורה הרציחות נראות דיי רגילות שנעשות בידיי מטורף כולשהוא, התפנית והאקשן מתחיל באמצע הספר, ומשם הכול הופך להיות מוזר ומיסתורי, מתחילות לצוץ אמיתות מזוויעות שנותנות את הטוויסט לסיפור, ככול שמתקדמים הסיפור הינו אפל אכזרי ועצוב.
לדעתי האישית הספר נחמד וקריא, קצת כבד בהתחלה, אך משתחרר לקראת האמצע, אך עדיין לא סוחף בהתלהבות כמו ערפד הערפילים או אביר הוורד והמשכו רוח הוורד.
הסוף של הסיפור בהחלט מפצה על כול הפגמים, אז שווה בכול זאת לקרוא אותו.

אבק כוכבים הינו ספר אגדות למבוגרים, כנראה שגם אנחנו צריכים........

האגדה מתרחשת לפני שני מאות, באזור כפרי באנגליה על כול מה שמשתמע מזה, הנופים האנשים ובכלל התפאורה, יש אווירה אין מה להגיד.
וישנה החומה שמקיפה את הכפר, ולחומה יש צוהר שממנו משקיפים אל אל אחו ויער מאוד מיוחדים, למה מיוחדים כי שם משתרעת לה ממלכת הפיות, שם האגדות קורמות עור וגידים, וחיות להם לטוב ולרע, מדובר על יצורים וישויות מכול הבא ליד, ססגוני ומגוון.
ועכשיו אנחנו מגיעים אל הדמויות שמככבות לאורך השדרה חה לאורך העלילה כן לזה התכוונתי, יש לנו את טריסטן נער פשוט וקצת סתום, ומנגד יש לנו את אייבין המיסתורית הטרגית והצינית מאוד, בין שניהם ישנו גורל מפתיע, ושניהם בעצם חייבים להתהלך ביחד במסע המטלטל לאורך כול הספר, שניהם עוברים הרפתקאות לטוב ולרע עד לסוף ובטח שלא אעשה לכם ספויילר, תקראו אני לא אעשה לכם את העבודה חה...
וכמובן בל נשכח את כול דמויות המשנה, שחלקם מהכפר חומה, אנושיים ואפורים, וישנם את היצורים והאנשים מהצד השני, ממלכת הפיירי של הפיות, מוזרים והזויים כמיטב המסורת.

הספר כתוב לפי מסורת גיימן, וזה אומר, הזוי ומוזר לעיתים, שנון ומשעשע לעיתים, לא הייתי אומרת שהספר קליל במובן של זרימה, הוא בהחלט מחביא אפלה ורשעות בתוך דפיו, והדמויות הם קרקטורה עם הומור שחור, אז הוא לא חמודי כול כך, יש לו הרבה חלקים שפשוט תקועים ומשעממים, וישנם חלקים זורמים ונקיים, בסך הכול ידידותי לסביבה ואכיל.

לא התעלפתי על הספר,אבל אם בא לכם ספר על הדרך אז בבקשה...נסבל...בהצלחה...

יש לנו כאן רומן משולב בפנטזייה, עכשווי ושייך להווה, משלב מיתוסים ומסורות עתיקות.
אז מה היה לנו בתפריט, היה לנו את לינה מכשפה בהתהוות בעלת כוחות על טבעיים, ויש לנו את איתן, בינהם יש עיירה דרומית בארה"ב, ובני משפחות וותיקות עוד מימי מלחמת האזרחים, וכמובן את בני העיירה צרי המוחין והגזענים שממאנים להתקדם אל המאה 21, ומכאן הכול גזור ותפור לבגדים ססגוניים של רומן נעורים פשוט ומקסים, משולב בסממנים של פנטסיה אורבנית, עם מיתוסים מהתרבות האמרקאית.מהדרום.
הנופים קסומים, ביחוד לי, אני מאוד אוהבת את הדרום ואת המנטליות וכמובן את האווירה, והסופרות בהחלט מעבירות נאמנה את המהות של הדרום בכישרון.
אהבתי את הפשטות והתמימות של הספר, כמובן שמי שאהב את סדרת דמדומים יאהב את הספר הזה ובניהם מודה ומתוודה נשמתי הרומנטית אהבה עד מאוד.
רומנטי ודביק כמו שאני אוהבת לעיתים, כתוב בהיר ושנון,תככים ומזימות פה ושם מתבלים את העלילה, מתח קל, בקלות יכולה לראות את הספר הופך לסרט, מקסים וממכר, כן ממכר אתם לא טועים, נכון שהספר לא מחדש כלום, והוא מוגש הצורה מסודרת וחלקה. אבל עדיין יש לו את הקסם לתפוס ולרתק גם אם יודעים מה קורה או יקרה.
מקסים קליל וחמוד מאוד....

עוד הפתעה נהדרת, וחומר משובח של ספר פנטזייה, תרגום מעולה של צפריר גרוסמן.
עד כה קראתי עם ספר זה שלוש ספרים מסדרת רייבנלופט, ואני ממש הפי ולייק גדול.
איך הם מצליחים כול פעם מחדש, לקחת את כול האלמנטים והתמצית של סיפור אגדה טוב, ופשוט להצליח בגדול, וחברים מדובר פה על סדרת ספרים, דקים ורזים להחריד, ממש קצרים וזו מחמאה, מכיוון שהספרים פשוט מעולים, ורוצים עוד...
לורד סות` נותן כאן הופעה נהדרת, ואני כקוראת לומדת להכיר את דמותו הטראגית והרדופה עוד יותר, ותאמינו לי שבהחלט דמותו מלאה סתירות ומלאה ברבדים ועמוקה כמו האופל עצמו.
בספר זה סות מקבל ארץ משלו בשם סיתיקוס, בה הוא שולט כמה שנים בעריצות המוכרת של הערפילים האפלים של רייבנלופט, ויש לו עוזר מאוד מרושע אפל ואכזרי מלא בכשרונות של רוע וערמומיות של מפלצת מהגהינום, שזורע פורענות ביד נדיבה, הוא אחד הדמויות הראשיות שכיף לשנוא, וכמו כן יש לנו את הצוענים המיסתוריים שמופיעים פה ושזורים חזק בתוך העלילה, ועוד ועוד הפתעות ודמויות מוזרות והזויות כמיטב המסורת.
לורד סות מותקף מכמה חזיתות ואפילו הוא אינו יודע מי ומאיפה כול הפרעות, מזימות והתככים, מגיעים.
הספר בהחלט מתהדר, במזימות ותככים מהדרגה הראשונה, הקצב מטורף , ממש פאן גדול, ועדיין הספר בהחלט תופס ומוריד למעמקים, וזה מה שמפתיע אותי מחדש, שבעצם יש ניגון על כול כך הרבה מגוון רגשות של הקורא.
אף דמות ראשית לא מקופחת ומקבלת במה ועומק, שקל כול כך להזדהות ולהנות מכול כך הרבה סיפורים, וכולם מתעמקים באישיות ובמהלך העניינים שקורים לדמויות.
אחד הכייפים היו בשבילי הם התזכורות לעולם קרין של רומח הדרקון, משם כמובן הגיע לורד סות.
כיףףףףףףףףף, לייקקקקקקקקקק, ענק, ברבו לסופר על ההצלחה של להכניס סיפור מוצלח וגדול בספר קטן וקצר, זה כישרון בשבילי, תהנו זה בטוח......

אביר הוורד, יצא במהדורה חדשה ובתרגום חדש ומעולה של צפריר גרוסמן.
בספר זה פוגשים שוב את לורד סות`, שהועבר מקרין רומח הדרקון לברוביה ארץ אפלה בשליטתו של לורד סטרדאסט האיום והערמומי שאותו הכרנו מהספר הקודם ערפד הערפילים המעולה.
בכול מקרה, לורד סות מקבל פה בספר פנים קצת אחרות, והופך להיות מאפל , אכזרי ומרושע, לאפל וטראגי, יותר נוסטלגי, ואכול יסורי אשמה, בספר הזה למדתי לאהוב ולכבד את דמותו הטראגית, את המניע שגרם לו להיות התפלצת שהוא היה בעולם קרין, גם אם לא הסכמתי עם הסיבות.
סות נפגש עם סאטרדסט, יריב לא פחות חזק ומרושע ממנו, ומפה משתלשלים האירועים בקצב נהדר ומותח, עם מסורת הגוטיקה האפלה של סדרת רייבנלופט, כתוב מעולה ומרתק, לומדים דברים חדשים על סות, ובהחלט מזדהים עם דמותו הרדופה, כמו שאומרים סות נפל מן הפח (עולם קרין) אל הפחת(עולם ברובייה), וכמובן יש את כול הדמויות האקזוטיות של סדרת רייבנלופט, ביחוד העם הצועני והמסתורי הוויסטני, שקשורים ונקשרים ללורד סות, כרגיל ספר עם כול האלמנטים הנכונים לסיפור אגדה מעולה ושונה, כתוב נהדר ומרענן.

הופתעתי מאוד, גיימן האהוב עליי, השנון, המצחיק, הציני והמבריק, טווה אגדת פנטזיה ויצא לו הזוי לא במובן החיובי של המילה.
סיפור המסגרת על בחור בשם צל המשתחרר מהכלא לאחר שלוש שריצה ומכאן והלאה טראגדיות ודברים תמוהים ואבסטרקטים קורים לו, מסביב לו דמויות שלקוחות מכול אגדה מיתוס או חלום ומשולבים ביחד איתו לסיפור מוזר ומנותק מהמציאות לחלוטין, למרות שזה סיפור פנטזיה אורבנית שקוראת במציאות והווה שלנו.
כמה שניסתי והשתדלתי, התאמצתי והזעתי, והעלית מהאוב מחשבות על ספריו האחרים שמאוד נהנתי, לא יכולתי לסיים את הספר, הגעתי עד 70 אחוז מהספר, ממש כמעט עד הסוף, וזהו הרמתי ידיים, עם כול הכבוד לכבוד אבל יש גבול לשגעת הזו.
התחושה היא שגיימן כתב את הספר ושכח שבעולם לא חיים רק אמריקאים, כול הניואנסים הקטנים וכול בין השורות של הסיפור מכוון לשם, אם לא נולדת אמריקאי מאוד קשה להבין ולהתחבר להווי ולמהות של הסיפור.
הדמות הראשית לא מזמינה, קרה ומרוחקת, הדמויות ההזויות שנקראות אלים, וכול הדמויות העל טבעיות, אינן מענינות ועמוקות, ממש דמויות קרטון ותו לא.
גיימן ניסה להעביר ביקורת על תרבות המערב בדמות אלים, ישנים וחדשים להם כביכול אנו סוגדים או סגדנו, ועל ניוונה של אמריקה, אך לא נוצרה אצלי שום הבנה או הזדהות עם הביקורת הנוקבת שמסתתרת מתחת לפני השטח שהסופר החביא.
גיימן ניסה להיות עילאי ומיוחד ויצא לו בילבול ושעמום אחד שלם.
ניסיון למוזר ויחודי ויצא לו סלט וביצה שבורה.
רק שתבינו שאני חשבתי, או קיי אני חייבת לסיים אולי בסוף טמונה ההפתעה והגילוי שידהימו אותי, אבל זה לא שווה מכיוון שגם הדרך לסוף חשובה.
היה חסר לי ההומור השחור שלו והקלילות ההזויה המשעשעת.
אכזבה גדולה כגודל הציפיות, אך אני לא אוותר על גיימן, נהנתי מספרים אחרים שלו ואמשיך לפרגן לו.