ביקורת ספרותית על כבלי קסם מאת אורסון סקוט קארד
ספר בסדר

---

****




שוב מסמנים לי נמרצות שאני מורבידי ואפוקליפטי, ושלא מספיק שהמציאות מחורבנת דיה, אני מתעקש ומעמיד פה בזו אחר זו ביקורות על דיסטופיות מבאסות, ועוד בארשת פנים חמוצה ומדכאת. אז הנה, פניתי בחריקת בלמים מאתיים חמישים מעלות, לכיוון אסקפיסטי מרענן, אל אגדה מודרנית למבוגרים שאיתגרה לי, למרבה ההקלה, איזורים אחרים לחלוטין במוח, מאשר ספר השואה התורן.

מאמינים בשדים ורוחות? כשפים? משולש ברמודה? הוקוס פוקוס? האם דייוויד קופרפילד (הקוסם, לא ההוא של דיקנס) באמת הצליח להעלים את האוריינט אקספרס? האם יתברר מתישהו שהמטוס המלזי נחטף על ידי ישות עליונה רבת כוח?

נכון שלא? כי אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, והכול זה מדע, ומחשבים וזה. בזמן האחרון לא קיבלנו, עד כמה שידוע לי, שום אינדיקציה מהימנה על קיומו של כוח עליון כלשהו - היי, מסתבר שאפילו האתר הפרה-היסטורי סטונהנג' נבנה כנראה בשנות החמישים ולא ע"י חייזרים כמו שרצינו כ"כ להאמין. הארי פוטר זה לא באמת, למרות שבנו את הרציף ההוא בקינגס קרוס, סנטה קלאוס זה רק פדופילים שיכורים בתחפושת ושכר מינימום בקניונים, ובאבה יאגה היא מסעדה רוסית מצויינת ויקרה למדי בתל אביב, ולא המכשפה הידועה לשמצה מהמיתולוגיות הסלאביות העתיקות.

כנראה אנחנו, שאולי העדפנו את הצד של פוקס מאלדר ב"תיקים באפלה" (ויסלחו לי כל אלה שנולדו אחרי 1990) מבינים שאין, זה לא באמת. שאז, לפני הרבה שנים, כל דבר שהכפריים הבורים ראו ולא יכלו להסביר הם זרקו על אלים למיניהם או על מכשפות שלא יודעות לצוף וכדאי לשרוף על המוקד. נראה שאנחנו תקועים פה, עם הפיזיקה והגיאוגרפיה והמתימטיקה, וכל דבר שחורג מכל אלה ואנחנו לא יודעים להסביר מדעית, אנחנו מניחים שיש הסבר כזה, ואנשים חכמים יושבים לילות כימים כדי לגלות.

אורסון סקוט קארד מעלה אפשרות אחרת - שיש, יש כשפים, וכוחות, ומכשפות ואלים רבי עוצמה, קמעות וקללות. אנחנו לא מסוגלים באמת להאמין בהם, בהיותנו כה מתקדמים והגיוניים, אבל פעם, הו כן, פעם לכל איכרה היתה המכשפה שלה והלחשים והקמעות באמת עבדו, אלא שהידע העתיק והאפל הזה נשחק ונשכח במרוצת הדורות. אגדות העם הישנות נתפסות כאגדות פולקלוריסטיות לכל היותר (שלא לדבר על זבל מכובס בחרוזים של אפריים סידון), ולא כסיפורים היסטוריים אמיתיים שנלחשו פעם סביב המדורה בלילות. גם הפתוחים יותר שבינינו יוכלו להאמין, אם בכלל, לכל הכישוף הזה, בתנאי שיכנו אותו בשיחדש במינוחים נוחים לחיך, ניו אייג'יים ובלתי מחייבים כמו תיקשור, טארוט, הילות, התחברות ליקום וכדומה.

אה, אני לא יודע. אני אפילו לא מתחיל לדבר על אלוהים, ועל אמת, ועל התנ"ך ועל ניסים. זה גדול עליי. מה שנס, נס, ויש מספיק פלאים בעולם הזה מבלי לנסות ולתחוב אותם לתוך משוואות מדעיות שמסבירות אותם כדי שנוכל להירגע. צבע של פרח הוא נס ויזואלי. מאכל יכול להיות אלוהי. קסם אפשר להרגיש גם בלי שמשהו יתפוגג לנגד עיניך. ומכשפות, כולנו יודעים, כאלה בטוח יש. הן לא צריכות אפילו מטאטא או קדרה.

הספר הזה הוא מעט שונה מ'המשחק של אנדר' או שאר ספרי המד"ב שאורסון סקוט קארד (המוכשר והפורה באמת) אוהב כנראה לכתוב. יש בו אגדות ומציאות וכשפים וסיפורים, מיתולוגיות והדרך שבה כל אלה מתחברים לימינו הרציונליים לעילא. יש בו חן רב, קטעים דרמטיים מותחים והרבה טקסט פטפטני משהו, אבל בלי קשקושים טכנולוגיים מטרידים או כניסה לתוך פילוסופיה מייגעת שעוסקת באיך הגענו עד הלום או השאלות הקיומיות השגורות וכבדות המשקל שמאפיינות לעתים את הסוגה הזאת. אפשר בהחלט, גם למי שלא ממש משתגע על מדע בדיוני, להרפות את השרירים הטבעתיים לכמה ימים או שעות ולשקוע באגדה הבלתי מחייבת הזו, נו סטרינגס אטאצ'ד. רק קחו בחשבון שבאבה יאגה עלולה לעלות על עקבותיכם, מה שרק גמיעה של שתי צלחות בורשט או סוליאנקה במאה שקל בקירוב עשוייה לפתור.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על כבלי קסם