קראתי את הספר בשיניים חורקות, לופתת בכוח את הכריכה, קראתי עצבנית, חסרת סבלנות, מתוך תרעומת.
ולא הצלחתי להבין למה. למה הספר הזה מכעיס אותי כל כך.
אבל אז הגיע אדון לפיד ופרסם את הגזרות החדשות שלו לשנת 2013 וניגשתי לפייסבוק וקראתי תגובות של אנשים בסגנון: "העשירים מחזקים את הכלכלה." "אי אפשר שהעשירים יממנו את העניים." "לעשירים יש זכות על הקניין שהם הרוויחו." והבנתי שמה שמכעיס אותי זה עצימת העיניים הבוטה והמרושעת הזאת.
בזמן שכל דבר שיש לו ערך במדינה הזאת מופרט, בזמן שהעשירון העליון מקבל הקלות והטבות מס, שחברות בינלאומיות מתחמקות מחובות של מיליארדים לקופת המדינה, שהבנקים מתמוטטים בגלל ניהול כספים לקוי והציבור הוא זה שצריך לתרום מכספו כדי שלא יפשטו רגל, איך אפשר לספוק כפיים להסתכל בלהבות ולתרץ תירוצים?
כלכלה שמושתתת על חוב, כשכל דולר הוא חוב של מישהו אחר, כשהכול קורס, הרפואה, הכלכלה, התקשורת, תעשיית המזון, כשאנשים גוועים ברעב בצד אחד של העולם בזמן שבצד השני אנשים- שאבותיהם אחראים באופן ישיר למצוקה ולעוני- רוכשים יאכטות, מטוסי סילון פרטיים, בתים מפוארים ומנקרי עיניים.
איך אפשר לטעון בחוצפה, בבוטות גסה ווולגרית כל כך שלאנשים האלה יש זכות קניין על ההון שהם צברו במרמה ובשוחד ממשאבי טבע השייכים לכולם?
הרי לא מדובר כאן בכמה עשרות ביל גייטסים שעשו את הונם בזכות הגאונות שלהם, מדובר פה באנשים שאבותיהם פלשו ליבשת זרה, הכחידו כמעט לגמרי את האוכלוסייה שלה ולקחו בכוח את משאבי הטבע שלה, אבל את זה היא לא מציינת בספר שלה, כמובן, מאוד נוח לשכוח.
הספר של ראנד מסוכן, מסוכן מאוד מכיוון שהוא מתעלם מהאמת ומהמציאות ומייצג השקפת עולם שהיא תסלחו לי אבל פשוט קשקוש שנכתב בגסות, שנטלא ברשלנות ונמרח לאורך אלף עמודים מיותרים.
כל מה שהיה לה להגיד היא כבר אמרה במאה העמודים הראשונים, כל מה שהיא עשתה לאחר מכן זה לדחוף את אותם הרעיונות שוב ושוב לתוך הגרונות של הדמויות החסרות אינדיבידואליות שלה דרך מצבים ודיאלוגים משתפכים ולא אמינים.
אולי אם לפחות היא הייתה בונה דמויות או סיפור שניתן להזדהות איתם, זה היה איכשהו נסלח או לפחות פחות מביש. אבל הספר כל כך שטחי.
הטובים יפים, מוכשרים, גאונים, אמיצים, בעלי ערכים וטובי לב ואילו הרעים הם פחדנים, כעורים, חסרי עמוד שידרה, יללנים ועלובים. הקפיטליזם החזירי מצטייר בתור המושיע של הכלכלה העולמית, הוא זה שמוביל את החברה קדימה, מחזיק על גבו את הלא יוצלחים וברוב טובו מאכיל את העניים.
כמה נוח לשכוח שהקפיטליזם הוא הראשון לפגוע בפיתוח מוצרים עמידים ומציאת פתרון לבעיות מכיוון שלא ריווחי למצוא תרופות שירפאו מחלות, או אנרגיה חילופית בלתי מוגבלת, או מוצרי חשמל שמחזיקים יותר משנתיים. יותר ריווחי ליצור צורך וכל האמצעים כשרים.
מה שמפחיד אותי זאת העובדה שעל הקשקוש המבזה הזה, על ההשתפכות הבלתי נסבלת הזו היא התפרסמה והצליחה לסחוף אחריה מאות אלפי אנשים, זה מפחיד אותי כי אני מבינה מה זה אומר על כולנו כחברה, כאנושות, כבני אדם.

אני חושבת שהמחזה הזה רלוונטי יותר מתמיד. נורה היא קישוט בבית בעלה וזה כל מה שהיא יודעת להיות כי זה כל מה שלימדו אותה. גם היום נשים מתפקדות בעיקר כקישוט, כי חינכו אותנו להאמין שאם נלך בתבניות מסוימות שסימנו לנו, נגרום לשינוי ונהפוך לעצמאיות ושולטות. זאת אשלייה אומנם יש נשים בפוליטיקה ובעמדות כוח אחרות אך זה הכל למראית עין. בסופו של דבר הן נדרשות לשחק על פי כללי משחק גבריים שזה רק הגיוני, אחרי הכל הן נמצאות במגרש המשחקים של גברים. אין לאן לברוח מי זה העולם של היום נשלט על ידי גברים, מלחמות (להראות של מי יותר גדול) זה עניין של גברים, האובססיה לרכושנות זה עניין של גברים, אפילו הפרסומות בטלוויזיה הן זכריות.
בתרבות שלנו יש נטייה לפאר ולשבח את הגבר ואת אומץ הלב שלו, ולזלל בנשיות ולהשוות אותה למשהו חלש, רדוד ונחות. לסיכום ביונסה יכולה לצרוח כמה שהיא רוצה שהעולם נשלט על ידי נשים, בסופו של דבר היא עדיין עושה את זה על עקבים גבוהים ומיני קצר.

אני שומעת תדיר הערות על כתיבתו של סטיבן קינג, חלקן מפרגנות לכתיבתו בעבר ומאוכזבות מספריו האחרונים וחלקן משוות אותו לסופרי סתם כמו רם אורן או הרלן קובן.אז נכון, סטיבן קינג הוא סופר ספרי מתח ואימה, אבל לעזאזל הוא יודע איך לספר סיפור. הוא יודע איך לשאוב אותך מהמילה הראשונה אל אותה חווה מבודדת המוקפת קני תירס, אל התנהלותה המנומנמת של עיירה אמריקאית עד שאתה יכול ממש להריח את החציר ולהרגיש את קרני השמש צורבות בעורך. אל חיי הנישואים המנומנמים, הנשרכים בעצלות של זוג, גבר ואישה שלא שם לב לרעל המפעפע מעלה מהמחשכים. הוא מצליח להדהים, להכעיס, לרתק ולהחריד - הכול בבת אחת והספרים שלו נקראים בנשימה עצורה, מתוך איזה פחד משתק לא לפספס שום פרט, לא לדלג על שום מילה.
אף פעם לא התאכזבתי מהספרים שלו כי לא חיפשתי בהם משהו שמעולם לא היה בהם, אין בהם עומק וזה בסדר. בספרים שלו סטיבן קינג מזמין אותך להיכנס לרגע אל עליית הגג במוחו העמוסה בדלתות עץ חורקות שמאחוריהן מסתתרים סיפורים, הוא פותח דלת ואתה נשאב לבפנים בלי יכולת או רצון להתנגד ואחרי סיבוב על גלגל ענק הזוועות, הוא מלווה אותך החוצה.
זה הכול והוא מעולם לא התיימר להיות משהו אחר מזה

מכיוון שמאוד אהבתי את "צילה של הרוח" לא היססתי לרגע כשראיתי על המדף בחנות את "משחקו של המלאך".
אחרי שסיימתי את הספר ניגשתי לקרוא את הביקורות ונדהמתי.
הייתכן שאף אחד לא רואה את שאני רואה? הייתכן שכולם כל כך שחוקים וכהים שאף אחד לא שם לב יותר?
נתחיל מזה שהעלילה קודרת, מבולבלת ומעייפת עד דמע, רגעי הדרמה מעיקים מידי, רגעי השנינות מאולצים מידי והדיאלוגים בין הדמויות לא אמינים במקרה הטוב ומגוחכים במקרה הגרוע.
הדמות הראשית נעה בין גיבור חסר מורא הרודף אחר האמת, לבין דמות הגבר השרמנטי ואהבתו הלא ממומשת ולבין דמות מורה הדרך הממורמר ששופך את כל תסכולו על העוזרת האישית שלו שמעריצה אותו בכל ליבה. בכלל כל הדמויות בספר הזה נראות כמו קריקטורות או בובות שטחיות ומטופשות שיצאו מאיזה מערבון זול, או טלנובלה נדושה. אין שום משפט מקורי או אמיתי בכל הטקסט הטרחן הזה. הכול זה רק גיבוב של סדרות מתח וטלנובלות ישנות וסצנות מסרטי אימה ומתח הוליוודיים. זה לא סיפור על ברצלונה של שנות העשרים, זה כניסה לעולם הדימויים הקלישאתי של סופר שניזון מיותר מדי טלוויזיה.
אומנם הסופר העלה כמה נקודות מעניינות על הדת אך אין בהם מישום חידוש והגרוע מכל שמרוב כל הבלגאן העלילתי לא זכרתי אותם בכלל בהתחלה. אולי פספסתי משהו, אולי יש איזושהי גדולה המסתתרת מאחורי המילים שלא הצלחתי לזהות. איכשהו אני בספק..

ספר שנון שמצליח להיות זועם ועצוב מצחיק והזוי באותה נשימה. תמיד הערצתי את סגנון הכתיבה הזה, מצד אחד בוטה וכואב מצד שני מציג זווית ראייה מרעננת שנותנת תקווה שאולי..
השקפת העולם המיוחדת שעולה מן הדפים על הדת ומלחמות ועל המין האנושי בכלל הופכת אותו בעיני ליצירת מופת. בכישרון לא רגיל מצליח קורט וונגוט ב236 עמודים לשוות אותי לחלוטין, לגרום לי להפוך לבוקונוניסטית נלהבת ולהוכיח לי שלעיתים העלילה יכולה להיות משנית לחלוטין.
העלילה בספר הזה היא רק השלד שעוטפת בתוכה משהו גדול ומורכב בהרבה ממה שניראה על פני השטח.

"זה מעניין מאוד," נאנחה מיס פאוסט. "עכשיו אולי נוכל לרדת?"
"הדרך היחידה שיש לנו היא לרדת." נבח נולס "כאן זו הקומה העליונה. אם תבקשי ממני לעלות אני לא אוכל לעשות שום דבר בשבילך. כן, כן!"
"אז נרד אם כך." אמרה מיס פאוסט.

"אולי, בזוכרנו מלחמות, מוטב לנו לפשוט את בגדינו ולצבוע את עצמנו בכחול וללכת על ארבע כל היום, נוחרים כחזירים. זה לבטח יהיה הולם יותר מאשר נאומים נשגבים ומפגני דגלים ורובים משומנים.
אני לא מתכוון להתכחש למפגן הצבאי הנאה שאנו עומדים לראות- מפגן מרגש באמת..."
הוא הביט בעיני כולם, ואז אמר בשקט, מטיל את מילותיו סתמית, "הידד למפגנים מרגשים."
היה עלינו לאמץ אוזניים כדי לשמוע את המשך דבריו של מינטון.
"אבל אם היום אכן מוקדש לכבודם של מאה ילדים שנרצחו במלחמה," הוא אמר, "האם זה יום מתאים למפגנים מרגשים? התשובה היא כן, בתנאי אחד: שאנו, החוגגים, נפעל בהכרה מלאה וללא לאות להפחית את הטיפשות ואת הרשעות של עצמנו ושל המין האנושי כולו."

במילה אחת- מתיש. יש עמודים שלמים של שיממון כולל אגב סצנות סקס שלמות שאפשר היה ולטעמי רצוי היה לחתוך בעריכה. מה שמזכיר לי, מי ערך את הספר הזה בכלל? הקיים בכלל עורך לסופרת ג'ין מ. אואל? אם כן, כדאי שתפטר אותו, כי הוא חסר כל תועלת.
לזכותה של הסופרת יצוין כי היא מתארת בקסם פלאי את חייהם של אבותינו בתקופה הפרא היסטורית, וכי רוב הספר מבוסס על עובדות. זאת אגב הסיבה היחידה מדוע אני ממשיכה בייסורי קריאת הסדרה הזו. מכל מקום המלצה אישית שלי היא לעצור בשיא, כמו שגם הסופרת הייתה צריכה לעשות ולקרוא רק את הספר הראשון בסדרה, טוב אם אתם ממש מתעקשים אז גם את השני, אבל זהו, לעצור שם. האמינו לי, אני חוסכת לכם זמן רב ומצילה אתכם משעות של שעמום מיסר.

סטירת לחי מצלצלת- ככה הייתי מגדירה את הספר אילו התבקשתי לתאר אותו במשפט אחד. אנשי השוליים- אלא שחיים תחת גשרים, על צידי הדרכים, מתחת לגגות ברזנט כחולות, ובקתות צפופות ובוציות. האנלפאבתים, הרעבים, המושפלים, התשושים והחסרי כל. אלא שקולם כמעט אף פעם לא נשמע וגם כשהוא כבר כן, זה סך הכל שימוש ציני ולעיתים סתם צבוע של אלא שהפשיטו אותם מהזכויות שלהם מלכתחילה- יוצאים אל האור והסיפור שלהם מסופר מנקודת מבט שפויה, כנה וכועסת, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות.
ומול התפאורה המדכאת והכל כך נכונה הזו של הודו, ניצב משרת אחד ומעז לקרוא תיגר, ל"צאת מהלול" כמו שהוא מגדיר את זה. הסיבה שהספר מרגיז ומדכא רבים זה בגלל שהסיפור חושף בכישרון לא רגיל את הטבע האמיתי שלנו. אין כאן שום אופטימיות, שום התחנפות סתם ושום שקרים. הוא חושף את האמת העירומה והמכוערת, שבעולם של עוני, רפש, שקרים ושחיתויות, צומחים רק דברים אפלים אף מי זה. לעולם לא יצמח במקום כזה משהו טהור, לעולם לא יהיה במקום כזה שחרור, הארה או נס, תמיד ישרור בו רק חושך. אין דרך לברוח מי זה, זה פשוט כך.

אני חושבת שלסיפורים יש עוצמה, לא משנה מאיזה גוון, סוג או ז'אנר הם. לסיפורים יש היכולת המופלאה להשכיח מאיתנו את החיים שמזמזמים סביבנו תדיר, להקסים, לשבות ולנטות בנו תקווה. (ואם זה נשמע לכם ולו לרגע כהגזמה קחו את התנ"ך כהוכחה מושלמת לכך.) הסיפור הזה הצליח לבלוע אותי אל תוכו בצורה כה מוחלטת כך שגם אחרי, הרבה אחרי שהספר כבר היה סגור ותחוב עמוק בתוך תיק היד שלי או מונח על השולחן בחדר, עדיין יכולתי להריח את ריח הדשא, להרגיש את משב הרוח הקריר ולשמוע את הכבשים הפועות בעדר. הספר שנון, ציני, אופטימי, מותח וסוחף, אבל הוא כזה בעיניך רק אם אתה מסכים להפוך להיות חלק מהעדר, רק אם אתה יכול לראות את עצמך עומד באסם עם שאר הכבשים ומקשיב לסיפורים או לנחירות של מופל. אך טבעי הדבר, כי ככלות הכל, הסיפור מסופר מנקודת המבט שלהם, אם תמשיך לחשוב במושגים שלנו, קצת תפספס את הנקודה.

ג'וזף הלר הוא סופר של ספר אחד. יצירת המופת שלו
"מלכוד 22" לנצח יזכר כאחד הספרים המוצלחים ביותר של המאה ה20. הספר משעשע, ציני ואמיתי עד כדי טירוף.
אבל הוא יחיד ומיוחד במינו, שום ספר שג'וזף כתב לפניו או אחריו לא ישתווה לו לעולם. ניסיתי שלוש ספרים שונים
של הלר ואף אחד מהם לא היה מוצלח, ואפילו לא רק בהשוואה ל"מלכוד", אלא פשוט גרועים בפני עצמם. או שהעלילה הייתה עמוסה מידיי, מאולצת, או סתם חוזרת על עצמה שוב ושוב עד כאב, כמו במקרה של "אלוהים יודע"
מכל מקום הספר פשוט לא מומלץ, היו בו רגעי שנינות אחדים
אבל הם לא שווים את הטרחה.