אני חושבת שלסיפורים יש עוצמה, לא משנה מאיזה גוון, סוג או ז'אנר הם. לסיפורים יש היכולת המופלאה להשכיח מאיתנו את החיים שמזמזמים סביבנו תדיר, להקסים, לשבות ולנטות בנו תקווה. (ואם זה נשמע לכם ולו לרגע כהגזמה קחו את התנ"ך כהוכחה מושלמת לכך.) הסיפור הזה הצליח לבלוע אותי אל תוכו בצורה כה מוחלטת כך שגם אחרי, הרבה אחרי שהספר כבר היה סגור ותחוב עמוק בתוך תיק היד שלי או מונח על השולחן בחדר, עדיין יכולתי להריח את ריח הדשא, להרגיש את משב הרוח הקריר ולשמוע את הכבשים הפועות בעדר. הספר שנון, ציני, אופטימי, מותח וסוחף, אבל הוא כזה בעיניך רק אם אתה מסכים להפוך להיות חלק מהעדר, רק אם אתה יכול לראות את עצמך עומד באסם עם שאר הכבשים ומקשיב לסיפורים או לנחירות של מופל. אך טבעי הדבר, כי ככלות הכל, הסיפור מסופר מנקודת המבט שלהם, אם תמשיך לחשוב במושגים שלנו, קצת תפספס את הנקודה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
