זהירות ספוילרים.
בניגוד לדעה הרווחת כאן וגם להמלצות המוכרות בחנות, הספר הזה הוא לא משהו בכלל.
לא הזדהתי עם הגיבורה, חשבתי שהיא טועה טעות מרה והביאה על עצמה את חורבן אושרה וחייה.
הגיבורה חייה חיי בורגנות סבירים באיזו עיירה נידחת עם בעל שהיא מאוד אוהבת ומאושרת איתו.
חיי הנישואים שלהם ידעו עליות ומורדות ומשברים גדולים.
על המשברים הם התגברו וזה ניכר כי הדבר רק חיזק את אהבתם.
למרות זאת, למרות שותפות הגורל, ילדיהם הבוגרים שעזבו את הקן וההיסטוריה המשותפת, כשמגיע הרגע הפתאומי הזה בחייה בו היא זוכה בהגרלת לוטו בכשמונה עשרה מליון אירו, היא בוחרת להסתיר את המידע הזה משותפה לחיים, בעלה.
היא מעלה מהאוב את יחסו הנוראי אליה לפני שנים רבות, מעלה חרדות אישיות שלה לגמרי ובוחרת שלא לגלות לו על הזכייה כשבכוונתה, ככל הנראה, על דעת עצמה ומבלי לשתף אותו בכך, להיפטר מהכסף.
האין זו בגידה נוראית בבן זוג? אין לו מילה על גורלם? אומנם היא "זכתה" אך החיים והחוקים מעט מורכבים יותר.
מה לגבי גורל ילדיהים? מדוע זה בסדר להעלים מבן זוגך מידע כל כך חשוב? נראה כאילו הספר מתמקד רק בחששות של הגיבורה מה הכסף יכול לעשות לחייה כשהכותבת והגיבורה כלל לא מעלות את הסוגייה של מה הסתרת סוד כזה גדול יכולה לעולל לחיי הנישואין. כמובן שמי שמסתיר, לא משתף, פועל רק על דעת עצמו ותוך התחשבות בחרדותיו שלו בלבד מביא את נישואיו לחורבן ואבדון וזה לא הצ'ק של -18 מיליון.
בסופו של יום הבעל מגלה ומכאן ודרך הפעולה שהוא בוחר, בעקבות הסתרתה של אשתו את המידע ממנו, הופכת אותו ל"רוצח" וגנב".
גם המסר של הספר מאוד בעייתי מבחינתי, פשטני וחד צדדי. וגם הכתיבה, כפי שאמרו פה לפני, לא דיברה אלי.
לפחות היה קצר... אפשר לוותר.

אם לא הייתי יודעת שזה ספר ביכורים לא הייתי מנחשת זאת לעולם.
כדרכם של ספרי ביכורים מדובר בסיפור גדול. סיפור שיושב לסופר על הלב ומתבשל לו במוח כבר הרבה מאוד זמן. הפער בין הסיפור הגדול ליכולת ההוצאה לפועל, כלומר לתוצאה הסופית כשמדובר בספר ראשון עלול להיות מאכזב. אך כפי שציינתי לא כך במקרה של שפרה קורנפלד.
הספר כתוב בצורה מרתקת. מהזן שלא מורידים מהיד. נכון שיש לי נגיעה לעולם הזה וייתכן שמכאן נבעה גם המשיכה לקרוא אבל אני מאמינה שגם חילוני גמור ובור בדת ימצא את הספר מרתק.
עניינו של הספר הוא חיי קהילה חרדית סגורה, סוג של כת. הספר מתאר את חיי היום יום של אנשיה ומאמיניה והיחסים בין הרבי המנהיג לפרטים בקהילה.
השחיתות, הניצול, הרוע והאכזריות קיימים בעולם החילוני ומוצגים בתקשורת ובחיי היום יום שלנו קבל עם ועדה, אף אחד לא טוען אחרת. מה שמעניין בספרי "חרדים" הוא ההזדמנות להציץ פנימה לתוך קהילה שטוענת לטוהר המידות, לגמילות חסדים ולחסדי שמיים, קהילה מתנשאת שלמעשה קוראת לכולנו בני חושך ואילו הם נמצאים באור.
אודה שיש בכך קצת שימחה לאיד לראות, על אף שתמיד ידענו, שתחלואות המין האנושי לא פוסחים על אף אדם ועל אף קהילה, שטריימל או לא שטריימל. כולנו בשר ודם יצרים ושאיפות ואנשים רעים וטובים יש בכל מקום. רק שלא כולם מתחפשים למה שהם לא...
הספר מומלץ בחום.

מיהם אותם גיבורי תרבותנו ומורשתנו היהודית?
כילדה שלמדה בחינוך הדתי זכורות לי הספקות שעלו בי עוד בילדותי לגבי ההערצה המשונה שמלמדים את הילדים לחוש לחכמי אותו הדור ולאבותינו.
די לעיין בתנ"ך כפשוטו ומבלי להיזדקק לפירושיה היפים של ברנדס, על מנת לראות שמדובר באוסף של ישויות שיש בהן גדולה וכריזמה, אך גם חולשות וחטאים רבים.
בנוגע לרבי עקיבא, בו עוסקת הפעם יוכי ברנדס, ניתן לאמור כי אדם המגדיר עצמו כאיש טוב, לא היה נוטש את אשתו ומשאיר אותה עגונה למשך 12 שנה, לא מתפנה לראות את בנו כל חייו ומותיר את שני ילדיו הקטנים ואשתו לחרפת עוני. יתרה מכך, חברה מתוקנת אשר בה חי אדם אשר נוהג באכזריות קשה כזו למשפחתו הקרובה, הייתה אמורה להוקיעו מתוכה ולגנות במרץ את התנהגות זו.
אך לא כך ביהדות... האדם הנורמטיבי והממוצע לא היה עושה כל זאת, אך גם לא היה הופך להיות "רבי עקיבא". גדולתו, חכמתו והכריזמה שלו מגיעים במקשה אחת עם חוסר אנושיותו, הסוציומטיות והאכזריות ששמורים וידועים אצל מנהיגים גדולים (וקטלניים) מכל הדתות והעולם.
אהבתי את הספר מאוד, כי הוא חושף את הדמויות במערומיהן. אין ריכוך והערצה סתמית. רבי עקיבא מוצג בו כפי שתמיד ראיתי בו, גבר חכם, סוחף, כריזמטי, אכזר, עקשן, שלא רואה אף אחד ממטר והפך להיות מי שהוביל יחד עם בר כוכבא למותם של מאות אלפי יהודים במרד המטופש מול רומא.
מדובר בממתק אמיתי לחובבי ז'אנר הספרות ההיסטורית של עם ישראל. אהבתי גם את הטיבול ברזי הקבלה. מומלץ בחום.

האם רעיון אדיר ומסקרן זה מספיק? ברור שלא. אבל זה הספיק בשביל שאני אסיים לקרוא את הספר די מהר.
היה כאן פספוס כי הסופרת לקחה חומר נפץ רעיוני שציפיתי ממנו לכל כך הרבה וזה התמוסס לה בידיים.
אפשרויות הפיתוח של הנושא הן עצומות שהיה משהו קצת מעצבן בכיוון שהספר הזה תפס.
אם לתאר זאת באופן גס - מדובר בספר התבכיינויות.
לא סתם התבכיינות, אלא התבכיינות נשית וילדותית, לא מפותחת עם תובנות רדודות.
מדובר ב-5 נשים תל אביביות בורגניות שנפגשות למפגש תמיכה לאמהות מידי שישי. הן הכירו באמצעות ילדיהן בגן. במפגשים הן מצפות לפתוח הכל ולתמוך אחת בשנייה.
בסופו של דבר הן מקטרות קיטורים בנאליים וברורים מאליהם שבאמת, אני לא אומרת שצריך לשמור בבטן, אבל לא נראה לי שהייתי מלאה מישהו חוץ מחברה ממש טובה בזוטות האלה.
אז האהבה נשחקה לאחר שנים של נישואים וילדים... לא יכול להיות... והנפש רוצה לאהוב עוד פעם אחת ומוכנה בשביל זה לעשות להטוטי אקרובטיקה כמו להתאהב באישה או באהבת נעורים... צר לי אבל זה קצת פטתי.
זה בעיקר לעוס ומאוס וכולנו מרגישים ככה לפעמים אבל ההתבכינות האין סופית הזאת הייתה קצת מקוממת.
מי שבלט לטובה היו דווקא הדמויות הגבריות בספר שחלקן עמדו על מהות המפגשים האלה שכל מטרתם הוא להתבכיין ולקטר.
בנוסף עלי לציין שנדרשת הרבה מאוד יומרה לכתוב 5 דמויות גיבורות נשיות. צריך להיות רב אומן כדי שזה יעבור. ולצערי זה לא עבד. רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת דמות אחת נמרחת עם כמה פנים.
השינויים בין הדמויות לא היו מספקים. כך למשל רובן עוסקות באופן זה או אחר בתחום האומנות: מיכל דוקטורנתית לספרות, רחלה אמנית קרמיקה, הילה משוררת, טליה שואפת להיות סופרת ועובדת בטלוויזיה והיחידה שקצת שונה מקצועית זאת ענת הרופאה.
גם ההגיגים שלהם וחיי הנישואים שלהם לא היו מספיק מובחנים. היה לי לפעמים ממש קשה להיזכר מה מייצגת לכאורה כל דמות. היה נכון יותר אם אורנה לנדאו הייתה משתמשת בפחות דמויות כי הפעם הריבוי לא עשה עימה חסד, לא באמת היה לה 5 סיפורים טובים ומובחנים.
לסיכום - אני לא יודעת למה אבל הספר הצליח לעצבן אותי וזה לא קרה לי מעולם אני חושבת. אם ספר רע בעיני אני פשוט אפסיק לקרוא. אבל כאן, על אף התחושות הקשות שפיתחתי כלפי הדמויות משהו השאיר אותי כי הוא היה בכל זאת מעניין. חבל. פספוס.

הבדיחה הגדולה על חשבוני היא שאת הספר הזה לקחתי ליד אחרי קריאה של סאגה עמוקה של 540 עמודים ואמרתי לעצמי שמגיע לי קצת קלילות וצחוקים רדודים לפני הנבירה בספר הבא.
העיצוב של הכריכה, התקציר מגב הספר ואפילו שמו, כל אלו רמזו על רוח עליצות קלילה שהייתה אמורה לקרר לי את סוף אוגוסט הזה ולהפיק ממני מקסימום כמה צחקוקים. חה! קיבלתי סטירה מלווה בטילטול שלא היה מבייש חוקרי שב״כ. הצילו מה זה הספר העצוב הזה.
מה שקצת נחשושי בו זה שהוא לוכד אותך במין שפה יומיומית קולית טיפשית כזאת, חופר לך בור לתוך הנפש המיוסרת של ליאנה הגיבורה ואז קובר אותך בפנים יחד איתה.
מי אמר שדיכאון אי אפשר לכתוב במגניבות תל אביבית.
לאינה גיבורת הספר היא בחורה מסכנה וחולה. היא המספרת והגיבורה אז העובדה הזאת לא נגלית בפנינו כל כך מהר. היא מסתירה את המחלה הנפשית שלה באינטליגנטיות וחשיבות עצמית.
אבל ככל שהעמודים חולפים כולל כמה פלשבקים מצמררים על יחסיה עם אמה וקורותיה כילדה, אתה מבין שאתה בעצם חשוף לסוג של מונולוג של גיבורה אומללה עם הרבה הפרעות אישיות והרחמים מתחילים לצוף. האמת שהיה קשה להכיל את הכאב שלה. לכאורה עוד סיפור על רווקה תל אביבית מוצלחת שלא מוצאת אהבה. אך בפועל זה סוג של ״נערה בהפרעה״. לא קל לעיכול. מומלץ בחום...

קודם כל ולפני הכל מחיאות כפיים סוערות! אני לא חושבת שנתקלתי בשנים האחרונות בספר שטומן בחובו עבודת תחקיר בהיקף כל כך נרחב.
לא מדובר בסתם סיפור מסע. מדובר במלאכת מחשבת של אריגת מספר סיפורי מסע וסוגי מסע מכל צורות הצבירה האפשריות. יש כאן מסע אישי של דמויות שחוצה יבשות וכולל מסעות נפש. יש כאן מסע בין הזמנים העבר להווה. יש כאן את המסע של היהודי הנודד, יש את המסע לארץ ישרואל ויש את המסע של הדרך שלא נלקחה, הצצה אל מה שהיה יכול לקרות אילו היינו בוחרים ללכת שמאלה ולא ימינה.
אשכול נבו עלה מדרגה רצינית מספריו הקודמים בעיקר בגלל הנושא האתגרי שבחר בו והעמידה בו בכבוד.
מדובר בלמעלה מ-540 עמודים שהצליחו להצית מחשבות, לעורר עניין ופולמוס ולגרום לי להסתכסך עם כמה אקסיומות משל עצמי.
מי שמתייחס לספר כאל סיפור מסע פשוט, רומן, מפספס לדעתי את הפואנטה. עולות פה נקודות פילוסופיות יפות ושאלות מהותיות לגבי ארץ ישראל, מקומה של היהודים בה, הלגיטימציה שלנו כאן ועוד ועוד וזה בלי לקחת עמדה ברורה.
אין כאן כתיבה מגמתית אלא יותר העלאת רעיונות קצת אחרים מהטאבו החינוכי שכולנו גדלנו עליו.
אני מסכימה עם כמה מהביקורות כאן שהייתה תחושה שעבודת העריכה על הספר הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר.
אבל מדובר באמת בהערה שבטלה בשישים. מי רוצה מושלם? החיים זה לא פרסומת לקולגייט עם פוטושופ. לטעמי המריחות הקלות הן חלק מחינו של הספר, שנשאר כמו החיים, עם הפגמים הקטנים, בלי תשובות להרבה שאלות והרבה מחשבות פתוחות. אהבתי מאוד. מומלץ למיטיבי לכת!

ספר גאוני. יצאתי מהחנות וחיכיתי למישהו על ספסל, התחלתי לקרוא אותו ו...זהו. סה"כ סיפור של כ-133 עמודים שגמעתי בכמה שעות סתם כי אני אוהבת לחשוב בין פרק לפרק.
המסגרת של הסיפור הינה ניסיון נואש של אנשים חסרי כל - חסרי כסף וחסרי תקווה, לפרוץ קדימה ולשנות את מסלול עתידם. הם חולמים על הוליווד, הם חולמים על פרסום אבל אפילו להיות ניצבים עלובים בסרטים הם לא מצליחים. בניסיון לפרוץ ולבלוט וגם בצורך הבסיסי לאכול משהו, הם מוצאים את עצמם משתתפים בתחרות ריקודים אכזרית, סדיסטית והזויה שלמרבא הזוועה מבוססת על תחרויות אמיתיות מהסוג הזה שהיו בזמנו בארה"ב.
התחרות נמשכת לעיתים מספר חודשים. בספר הזה התחרות אורכת יותר מחודש.
הכללים של התחרות הם שהמתמודדים - שמתמודדים בזוגות - חייבים להיות בתנועה מתמדת. הזוג האחרון שנשאר לעמוד הוא המנצח ב-1000 דולר עלובים.
כל שעה וחמישים דקות הם זוכים ל-10 דקות הפסקה שבסופן הם חוזרים "לרקוד" על הבמה ומתמוטטים אחד אחד לקול תשואות הקהל המתמוגג מאושר. ואנחנו חשבנו שימי הגלדיאטורים האכזרים והקהל הצמא לדם כל כך רחוקים מאיתנו... מארגני התחרות המונעים מתאוות הבצע בלבד מנצלים עד בלי די את נואשותם של המתמודדים ומוצאים דרכים חדשות לרגש את הקהל על חשבון גבם השפוף והרצוץ של המתמודדים. בספר גם מתוארות הדרכים היצירתיות בהן מעירים את המתמודדים לאחר שהתעלפו (גיגית מלאה במי קרח) או נרדמו (מגבת ספוגה באמוניה בתוך האף...)
כפי שכתבתי הספר מתאר מציאות שהייתה. הסופר עצמו היה מאבטח של תחרות ריקודים כזאת ומשם צבר את חוויותיו לכתיבת הספר. אפילו התמונה שנבחרה לכריכה, שאם מסתכלים מקרוב על הבעות הפנים של המתמודדים "העליזים" מקבלים צמרמורת, לקוחה מתחרות ריקודים אמיתית מסוג זה שהתרחשה במרילנד, כנראה שנייה לאחר שאחת מהבנות התמוטטה.
אין גבול לרוע האנושי, לתאוות הבצע ולנואשות של אנשים. פשוט סיפור עצוב.

תרשו לי כמה סופרלטיבים נדושים... הנאה צרופה, ממתק ספרותי משובח, בונבוניירה של ספר עטוף בנייר צלופן שאי אפשר להפסיק לקרוא. לא ניתן לכתוב על עלילתו הרבה מעבר למה שרשום בכריכה מבלי להרוס את הספר. בכלליות הספר בנוי מסיפוריהם האישיים של כל אחד מהאנשים שמצאו עצמם לכודים תחת הריסות בניין השגרירות בארה"ב שקרס עליהם בעקבות רעידת אדמה. אין להם מה לעשות בזמן שהם ממתינים לאבדנם/ישועתם/גאולתם בעוד המים המחלחלים מלמטה מאיימים להטביע אותם ורסיסי תקרה עפים עליהם מלמעלה ומאיימים למחוץ אותם.
ביאושם ובצורך במגע אנושי ובחום, הם מחליטים לחשוף איש איש פיסה אישית מחייו, סיפור אחד מעניין או מכונן מהסוג שבסופו אומרים "וזה מה שהביאני עד הלום".
הסיפורים יפים, מעניינים, לקוחים מהחיים וכמו בחיים אין להם תמיד סוף טוב, לא תמיד בכלל יש להם סוף.
וכמו הסיפורים של הדמויות שלה, כך גם הספר מסתיים בפתאומיות, בנשימה, בלי קטרזיס, בלי וודאות, בלי מעגל שסגרנו - כמו שהחיים יכולים להסתיים בשנייה.
נהניתי מאוד מומלץ בחום.

בכתיבה קלילה וקולחת מתאר הספר את קורותיהן של שתי משפחות. האחת ענייה מרודה מהודו, אשר האישה בה יולדת כמקוללת רק בנות שנדונות למוות. אין להם כסף לגדל בנות. האישה חומלת על התינוקת שרק ילדה ומערימה על בעלה ומוסרת אותה לבית יתומים.
הספר ממשיך לתאר את קורותיה של אותה משפחה לאחר שנולד להם הבן המיוחל, את ייסוריה של האם אשר מתגעגעת לבת הנטושה וכן מאבקם העיקש למוביליות חברתית בהודו ולשיפור מעמדם הכלכלי.
התיאור של המשפחה ההודית היה מרתק בעיני, וחיכיתי בקוצר רוח לדעת מה עלה בגורלם.
המשפחה השנייה הינה משפחה עשירה ומשכילה מארה"ב.
זוג רופאים, הגבר הודי שהיגר לארה"ב. הם מאמצים את הילדה הנטושה. הספר מתאר בעיקר את חיבוטי הנפש של האם לגבי עקרותה, לגבי היכולת שלה להיות אמא אמיתית לילדה מאומצת מהודו ולגבי היכולת שלה לקבל את משפחתו ההודית של בעלה ומנהגיהים.
בחלקו האחרון של הספר הילדה גדלה ובבגרותה נוסעת להודו במסגרת לימודיה להכיר את משפחת אביה ובין היתר לצאת למשימה הסודית - למצוא את הוריה הביולוגים. הילדה לומדת לבסוף, במסר כל אמריקאי נינוח, שיש לה רק אמא אחת וזו האמא שגידלה אותה והקריבה למענה ולא האישה שהביאה לה חיים אך לא לקחה בהם כל חלק (למעט הצלתם).
נהנתי מאוד מהספר למרות שהעלילה מעט בנאלית לטעמי וחותרת לסוף טוב הכל טוב קליל ונעים.
התיאורים של המאכלים ההודים היו כל כך אותנטים שלמרות שעברו כבר עשר שנים מאז ביקורי שם יכולתי לחוש את החריפות ואת כאבי הבטן המתלווים לה... בכלל הסופרת עשתה עבודה יפה בתיאור של בומביי, אנשיה והתחושות שהאדם המערבי הממוצע חווה בהיתקלות הראשונה עימה. גמרתי את הספר ביומיים, לא יכולתי להניח אותו מהיד. מומלץ לקריאה מהנה וקלילה.