“הספר אמור להיות קליל והומוריסטי, אבל חוטא למציאות בכמה נקודות - קודם כל, נשים שמנות מתוארות בפירוט מביך ולא נעים כשהמשקל של אף אחת מהן אינו עולה על 100 קג,
קוראת שמנה [כמוני] ששקלה 130 קג - חושבת שמשקל של 88 קג הוא ממש נחמד. ומידה 42 זה של רזות.
הגלולות מורידות 25 קג בשלושה חודשים - זה, איך לומר, אפילו לא מדע בדיוני. זה מטיס ההתרחשויות בספר לקצב לא הגיוני גם מבחינה פיזית וגם מבחינת העלילה הרגשית. רכבת הרים במקום תהליך התפתחותי שתורם גם לקוראים.
בקיצור - פספוס. הנה הספר שיכול היה להיות משמעותי, והוא בכלל לא. ממליצה לקרוא את "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה" - מאלף.”

“בין הספר ״ציידי הראשים״ של יו נסבו ובין ״לבד בברלין״ התגלגל לידיי הספר הזה. ״ילדות גדולות לא בוכות״. ספר שנתן לעצבי להרגע מהמתח של יו נסבו,
ונקרא בקלילות בהשוואה ללבד בברלין.
ספר מקסים עם הומור , ציני לפעמי, מרגש לעיתים ובעיקר מהנה.
הספר מעביר בקורת על איך אנחנו תופסים את השמן, השונה, זה שלא עומד בסטנדרט החברתי. הסופרת שוזרת
בצורה עדינה אמיתות בחברה האנושית. חלקן כואבות.
האם באמת אמשך לבן זוגי גם אם הוא ישמין? האם כשאדם מרזה/משמין גם משהו באישיות שלו משתנה?
מרינה אשה שמנה שחיי החברה שלה לא להיט, וחברותיה במצבה מתחילות בלקיחת גלולה הנמצאת בניסוי שתעזור להן לרדת במשקל.
מי מאיתנו לא חוותה את התחושה של להיות שמנה, גם אם אינה אמיתית...
מי מאיתנו לא חלמה על פתרון פלא לירידה במשקל... גלולה שתסתום לנו את התיאבון, שתרחיק אותנו מהנשנושים...
שנקום בבוקר פחות כמה קילוגרמים...
אז מרינה מצאה אותה ועם הפתרון הזה התעוררו להן בעיות אחרות...
צחקתי, התרגשתי, הזדהיתי - בקיצור מאוד נהניתי.
ועכשיו לציידי הראשים !”

“הפרעות התנהגותיות שמתבטאות בהפרעות אכילה, באיזו שהיא נקודה שם על הסקאלה שבין אנורקסייה לאכילת יתר רגשית כפייתית - סיפורה של מרינה - שמתמודדת בהומור ובעצב. לכאורה סיפור קליל, למעשה עצוב ונוגע בנקודות הכי רגישות.”

“מהספרים האלו שאחרי שהם מסתיימים אתה שואל את עצמך: "למה?"
אין פה הומור שמשאיר אותך צוחק באמת, מקסימום להעלות איזה בדל חיוך פעם ב-90 עמודים.
אין פה כתיבה שמשאירה אותך פעור פה או גורמת לך לסמן משפטים.
הדמויות שטוחות, מלאות קלישאות, ולא מצאתי את עצמי מזדהה עם אף-אחת מהן.

לא נעים להגיד, אבל זה בזבוז זמן.”