ספר נחמד שקראתי ביומיים (מהירות שיא מאז הפכתי לאם..) מי שבתוך תוכה מסוגלת להבין את מה שעובר על הנשים האלו יכולה למצוא עצמה אפילו מסכימה עם כמה שיגעונות שלהן....אני שכל חיי לא הצלחתי להיות במידה ה"נכונה" במשקל ה"נכון" וכו' ממש מתחברת לכל הטירוף של ההרזייה וניסיון הקבלה את עצמי כמו שאני ובנינו אני מודה כנראה שלעולם לא אקבל את עצמי זה כבר הושרש כמו ד.נ.א...מה שלעולם לא אעשה זה לנסות להרזות בעזרת כדור זה או אחר....ספר נחמד וקליל שמומלץ לקרוא בין ספר כבד אחד למישנהו

סיפורו המופלא של בינג'מין באטן

אנחנו כל הזמן חיים בתחושה של קטנות אל מול...מול כל מיני ...כל מי שנדמה לנו שהוא חכם מאיתנו עשיר מאיתנו בעל דימיון מפותח יותר משלנו והרשימה עוד ארוכה... וזה דווקא מה שלא היה לא ברור בילד המתוק הזה האקלברי (ובעל שם מעניין שלא ראיתי עוד סופר מעיז להשתמש בו כי הוא בהחלט שמור רק לילד הספציפי הזה והא נבחר לא סתם)האק בעל חושים חדים שאינם מטעים אותו יודע בזמן למסור את כל כספו על מנת שאביו לא יוכל להניח את ידיו על הממון ולקנות מן הסתם שתייה חריפה ולהרוות את צימאונו לאלכוהול ואלוהים יודע מה ...לאחר שאביו מוציא אותו מביתו החדש ומעלים אותו מעיניי כולם ונועל אותו בבקתה איפה שהוא. בנחישות של חתול רעב (קצת שמנמן ועצל אבל עדיין רעב...) הוא מפלס את דרכו ובורח מידי אביו ובכלל מכולם. מאוד אהבתי את החברות היפה שנירקמה להאק עם ג'ים אפילו שהוא מכונה "כושי" והרבה מבקרים לא אהבו את הניחוח הגזעני אפשר להבין מניין הוא בא מכיוון שהסופר גדל לתוך תקופהב שבה הכושים היו עבדים של ה"לבנים" והושרשו בו כל מיני דעות (כמו שבנו מושרשות דעות לרוב על מיני מיעוטים ושקרן מי שיגיד שלא..) היה נידמה לי שבמקומות שלמעשה הוא מדבר על ג'ים או חושב עליו מחשבות הוא למעשה מבדח את עצמו או אולי אותנו מכיוון שבפועל רואים כמה הוא קשר קשר טוב וחברי ונאמן עם ג'ים וגם ג'ים הרגיש אותו דבר כלפיו. מעיינים של ילד מסופר על מוות ועל מוסריות בלי לשפוט לרגע בין טוב לרע אלא רק לפעול על פי צו הלב...הכי חשוב לשבת ברפסודה ולשוט בנהר (כמה שאנחנו בימינו צמאים לאהבת הטבע השקט הצניעות והפשטות של החיים וכמה שכל אלו רחוקים מאיתנוחלה שלי וכותבת על חוסר ההבנה...האקלברי שיחסית לילד רחוב חסר השכלה עני ומה לא מגלה פה את האינסטינקטים הבריאים שלו יחסית לכל האמור לעיל ופועל על סמך ריגשותיו.וכל זה נופל אפיים כאשר הדמות של טום סוייר מופיעה לה לקראת הסוף ופשוט מוציאה את המיץ הן לדמויות והן לקוראים. בתחושה הפנימית שלי היה הרבה כעס והוא רק הלך והחריף כאשר האמת נחשפת בסופו של דבר . טום ה"רומנטי" חייב שהכל יעשה על פי הספרים שהוא קורא הוא חייב להיות סוג של רובין הוד סטייל גיבור סטייל לא יודעת מה פשוט נודניק והייתי מקבלת את זה בסלחנות אם היה מדובר במשחק דימיוני של ילדים אבל ההרפתקאות שלו גבלו בהתעללות בג'ים שהרבה מהתאורים הסופיים פשוט דילגתי קצת קדימה כי נהייתה לי תחושה לא טובה בבטן ובפה (תחושה שאם הוא היה עומד לידי פיזית הוא היה מקבל סטירה) ומה שהלהיטה את הכעס היא הידיעה שטום ידע שג'ים כבר עבד משוחרר זה היה השיא מבחינתי...אז מה לא הבנתי כל כך??? את האק בכזאת חוכמה ונחישות הוא ברח מאבא שלו הוא תימרן סיפורים בין אנשים שונים שהוא פגש בדרך הוא ידע לזהות את הרמאים וחמק מידיהם וכל זה לא הספיק כדי למלא את ביטחונו. הוא עדיין חשב שבגלל שטום סוייר הוא ממעמד יותר גבוהה משלו והוא קורא ספרים והוא יותר "עשיר" אז כנראה הוא יודע הכי טוב איך לשחרר את ג'ים...ואלו הנקודות הבודדות שאני מורידה ממנו!!! נהנתי לקרוא את הספר מאוד,לא ברמה שלא יכולתי להניח בצד אבל עדיין כל רגע פנוי הוקדש להתקדמות משמעותית מומלץ בחום לכל מי ששכח מה זה להיות ילד!!!!!

ובכן זה מעניין לנפץ מיתוסים של ילדות וללמוד להכיר את ה"גיבורים" כמו שהם באמת ובתמים .ואיך תכננו לכתוב אותם עוד מלכתחילה. דבר שרק מהדורה מוערת מסוגלת לעשות או חיפוש קדחתני אחרי משהו שמשך את הלב כמובן!!! ובכן הלב שלי קצת נישבר בנוגע ל"פיטר" הדמות הזאת שאהבתי כילדה ועכשיו אני יכולה להיות ה"אימא" שלה .. נהניתי מכל רגע במיוחד מהספר שלא מוכר כל כך "פיטר פן בגני קזינגטון" לא ידעתי על קיומו כמו שאני מאמינה שרבים לא יודעים.
הסיפור מעיניים של בוגרת ובמיוחד של אימא הוא טרגי בהחלט ואפילו קצת עצוב לחשוב כמה אנחנו מגנים על ילדינו מפני כל מיני ידיעות על מוות וכאן בהתאם לתקופה ולשיעור התמותה באותה העת הדיבור על מוות ניכנס אפילו בתוך סיפורי הילדים מה שמעיד על על שיעור גבוה במיוחד בקרב ילדים!!!
ובכן כמה מילים על פיטר: כמו שאמרתי ממש אכזבה אני יודעת שבהקשר של ילד זה לא נעים להגיד אבל הוא היה ילד מניאק.נקודה.
חסר לב,נרקיסיסט,אגואיסט וזו רק רשימה קצרה קצרה מאוד ...הידיעה שבארי בהתחלה כתב אותו כ"רע" בסיפור לא הפתיע אותי יש בו צדדים אפלים שיכולים בקלות להרוס חיים שלמים של אחרים וכל זה מתוך התעלמות מוחלטת מטבע הגדילה וההתבגרות כל אלו כמובן אינם מאפיינים את גיבורינו זאת ועוד שהוא מעוניין לגזול את עתידה של הגיבורה וונדי.
על כל דמות יש לי מה לומר אך אין לי היכולת ברגעים אלו לשבת ולגולל את דעתי עליהן.

וואו...נשארתי עם פה פעור בסוף הספר ...אז הסיבה שהוא מקבל אצלי "ספר טוב" ולא מעולה,זה שהיא טוחנת את השכל בתיאורים ממש מיותרים שבגללם קיבלתי מלא פעמים עצבים ופשוט שמתי את הספר בצד (ספר מעולה מעולם לא נתן לי להניח אותו בצד) כמה שניסיתי להסביר לסובבים אותי מה מיוחד בספר הזה לא עלה במידה אחת עם ההרגשה של הקריאה ובבת אחת החלטתי לוותר ולא לנסות להסביר פשוט מי שרוצה לדעת חייב להתאמץ ולקרוא!!!! חייב!! זה בהחלט ספר שלא נתן לי מנוחה חשבתי עליו ועל התובנות שעולות ממנו... אני מצטערת אם התיאורים שלי סתומים פשוט ברגע זה סיימתי אותו והתחושות עדיין מהדהדות לי בראש...כנראה אני צריכה להירגע ממנו ועוד כמה ימים אני יוכל לכתב ביקורת אמתית...ויש לי הרבה מה להגיד על הספר הזה...הולכת להירגע לי עם ספר אחר בנתיים!!!

את כל הטרילוגיה קראתי במהלך שמירה בבסיס בלילה אחד...לפני איזה 7 שנים....אני זוכרת איזה בעיטה קיבלתי מהסיפור הזה ועד היום לא יצא לי לחזור לקרוא אותו שוב למרות שאני ינסה לעשות את כל המאמצים להשיג את הספרים ולקרוא שוב הפעם לא במדים אלא בפיג'מה נוחה על הספה שלי!!!!
מה שזכור לי שאגוטה פשוט הצליחה להעביר את התחושה הקשה והמרה דרך המילים שלה.גם שאני קוראת ביקורות על הספר שמתארות את עלילתו ותוכנו כזוועה אני מחייכת כי משום מה נידמה לי שזה בדיוק מה שאגוטה ניסתה לעשות בכתיבה החדה שלה חסרת התחנחנות פשוטה לחתוך בבשר החי....אני מניחה שאחרי שאקרא אותו שוב יהיה לי מה לכתוב עליו קצת יותר לעומק ולא רק זיכרונות של תחושה כזאת או אחרת...

מהשנייה שנכנסתי לחנות הספר כאילו קרא לי לבוא ולקחת אותו ואלוהים...אתם הרי יודעים כמה ספרים יש....אפילו את חפצים חדים הרמתי מהשולחן אבל משהו בסיפור הזה פשוט לא עזב אותי....אז אמרתי לבעלי זהו הספר בחר אותי (והוא צחק ואמר לי יופי ..עכשיו תבחרי את ספר..) כל כך התלהבתי מסגנון הכתיבה של פלין...הווה,ליום הנורא,שוב להווה...הדמות המרכזית בסיפור מתגלה כלא כל כך דומיננטית במהלך המאורעות ואפילו לא בהווה שלה...למעשה היא ממש רק מובילה את הסיפור כדי לקדם את העלילה מלבד כמה קפריזות מעצבנות שלה לא ניתן אפילו להתאהב בה אפילו לרגע...למעשה אני מודה שלא החברתי לשום דמות מכיוון שקשה מאוד להזדהות עם הזוועה,עם המוזרות שקדמה לזוועה ובכלל עם המורכבות הנפשית של הגיבור (שלדעתי הוא למעשה הדמות הכי מרכזית בספר) ושל שאר הדמויות שמוזכרות בספר....נשארו לי כמה שאלות פתוחות אבל די בקלות אפשר להשלים עם הדמיון את התשובות...בקיצור אני שמחה שיצא לי לקרוא את הספר היו מקומות שלא יכולתי להתקדם מרוב תחושת מחנק של "מה עוד יכול כבר להשתבש ביום הארור הזה" והיו מקומות שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא כי רציתי כבר שהעלילה תתקדם ותתפתח...קצת תיאורים מיותרים אבל מה שהכי אהבתי...זה הקצב בו שיניתי את המחשבה על הרוצח האמיתי...וכמעט כל הזמן אמרתי לעצמי...טוב זה אולי הוא הרוצח לא בעצם זה טוב אולי זו היא...כל פעם שם אחר עלה על המוקד שלי...עד לסוף הלא צפוי שכמעט הפתיע אותי...טוב נישאר רק להניח במדף ועוד שנה שנתיים לחזור לקרוא שוב...אני בהחלט יקרא אותו שוב!!!

זה ספר שאני קראתי אותו בפעם הראשונה בגיל 12 שלא הבנתי עדיין כלום מהחיים שלי....והוא כל כך ניחרט לי בלב שמאז ועד היום קראתי אותו לפחות 8 פעמים וכל פעם אני מתאהבת מחדש בסיפור ובדמויות ואין לי ספק שזה הספר בה' הידיעה!!!!!

אהבתי את הספר מלבד דבר שהכי קצץ לי כל הזמן מול העיניים בהתנשאות מעצבנת לחלוטין המילה "פראנגים",זה כל כך חזר על עצמו במהלך כל הספר שהיו פעמים שאפילו התעייפתי לקרוא את ההמשך בגלל זה אבל אם מתעלמים מזה דווקא אהבתי את הקלילות שלו ...וכמו שאמר קודמי לי העלילה הייתה משנית לחלוטין לעומת הדמויות ..ספר סבבה בסך הכל עדיין לא יצא לי לקרוא את בנקוק 8!!!