"כשאני אומרת לך "יפני" מה בדיוק עובר לך בראש ?", שאלתי את בעלי רגע לפני שעצמנו את העיניים. זה היה באחד מלילות השבוע שעבר, קצת לפני שהתחלתי לקרוא את מורקמי.
אני חושב על מתאבקי הסומו הוא אמר ופיהק, על לקסוס של טויוטה, על סושי וחרקירי, על פרל-הארבור, ועל הקמיקזה. זה מה שעובר לי בראש ברמה האסוציאטיבית, הוא בקושי סיים את המשפט, התהפך על הצד ונרדם, ואני המשכתי אחריו בשקט כנראה כבר לעצמי: גיישות, מניפות תחרה, איקבנה, ואיך לא - פריחת הדובדבן.
קיצורו של דבר, אף לא אחד מרשימת ההקשרים שחוללו במוחנו הקודח נמצא בספר הזה של מורקמי.
כמתרגם וחובב את תרבות המערב, שהעדיף את הכותבים האמריקאים וגם הושפע מהם, מורקמי לא בדיוק הטייפקאסט -הסופר המייצג ב"ה" הידיעה של הסיפורת היפנית הקלאסית, בטח לא בסגנון הראליסטי שלו המשלב פנטזיה/בדיון/וסיפורי בלשים. הוא לגמרי אחר, ונטיית הלב שלי לקרוא אותו הייתה אך ורק מהטעם שג'ון אפדייק (ההוא מהסקירה הקודמת שלי –"הנשאי לי" ), תיאר את הספר ככזה שקשה להרפות ממנו ....
אז מי אתה בדיוק הרוקי מורקמי, שאלתי את עצמי עוד לפני שקראתי אותו, ואיך אתה מצליח לקמט את חוקי הכתיבה לכדי יצירות מופת כיאה לאומנות האוריגמי, שמבדילות ומאפיינות אותך משאר הכותבים בני תרבותך.
חלקים מהתשובה על כך אני דולה מהציטוט הבא ששופך אור ולו במעט על רחשי הלב של הסופר –
( לקוח מהראיון אתו של סאם אנדרסון מהניו יורק טיימס משנת 2011 ) :
כאשר הורקמי היה בן 3, כך הוא סיפר לי, הצליח איכשהו לצאת את דלת ביתו בכוחות עצמו. דידה לצדו השני של הכביש, ואז נפל לערוץ נחל. המים סחפו אותו במורד הזרם, לעבר מנהרה אפלה ונוראה. אבל בדיוק כשעמד להיכנס לתוכה, הושיטה אמו את ידיה והצילה אותו. "אני זוכר זאת בבירור", הוא אמר. "את קור המים ואת אפלת המנהרה - את צורתה של האפלה ההיא. זה מפחיד. אני חושב שלכן אני נמשך לאפלה".
מבחינה מסוימת, הדמויות של מורקמי תמיד מתרגמות בין שני עולמות שונים ביותר: היומיומי והביזארי, הטבעי והעל-טבעי, הכפר והעיר, הזכר והנקבה, העל-קרקעי והתת-קרקעי. דהיינו, היצירה שלו כולה היא המחזה של פעולת התרגום.
"אני חי בטוקיו, בעולם מתורבת - כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון או פאריס", אמר. "אם אתה רוצה למצוא סיטואציה קסומה, דברים קסומים, אתה חייב להגיע עמוק לתוך עצמך. אז זה מה שאני עושה. אנשים אומרים שזה ריאליזם מאגי, אבל במעמקי הנפש שלי, זה פשוט ריאליזם. לא מאגי. כשאני כותב, זה מאוד טבעי, מאוד לוגי, מאוד ריאליסטי והגיוני".
אז זהו , אין מה לעשות, בקריאה כמו בתחומים נוספים אני אוהבת להאיר ולהעלות על הבמה דווקא את הסיפורים שמאחורי הקלעים. כי לטעמי שם לפעמים רוקחים החיים האמתיים.
הזוי, מפתיע ומהפנט. הייתי בטוחה שלא אצלח אותו ובכל זאת...