הבעיה שהייתה לי עם כמה מהספרים של סטיבן קינג, (במחילה מכבוד המעריצים) היא חוסר המתח, הפחד והדאגה, שלכאורה היו אמורים להיות רגשות מפתח בספרים כמו שלו.
לאורך כל הספר של מורקמי, היו כמה וכמה פעמים שחשבתי לי מחשבה כמין ''הו! תלמד סטיבן!"
איך כתוב בגב הספר? ''כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנחנו עצמנו חולמים אותו''
הספר 'קפקא על החוף' הוא לא דובדבן שבקצפת, הוא עוגה שכולה דובדבן. זאת לא נגיעה ''על טבעית'' של סיפורים קצרים, אלא סיפור אחד ארוך, עמוק, נוגה ומרגש, שהמנוע שלו הוא העל טבעי הזה.
מה שיפה, זה שזה באמת מרגיש כמו חלום מבחינת המסתורין, אבל מסתורין שהקצוות שלו נפתרים, ומשאירים לב שלם לא פתור. קצת קשה לי לבטא באמת מה הרגשתי מהספר אבל היי, ממש הופתעתי, במיוחד אחרי שקראתי את ''קורות הציפור המכנית'' שלדעתי נם ספרים שונים מאוד.
אז התרשמתי מאוד מהכיוון הנוכחי של הספר הזה, ובל אשכח גם את הבשר שלו עם התיבול המיוחד של מורמקי.
הייתי ''ממליץ'', אבל אני זה שקרא אותו באיחור :)
אז 5 כוכבים.


















