מה המאוויים הכמוסים - או לא כל כך כמוסים - של המין האנושי? למה נשאף, מה יהיו המטרות שנעמיד לפני המדענים שיגשימו לנו? אנחנו רוצים להיות אהובים. אנחנו רוצים שיעריצו אותנו. אנחנו רוצים לחיות לנצח - ודאי לא לחשוב שבבוא יומנו נישכח לגמרי מלב כל.
צ'ארלי הוא צעיר בעל מנת משכל של 68, שמתפקד ברמה גבולית: הוא עובד כשרת בבית חרושת, לומד בעמל רב קרוא וכתוב בבית ספר להוראת מבוגרים, מאד שמח כשחבריו מבית החרושת צוחקים - הוא צוחק איתם ואינו מבין שהוא הבדיחה. ואז מוצע לו להשתתף בניתוח שמיועד לשלש את מנת המשכל שלו, ולהפוך אותו לגאון. צ'ארלי מאושר מהאפשרות להיות חכם כמו חבריו מבית החרושת, ואולי אפילו לנצח במבוך את העכבר שעבר את הניתוח ומצליח להביס את צ'ארלי בהליכה.
הספור פורסם לראשונה כ"פרחים לעכבר הלבן" ב 1959 בירחון לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה, והורחב ב1966 לנובלה בשם "פרחים לאלג'רנון". הוא עובד לסרט בשם "צ'ארלי" - שהשחקן הראשי זכה בפרס האקדמיה על משחקו, הסיפור גם עובד כמחזה שהצליח בבמות רבות. הסיפור כה אנושי ואוניברסלי, שבכל מדיה שהופיע - זכה לשבחים.
צ'ארלי זכה לנצח את העכבר. הוא מיצה את סקרנותו ולמד, ולמד, ולמד...והבין לפני כולם מה יהיה גורלו. והשאלה נשאלה עוד בימי אדם וחוה בגן העדן: מה עדיף - להיות תמים ולשמוח בחלקך, גם כשהבדיחה היא על חשבונך, או להיות חכם מכולם ולדעת לאן אתה הולך ולהיות עקב כך אומלל ומפוחד? אין לי תשובה. כדאי לקרוא את הספר כי הדילמה שהוא מציג נוגעת לכל אחד מאיתנו.
*
















