איך בכלל כותבים על שלושה סיפורים בבת אחת? איך מסכמים שלוש חוויות, שלוש תקופות, שלוש קומות?
אולי אתחיל דווקא מלומר שאני נמצאת כרגע בתקופה שלא מיטיבה איתי. הראש מלא במחשבות, הלב בוער מאהבה, הגוף לא מוצא נחת...
וכמו תמיד- כשמגיעה תקופה שכזו, קשה לי לקרוא, קשה לי לכתוב.
הספר הזה, נבחר מתוך ייאוש, מתוך אמונה באשכול נבו שידע איך להקל עליי, איך להעניק בלי לדרוש שום מאמץ.
אבל כשמאגר הכוחות מרוקן, כל דבר ודבר, גם הקל שבקלים, מלווה במאמץ.
מאמץ רגעי, או מאמץ מתמשך, בכל מקרה- מאמץ.
ואני התאמצתי, וחשבתי, ובערתי ולא מצאתי נחת.
אבל כמה שהייתי מרוצה.
אני אוהבת את האנושיות שנמצאת בכל אחת מדמויותיו של אשכול נבו. הן נוגעות ללב. אוחזות בו ולא מרפות.
מסיפור לסיפור היה נדמה כי העלילה משתפרת, כי הדמויות מתעגלות, נותנות מענה לצורך הקיים למצוא אדם להזדהות איתו, להרגיש כי אתה לא יחיד, לא לבד.
את הסיפור האחרון קראתי כמעט בשטף, הוא סחף אותי לתוכו. משהו בדמותה של דבורה האלמנה פגש משהו בדמותי שלי. זה עניין אותי, הקשר המוזר הזה שנוצר בינינו, וחקרתי לא מעט, נברתי במעמקי נפשי, אך התשובה התחבאה לה ממש מול עיניי.. היא מתגעגעת. וגם אני – מתגעגעת.
וכמו תמיד, וכמו שאשכול נבו בטח יודע, הגעגוע מחבר.

"יונה ונער הוא ספר נהדר, אבל תחכי עוד כמה שנים, שתגדלי..." הייתה אמי חוזרת ואומרת, ואני, כמו כל בת ממושמעת, חיכיתי...
חיכיתי וחיכיתי, וכשהגיע הזמן וייחלתי לקחת את הספר מהספרייה העירונית לפני כמה שבועות, נעניתי בחיוב.
חיוך גדול נפרס על שפתיי בעוד אני קוראת את המילים הראשונות בספר- חיוך של הרפתקה חדשה...
ומה שונה היה חיוכי בסיומו- חיוך עצוב ומלא תהיות, חיוך עוויתי שנועד לחפות על עיניים לחות, על לב שנשבר...
חיוך שאט אט יגדל לזכר כל הטוב שהיה ונשכח לרגעים,
לזכר אהבתם של יאיר ותרצה שהלהיבה וריגשה, ואיתה גם אהבתו של יעקב "אביכם" לרעיה, שאף שהכאיבה לי בחוסר הדדיותה, תפסה בלבי את מקומה...
לזכר אהבה של אם ובנה, לזכר בית שעוטף סביב...
אך יותר מכל, לזכר אהבתם של "התינוק" ו"הילדה",
שכל יונה ששילחו האחד לשנייה, הביאה איתה מכתב קטן וסמוי מן העין גם בשבילי-
מכתב אהבה ללא תוכן, מכתב שיום אחד אגלה את מוענו,
ובינתיים אתענג על ההרגשה הנעימה, שאי שם בעולם הגדול, הרחב, יש יונה אחת, בודדה, שעפה בשבילי, בחלומי, ואני בשבילה בית, ואני בשבילה כתובת, והיא בשבילי הקסם שבאהבה...

העיניים כבר מזמן לא שמחות, וידיי מחבקות את גופי... ואיפה אתה- יאיר, שתבחין, שתראה, שתבין?
"יאיר שלי" בוא והתגלה בפניי... תחושת הבדידות לא מיטיבה איתי, והשקט- הוא הורג לאט...
התחושות שהיו, ששכנו בי לפני הקריאה,
הציפיות, ההרגשות, החלומות על האהבה...
היו ואינן עוד...
כאילו שנפרס מול עיניי עולם חדש, עולם שבו האהבה היא עצומה מכפי שאפשר לדמיין....
שהרגשות בו עולים על גדותיהם...
ואיך לחזור להסתפק באהבה הנורמטיבית, איך לא ליפול אל תוך הטירוף?
הרי הספר, הוא השאיר בי צלקת. ואולי... אולי לא צלקת, אלא סימני מתיחה?
סימנים שכבר לא אוכל להסתיר, שנחרטו על גופי, שקרעו את עורי מבפנים, מהר מדי, ללא כל אזהרה...
שיראו, לכל מי שיעז להתקרב, שגדלתי. שבגרתי.
ומי מעז להיכנס אל אינטימיות דחוסה כל כך, לאפשר לספר, או אולי לשתי דמויות להיות "הסכין שבה אני נובר בתוכי",
להרשות להן לנבור ולנבור ולהגיע למעמקי הנפש, לקלף שכבה ועוד שכבה?
אני העזתי, והיטלטלתי והזדעזעתי לעתים, וגם אהבתי וחשקתי, והלכתי שבי אחריו...
"ולא הבנתי הרבה, לא הבנתי כלום בעצם, רק שזה יפה מהכיל, שזה פשוט שואג מרוב חיים וקורא לי בשמי." (עמ' 98. העברתי את הכתוב מגוף שלישי לראשון...)

לאחרונה ביצעתי שינוי גדול ומשמעותי בחיי- עברתי לפנימייה, רחוקה מהבית, מהחדר, מהמקום הבטוח שלי...
מצאתי את עצמי מוקפת באנשים ועם זאת מרגישה בדידות נוראה וריחוק משמעותי מכולם...
אך נערה אחת בכל זאת הצליחה להגיע אליי, אולי ראתה בי משהו שאיני רואה בעצמי...
גיליתי שותפה לדיון, שיתוף והמלצות על ספרים, ובכך התחיל המסע שלי עם "לב המעגל"...
המלצה חמה מאותה חברה הביאה אותי להתחיל ולקרוא את הספר, כשרגשותיי נעים בין סקרנות והתרגשות לבין חשש וחרדה גדולה...
אולי אצטרך להסביר את עצמי- החלטתי לקרוא את הספר גם בכדי להרחיב את המכנים המשותפים ביני לבין אותה חברה, אולי בתקווה שנוכל לדבר ולדון על הספר במשך שעות... מעין פנטזיה שכזאת... אבל הפחד- שלא אוהב את הספר, שהספר לא יגע בי כפי שנגע בה, קונן בי ולא עזב...
ומה גברו חששותי כשלא הצלחתי להיסחף אל תוך העלילה... כשהאלמנטים הבדיוניים הכו בי, וחשבתי שלא אצליח להיחלץ, שכמו תמיד פיתחתי תקוות שווא שלא יתגשמו...
אבל אז... באורח פלא כמעט, הצליחו האלמנטים הבדיוניים כמו להשתלב עם המציאות, קרן לנדסמן הצליחה בעזרת אותם אלמנטים, שכה הקשו עליי בתחילת הדרך, להעשיר את העולם שלנו, לספק דילמות מוסריות, לדון על היחס לקהילות השונות בתוכנו, ומעבר לכך, הצליחה לנדסמן להשתמש באותם אלמנטים (ובכך לשנות את דעתי על הספר בצורה מוחלטת) בכדי ליצור מערכת יחסים כה סוחפת ונוגעת, כה נדירה ומיוחדת, מוצפת ברגשות... מערכת יחסים שגרמה לי להזיל דמעה, ועוד דמעה, ולהפוך אותן, לקראת סיום הספר, לגל שלם של בכי לא נפסק באמצע הלילה...
ספר מקסים ונוגע, עם דמויות מעוררות חיבה, ובאמת לא דורש הרבה מאמץ בקריאה...

וכעת... נותר לי רק לסיים במשאלה קטנה- ששנת הלימודים החדשה שתבוא עלינו תביא איתה עוד היכרויות משמעותיות- חברים חדשים, ספרים נוספים וסופרים נהדרים...
הלוואי!


נ.ב
למי שמתלבט לגבי "לב המעגל" , מומלץ מאוד לקרוא באינטרנט את ההקדם הקצר לספר- מעין סיפור קצר, הפורס לפנינו קצת מהעולם של גבע ותמר- זוג חברים טובים, גיבורי הספר, שכתבה קרן לנדסמן ונקרא- "רצון חופשי"...

יש לי חבר מיוחד שהכרתי בנסיבות מיוחדות ועם זאת, לא פשוטות...
יחד פיתחנו תחביב מיוחד, שנולד מאהבה מיוחדת לסופר מיוחד עוד יותר..
אתגר קרת, או בשמו השני המצוין לעיל- "סופר מיוחד עוד יותר", נגלה אלי דרך מורה נהדרת לספרות שחשפה אותי לסיפורו- "לשבור את החזיר"... סיפור מופלא ונוגע ללב על ילד בודד בעל לב רחב, וחזיר חייכן מחרסינה...
מאז, עברתי חוויות, טובות ורעות, משמעותיות יותר ומשמעותיות פחות... המשכתי ללמוד את חנוך לוין, ריימונד קארבר, ביאליק ויהודה עמיחי הנהדרים והקלאסיים, אבל דווקא הסופר הצעיר בעל הדמיון הרחב, שבה אותי בקסמו וסירב להרפות...
כשהכרתי את החבר, החבר הכל כך מיוחד, הופתעתי לגלות שעם השוני הרב בינינו, יש הרבה מאוד נקודות דמיון וקשיים משותפים שעזרו לנו ליצור קשר קרוב ואוהד, מקום מפלט לרגשות והמחשבות...
בין נקודות הדמיון, גילינו את אהבתנו המשותפת לסיפורים קצרים בכלל ולאתגר קרת בפרט, מה שהביא לכך שבתוך שבוע מאותו הרגע, ברגישותו ובנדיבותו, כבר הספיק החבר להשיג עבורנו ארבעה מספריו של קרת...
קראנו את הספרים יחד בשקיקה, כאשר כל אחד מאיתנו, מקריא בתורו סיפור אקראי מתוך ספר שבחר... וכך, אט אט, גילינו את עולמו המיוחד של אתגר קרת, שבורך בכישרון כתיבה נהדר ורעיונות כה מופלאים...
בין ארבעת הספרים, שכב ספר ורוד שהצליח לשבות את לבי עוד מהתקציר הנוגע, "צנורות" שמו...
ובתוך הספר, כמו מסתתר, סיפור קצרצר שהביא לכך שאבחר בספר הזה כייצוג לספריו של אתגר קרת-"חובזה" :
"יש מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מת"א. אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בחובזה ותמיד תמיד מאושרים.
"אני לא מאמין בכל הקשקושים האלה", אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים.
הרבה אנשים לא מאמינים. אז עליתי על האוטובוס שנוסע לחובזה, ובכל הדרך שמעתי ב"ווקמן" שלי שירי מלחמה.
האנשים בחובזה לא מתים במלחמות אף פעם. אנשים בחובזה לא הולכים לצבא. ירדתי מהאוטובוס בכיכר המרכזית. האנשים של חובזה קיבלו אותי יפה מאוד. מקרוב היה לי קל מאוד להבחין שהם באמת מאושרים. הם רוקדים הרבה בחובזה, וקוראים בספרים עבים, ואני רקדתי לידם שם בחובזה, וגם קראתי בספרים העבים. ואני לבשתי את בגדיהם שם בחובזה וישנתי במיטות שלהם. ואני אכלתי את מאכליהם שם בחובזה, ונישקתי את התינוקות שלהם, על הפה.
במשך שלושה שבועות שלמים.
אבל אושר זה לא דבר מדבק."

הספר המופלא הזה העניק לי חיים. במשך שלושה ימים חייתי בדמיוני בברצלונה היפהפייה בעלת הסודות האפלים, כשאני מבקרת לעתים בבית הקברות לספרים נשכחים, נעתקת מול יופיה של קלרה, מעריצה את מר סמפרה החכם והרגיש, מחכימה מסודות חייו של פרמין, ומתהלכת שבי אחר חוליאן המסתורי וספריו...

כפי שמר סמפרה מספר לבנו- "לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. ",העותק הישן של "צלה של הרוח" שהשאלתי מן הספרייה בא אל ידיי מרוח ברגש ומלא בחלקי נשמה, כמהים ואוהבים, שפוזרו בעדינות בין דפי הספר... וגם אני, בזכות הנפלאה שניתנה לי, השארתי חלק גדול ומשמעותי מנשמתי, וחתמתי את שמי בדמעה שנפלה לה עם סיומו של הספר...

קראו את הספר, ואולי גם אתם תזכו להישאב אל אחת מהקלאסיקות הנהדרות ביותר, אל האהבה והתשוקה, המסתוריות והאפלה, ואנא מכם... אל תשכחו להשאיר גם אתם, חלק קטן מנשמתכם...

את "חצוצרה בואדי" של סמי מיכאל קראתי לפני שנתיים, אבל כשסוף סוף אזרתי אומץ ופתחתי חשבון בסימניה, החלטתי, ללא התלבטות, לכתוב את הביקורת הראשונה שלי על הספר הכל כך נהדר הזה...
הייתי אז בקרואטיה- הרחק הרחק מישראל בכלל ומחיפה בפרט...
המשפחה החליטה לצאת לטיול משפחתי ושכרה בית קטן שבמקרה הסתבר כי יש לו מטבח חיצוני.
אני לא אספר הרבה מלבד זה שאת רוב הזמן הפנוי, כשכל אחד היה עסוק בענייניו, העברתי במטבח החיצוני הקטן שבאורח פלא הייתה בו ספה נוחה להפליא ומנורת קריאה...
אני אוהבת להביא איתי לפעמים ספרות ישראלית לחופשות מסוג אלה... תמיד מנחם אותי לחזור ולחשוב על מקום מוכר ונעים, לברוח קצת מהאירופאיות המנומסת והטובה ועם זאת גם זרה מאוד...
הזיכרון הזה- אני, לבד, שוכבת על ספה, שקט, רק הגשם דופק על החלון, בידי ספר נפלא שיבוא יום ויהפוך לספר כה משמעותי עבורי, הפך עבורי למקום מקלט, למחשבה מרגיעה, למקום בטוח ונעים בתוך ראשי.
גדולתו של הספר הוא לא באופן בו הוא סוחף את הקורא, שכן לא גמעתי אותו בן לילה, אלא באופן בו הוא נוגע... מלטף כל כך בעדינות, ועם זאת משאיר סימן...
גדולתו באופן בו הוא נפתח בפניך ומעניק תחושת הזדהות כמעט מפחידה...
כי הודא- היא אני... היא אני הכואבת... אני המחפשת אחר משהו שיאיר את דרכי, אחר מישהו שיאיר את דרכי...
היא אני, אני הפגועה ואני האוהבת, אני, שצליל חצוצרה ישבה את ליבה, שדבר לא יעצור אותה כשמדובר באהבה...
ויותר מהכל... יותר מהכל היא תקווה... שאולי... יבוא יום...
"ואני, הודא נכדתו, ירשתי את עיני המכשף הירוקות, אבל אין בכוחי לכשף איש. רק אלכס אומר עלי שאני יפה." (עמ' 122)