“יש ספרים שעושים אותך שמח ויש ספרים שעושים אותך עצוב ויש כאלה שסתם משעממים אותך ויש כאלה שלא מניחים לך עד העמוד האחרון. ויש גם מעט ספרים שמקמטים את הלב. כמו הכרית בבוקר, רוב הקמטים נעלמים, אבל חלק מהלב נשאר מקומט. זה מה שהספר הזה עושה. זה סיפור פשוט על איש פשוט ועכבר קטן. אבל יש בסיפור הזה כח אדיר שמקמט את הלב. אני חושב שקראתי אותו לראשונה בגיל 11 או 12. ומאז יש פינה בלב שלי שנשארה מקומטת. יש בספר הקטן הזה הכל: אהבה, חמלה, חיים, מוות ובעיקר יש בו סיפור. והכל בתוך האריזה הכי פשוטה שיש. ככה זה עם ספרים שמקמטים את הלב.”

“מה המאוויים הכמוסים - או לא כל כך כמוסים - של המין האנושי? למה נשאף, מה יהיו המטרות שנעמיד לפני המדענים שיגשימו לנו? אנחנו רוצים להיות אהובים. אנחנו רוצים שיעריצו אותנו. אנחנו רוצים לחיות לנצח - ודאי לא לחשוב שבבוא יומנו נישכח לגמרי מלב כל. צ'ארלי הוא צעיר בעל מנת משכל של 68, שמתפקד ברמה גבולית: הוא עובד כשרת בבית חרושת, לומד בעמל רב קרוא וכתוב בבית ספר להוראת מבוגרים, מאד שמח כשחבריו מבית החרושת צוחקים - הוא צוחק איתם ואינו מבין שהוא הבדיחה. ואז מוצע לו להשתתף בניתוח שמיועד לשלש את מנת המשכל שלו, ולהפוך אותו לגאון. צ'ארלי מאושר מהאפשרות להיות חכם כמו חבריו מבית החרושת, ואולי אפילו לנצח במבוך את העכבר שעבר את הניתוח ומצליח להביס את צ'ארלי בהליכה. הספור פורסם לראשונה כ"פרחים לעכבר הלבן" ב 1959 בירחון לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה, והורחב ב1966 לנובלה בשם "פרחים לאלג'רנון". הוא עובד לסרט בשם "צ'ארלי" - שהשחקן הראשי זכה בפרס האקדמיה על משחקו, הסיפור גם עובד כמחזה שהצליח בבמות רבות. הסיפור כה אנושי ואוניברסלי, שבכל מדיה שהופיע - זכה לשבחים. צ'ארלי זכה לנצח את העכבר. הוא מיצה את סקרנותו ולמד, ולמד, ולמד...והבין לפני כולם מה יהיה גורלו. והשאלה נשאלה עוד בימי אדם וחוה בגן העדן: מה עדיף - להיות תמים ולשמוח בחלקך, גם כשהבדיחה היא על חשבונך, או להיות חכם מכולם ולדעת לאן אתה הולך ולהיות עקב כך אומלל ומפוחד? אין לי תשובה. כדאי לקרוא את הספר כי הדילמה שהוא מציג נוגעת לכל אחד מאיתנו. *”

“נשימה עמוקה... העיניים נעשות לחות... הצביטה בלב לא מרפה, גם לאחר ההפוגה שלקחתי לאחר הקריאה ובטרם החלטתי לכתוב את הביקורת הזו... הביקורת הזו קשה לי מאוד... היא מאלצת אותי לנבור ברגשות הכי עמוקים שלי... אני אדם עם דימוי עצמי נמוך מאוד, אני מפחדת מאנשים וממה שיש להם לומר... אמא שלי אומרת שהראש שלי עובד שעות נוספות, מה שגורם למחשבות ולהסתכלות שלי על הסביבה ועל הפרטים הקטנים להיות מוגזמת ולעתים אף לא ריאליסטית... צ'רלי המתאר את מחשבותיו ומבטו על העולם בדפיו הראשונים של הספר, גרם לי לחשוב על החיים שלי ועל החיים של כולנו בכלל... כמה התרגלנו להעריך את חיינו בכל פעם שראינו אדם כמו צ'רלי... כמה כוחה של המחשבה והמודעות לסביבה חשובה לנו... ואכן.. היא אכן חשובה... ואכן אני עוצרת ומעריכה אותה... אבל לפני זה - אני עוצרת לחשוב... ולדמיין את חיי בלעדיה... ועולה בי השאלה- אולי חיי היו קצת קלים יותר? "כשהייתי מפגר, היו לי המון חברים. עכשיו אין לי איש. כן, ודאי, אני מכיר הרבה אנשים. המון המון אנשים. אבל אין לי חברים של ממש. לא כמו שהיו לי במאפיה. אין לי אף חבר שבאמת חשוב לי, ואף אחד שאני חשוב בשבילו" אין לי תשובה... אבל השאלה רודפת אותי ותמשיך לרדוף אותי בכל פעם שגל המחשבות שוב יציף אותי... כי אולי זה הסוד לאושר אמיתי... אושר כנה ותמים... כבר אמרתי שהביקורת הזו קשה לי... אחת מהסיבות היא שאני לא נוהגת לכעוס, ובטח לא להביע את זה באופן פומבי.. אבל במהלך הקריאה בספר כעסתי. כעסתי על העולם שלנו ועל חלק מהאנשים שחיים בו... כעסתי על הרוע שקיים ועל חוסר הסובלנות כלפי האחר... כי אנשים יכולים להיות מאוד לא רגישים לפעמים... וזה מרגיז.. וזה מרתיח... ויותר מהכל זה כואב... "כמה מוזר שאנשים הגונים ורגישים, שלא היו מנצלים לרעה את מצבו של אדם שנולד ללא ידיים, או רגליים, או עיניים- אינם רואים שום פסול בלעג לאדם שנולד עם אינטיליגנציה נמוכה. המחשבה שלפני זמן לא רב- ממש כמו הילד הזה- גם אני שיחקתי בטיפשותי את תפקיד הליצן, ממלאת אותי זעם. ואני כמעט שכחתי..." וכאבתי יחד עם צ'רלי, ובכיתי... והיה לי קשה... ועדיין קשה... אבל כל רגע כזה הוא שווה...”

“ספר חזק מאוד! גם אחרי יותר מ 50 שנה שנכתב, בהתחלה כסיפור ולאחר מכן כרומן, הספר עדיין אוטנטי ביותר. צ'רלי גורדון, גבר מבוגר , מפגר בשכלו עובד במאפייה לפרנסתו. הוא די מאושר, אוהב לעשות טוב לאנשים, מרגיש מוקף בחברים אמיתיים ומאוד אהוב. מדענים מצאו דרך להפוך עכבר לבן, אלג'רנון, לחכם במיוחד, רוצים לעשות ניסוי על בן אדם. צ'רלי, אחרי שעובר סדרה של בדיקות, נמצא מתאים לעבור את אותו הניתוח שעבר אלג'רנון . צ'רלי כותב דיווחים שוטפים על כל מה שעובר עליו לפני ואחרי הניתוח. כמה עצובה האמת שנגלית לו אחרי שהחכים ונהיה לגאון. חכם וטוב לו? בדידות, תסכול ואכזבה – אלה מחכים לו בשפע. איזה חברה אנושית עלובה, אכזרית וקטנה. היוהרה הזאת, השחצנות. הרברבנות. כמה טוב מרגישים ליד משהו שפחות ממך, וכמה פחד , שנאה, קטנוניות וחוסר יכולת לפרגן למשהו שהוא יותר מצליח, יותר חכם, יותר מבריק. שום דבר לא השתנה. נשארנו אותה חברה עם אותם בעיות ומחלות. והשאלה היא האם טוב הוא גן עדן של שוטים? כל עוד לא טעמנו מהפרי האסור, יכולנו ליהנות מכל טוב של גן העדן, ואוי לנו כשנהיינו חכמים – גורשנו בבושת פנים והוענשנו בחוזקה עד סוף ימינו. ספר עם סוף מאוד טרגי כצפוי. שווה קריאה, שווה מחשבה.”

“יש ספרים שעושים אותך שמח ויש ספרים שעושים אותך עצוב ויש כאלה שסתם משעממים אותך ויש כאלה שלא מניחים לך עד העמוד האחרון. ויש גם מעט ספרים שמקמטים את הלב. כמו הכרית בבוקר, רוב הקמטים נעלמים, אבל חלק מהלב נשאר מקומט. זה מה שהספר הזה עושה. זה סיפור פשוט על איש פשוט ועכבר קטן. אבל יש בסיפור הזה כח אדיר שמקמט את הלב. אני חושב שקראתי אותו לראשונה בגיל 11 או 12. ומאז יש פינה בלב שלי שנשארה מקומטת. יש בספר הקטן הזה הכל: אהבה, חמלה, חיים, מוות ובעיקר יש בו סיפור. והכל בתוך האריזה הכי פשוטה שיש. ככה זה עם ספרים שמקמטים את הלב.”

“מה המאוויים הכמוסים - או לא כל כך כמוסים - של המין האנושי? למה נשאף, מה יהיו המטרות שנעמיד לפני המדענים שיגשימו לנו? אנחנו רוצים להיות אהובים. אנחנו רוצים שיעריצו אותנו. אנחנו רוצים לחיות לנצח - ודאי לא לחשוב שבבוא יומנו נישכח לגמרי מלב כל. צ'ארלי הוא צעיר בעל מנת משכל של 68, שמתפקד ברמה גבולית: הוא עובד כשרת בבית חרושת, לומד בעמל רב קרוא וכתוב בבית ספר להוראת מבוגרים, מאד שמח כשחבריו מבית החרושת צוחקים - הוא צוחק איתם ואינו מבין שהוא הבדיחה. ואז מוצע לו להשתתף בניתוח שמיועד לשלש את מנת המשכל שלו, ולהפוך אותו לגאון. צ'ארלי מאושר מהאפשרות להיות חכם כמו חבריו מבית החרושת, ואולי אפילו לנצח במבוך את העכבר שעבר את הניתוח ומצליח להביס את צ'ארלי בהליכה. הספור פורסם לראשונה כ"פרחים לעכבר הלבן" ב 1959 בירחון לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה, והורחב ב1966 לנובלה בשם "פרחים לאלג'רנון". הוא עובד לסרט בשם "צ'ארלי" - שהשחקן הראשי זכה בפרס האקדמיה על משחקו, הסיפור גם עובד כמחזה שהצליח בבמות רבות. הסיפור כה אנושי ואוניברסלי, שבכל מדיה שהופיע - זכה לשבחים. צ'ארלי זכה לנצח את העכבר. הוא מיצה את סקרנותו ולמד, ולמד, ולמד...והבין לפני כולם מה יהיה גורלו. והשאלה נשאלה עוד בימי אדם וחוה בגן העדן: מה עדיף - להיות תמים ולשמוח בחלקך, גם כשהבדיחה היא על חשבונך, או להיות חכם מכולם ולדעת לאן אתה הולך ולהיות עקב כך אומלל ומפוחד? אין לי תשובה. כדאי לקרוא את הספר כי הדילמה שהוא מציג נוגעת לכל אחד מאיתנו. *”

“נשימה עמוקה... העיניים נעשות לחות... הצביטה בלב לא מרפה, גם לאחר ההפוגה שלקחתי לאחר הקריאה ובטרם החלטתי לכתוב את הביקורת הזו... הביקורת הזו קשה לי מאוד... היא מאלצת אותי לנבור ברגשות הכי עמוקים שלי... אני אדם עם דימוי עצמי נמוך מאוד, אני מפחדת מאנשים וממה שיש להם לומר... אמא שלי אומרת שהראש שלי עובד שעות נוספות, מה שגורם למחשבות ולהסתכלות שלי על הסביבה ועל הפרטים הקטנים להיות מוגזמת ולעתים אף לא ריאליסטית... צ'רלי המתאר את מחשבותיו ומבטו על העולם בדפיו הראשונים של הספר, גרם לי לחשוב על החיים שלי ועל החיים של כולנו בכלל... כמה התרגלנו להעריך את חיינו בכל פעם שראינו אדם כמו צ'רלי... כמה כוחה של המחשבה והמודעות לסביבה חשובה לנו... ואכן.. היא אכן חשובה... ואכן אני עוצרת ומעריכה אותה... אבל לפני זה - אני עוצרת לחשוב... ולדמיין את חיי בלעדיה... ועולה בי השאלה- אולי חיי היו קצת קלים יותר? "כשהייתי מפגר, היו לי המון חברים. עכשיו אין לי איש. כן, ודאי, אני מכיר הרבה אנשים. המון המון אנשים. אבל אין לי חברים של ממש. לא כמו שהיו לי במאפיה. אין לי אף חבר שבאמת חשוב לי, ואף אחד שאני חשוב בשבילו" אין לי תשובה... אבל השאלה רודפת אותי ותמשיך לרדוף אותי בכל פעם שגל המחשבות שוב יציף אותי... כי אולי זה הסוד לאושר אמיתי... אושר כנה ותמים... כבר אמרתי שהביקורת הזו קשה לי... אחת מהסיבות היא שאני לא נוהגת לכעוס, ובטח לא להביע את זה באופן פומבי.. אבל במהלך הקריאה בספר כעסתי. כעסתי על העולם שלנו ועל חלק מהאנשים שחיים בו... כעסתי על הרוע שקיים ועל חוסר הסובלנות כלפי האחר... כי אנשים יכולים להיות מאוד לא רגישים לפעמים... וזה מרגיז.. וזה מרתיח... ויותר מהכל זה כואב... "כמה מוזר שאנשים הגונים ורגישים, שלא היו מנצלים לרעה את מצבו של אדם שנולד ללא ידיים, או רגליים, או עיניים- אינם רואים שום פסול בלעג לאדם שנולד עם אינטיליגנציה נמוכה. המחשבה שלפני זמן לא רב- ממש כמו הילד הזה- גם אני שיחקתי בטיפשותי את תפקיד הליצן, ממלאת אותי זעם. ואני כמעט שכחתי..." וכאבתי יחד עם צ'רלי, ובכיתי... והיה לי קשה... ועדיין קשה... אבל כל רגע כזה הוא שווה...”

“ספר חזק מאוד! גם אחרי יותר מ 50 שנה שנכתב, בהתחלה כסיפור ולאחר מכן כרומן, הספר עדיין אוטנטי ביותר. צ'רלי גורדון, גבר מבוגר , מפגר בשכלו עובד במאפייה לפרנסתו. הוא די מאושר, אוהב לעשות טוב לאנשים, מרגיש מוקף בחברים אמיתיים ומאוד אהוב. מדענים מצאו דרך להפוך עכבר לבן, אלג'רנון, לחכם במיוחד, רוצים לעשות ניסוי על בן אדם. צ'רלי, אחרי שעובר סדרה של בדיקות, נמצא מתאים לעבור את אותו הניתוח שעבר אלג'רנון . צ'רלי כותב דיווחים שוטפים על כל מה שעובר עליו לפני ואחרי הניתוח. כמה עצובה האמת שנגלית לו אחרי שהחכים ונהיה לגאון. חכם וטוב לו? בדידות, תסכול ואכזבה – אלה מחכים לו בשפע. איזה חברה אנושית עלובה, אכזרית וקטנה. היוהרה הזאת, השחצנות. הרברבנות. כמה טוב מרגישים ליד משהו שפחות ממך, וכמה פחד , שנאה, קטנוניות וחוסר יכולת לפרגן למשהו שהוא יותר מצליח, יותר חכם, יותר מבריק. שום דבר לא השתנה. נשארנו אותה חברה עם אותם בעיות ומחלות. והשאלה היא האם טוב הוא גן עדן של שוטים? כל עוד לא טעמנו מהפרי האסור, יכולנו ליהנות מכל טוב של גן העדן, ואוי לנו כשנהיינו חכמים – גורשנו בבושת פנים והוענשנו בחוזקה עד סוף ימינו. ספר עם סוף מאוד טרגי כצפוי. שווה קריאה, שווה מחשבה.”