יש ספרים שעושים אותך שמח
ויש ספרים שעושים אותך עצוב
ויש כאלה שסתם משעממים אותך ויש כאלה שלא מניחים לך עד העמוד האחרון.
ויש גם מעט ספרים שמקמטים את הלב.
כמו הכרית בבוקר, רוב הקמטים נעלמים, אבל חלק מהלב
נשאר מקומט.
זה מה שהספר הזה עושה.
זה סיפור פשוט על איש פשוט ועכבר קטן.
אבל יש בסיפור הזה כח אדיר שמקמט את הלב.
אני חושב שקראתי אותו לראשונה בגיל 11 או 12.
ומאז יש פינה בלב שלי שנשארה מקומטת.
יש בספר הקטן הזה הכל: אהבה, חמלה, חיים, מוות ובעיקר יש בו סיפור.
והכל בתוך האריזה הכי פשוטה שיש.
ככה זה עם ספרים שמקמטים את הלב.

מה המאוויים הכמוסים - או לא כל כך כמוסים - של המין האנושי? למה נשאף, מה יהיו המטרות שנעמיד לפני המדענים שיגשימו לנו? אנחנו רוצים להיות אהובים. אנחנו רוצים שיעריצו אותנו. אנחנו רוצים לחיות לנצח - ודאי לא לחשוב שבבוא יומנו נישכח לגמרי מלב כל.

צ'ארלי הוא צעיר בעל מנת משכל של 68, שמתפקד ברמה גבולית: הוא עובד כשרת בבית חרושת, לומד בעמל רב קרוא וכתוב בבית ספר להוראת מבוגרים, מאד שמח כשחבריו מבית החרושת צוחקים - הוא צוחק איתם ואינו מבין שהוא הבדיחה. ואז מוצע לו להשתתף בניתוח שמיועד לשלש את מנת המשכל שלו, ולהפוך אותו לגאון. צ'ארלי מאושר מהאפשרות להיות חכם כמו חבריו מבית החרושת, ואולי אפילו לנצח במבוך את העכבר שעבר את הניתוח ומצליח להביס את צ'ארלי בהליכה.

הספור פורסם לראשונה כ"פרחים לעכבר הלבן" ב 1959 בירחון לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה, והורחב ב1966 לנובלה בשם "פרחים לאלג'רנון". הוא עובד לסרט בשם "צ'ארלי" - שהשחקן הראשי זכה בפרס האקדמיה על משחקו, הסיפור גם עובד כמחזה שהצליח בבמות רבות. הסיפור כה אנושי ואוניברסלי, שבכל מדיה שהופיע - זכה לשבחים.

צ'ארלי זכה לנצח את העכבר. הוא מיצה את סקרנותו ולמד, ולמד, ולמד...והבין לפני כולם מה יהיה גורלו. והשאלה נשאלה עוד בימי אדם וחוה בגן העדן: מה עדיף - להיות תמים ולשמוח בחלקך, גם כשהבדיחה היא על חשבונך, או להיות חכם מכולם ולדעת לאן אתה הולך ולהיות עקב כך אומלל ומפוחד? אין לי תשובה. כדאי לקרוא את הספר כי הדילמה שהוא מציג נוגעת לכל אחד מאיתנו.

*

נשימה עמוקה... העיניים נעשות לחות... הצביטה בלב לא מרפה, גם לאחר ההפוגה שלקחתי לאחר הקריאה ובטרם החלטתי לכתוב את הביקורת הזו...
הביקורת הזו קשה לי מאוד... היא מאלצת אותי לנבור ברגשות הכי עמוקים שלי...
אני אדם עם דימוי עצמי נמוך מאוד, אני מפחדת מאנשים וממה שיש להם לומר...
אמא שלי אומרת שהראש שלי עובד שעות נוספות, מה שגורם למחשבות ולהסתכלות שלי על הסביבה ועל הפרטים הקטנים להיות מוגזמת ולעתים אף לא ריאליסטית...
צ'רלי המתאר את מחשבותיו ומבטו על העולם בדפיו הראשונים של הספר, גרם לי לחשוב על החיים שלי ועל החיים של כולנו בכלל...
כמה התרגלנו להעריך את חיינו בכל פעם שראינו אדם כמו צ'רלי... כמה כוחה של המחשבה והמודעות לסביבה חשובה לנו... ואכן.. היא אכן חשובה... ואכן אני עוצרת ומעריכה אותה...
אבל לפני זה - אני עוצרת לחשוב... ולדמיין את חיי בלעדיה... ועולה בי השאלה- אולי חיי היו קצת קלים יותר?
"כשהייתי מפגר, היו לי המון חברים. עכשיו אין לי איש. כן, ודאי, אני מכיר הרבה אנשים. המון המון אנשים. אבל אין לי חברים של ממש. לא כמו שהיו לי במאפיה. אין לי אף חבר שבאמת חשוב לי, ואף אחד שאני חשוב בשבילו"
אין לי תשובה... אבל השאלה רודפת אותי ותמשיך לרדוף אותי בכל פעם שגל המחשבות שוב יציף אותי... כי אולי זה הסוד לאושר אמיתי... אושר כנה ותמים...
כבר אמרתי שהביקורת הזו קשה לי... אחת מהסיבות היא שאני לא נוהגת לכעוס, ובטח לא להביע את זה באופן פומבי.. אבל במהלך הקריאה בספר כעסתי. כעסתי על העולם שלנו ועל חלק מהאנשים שחיים בו... כעסתי על הרוע שקיים ועל חוסר הסובלנות כלפי האחר...
כי אנשים יכולים להיות מאוד לא רגישים לפעמים... וזה מרגיז.. וזה מרתיח... ויותר מהכל זה כואב...
"כמה מוזר שאנשים הגונים ורגישים, שלא היו מנצלים לרעה את מצבו של אדם שנולד ללא ידיים, או רגליים, או עיניים- אינם רואים שום פסול בלעג לאדם שנולד עם אינטיליגנציה נמוכה. המחשבה שלפני זמן לא רב- ממש כמו הילד הזה- גם אני שיחקתי בטיפשותי את תפקיד הליצן, ממלאת אותי זעם. ואני כמעט שכחתי..."
וכאבתי יחד עם צ'רלי, ובכיתי... והיה לי קשה... ועדיין קשה... אבל כל רגע כזה הוא שווה...

ספר חזק מאוד!
גם אחרי יותר מ 50 שנה שנכתב, בהתחלה כסיפור ולאחר מכן כרומן, הספר עדיין אוטנטי ביותר.
צ'רלי גורדון, גבר מבוגר , מפגר בשכלו עובד במאפייה לפרנסתו. הוא די מאושר, אוהב לעשות טוב לאנשים, מרגיש מוקף בחברים אמיתיים ומאוד אהוב.
מדענים מצאו דרך להפוך עכבר לבן, אלג'רנון, לחכם במיוחד, רוצים לעשות ניסוי על בן אדם. צ'רלי, אחרי שעובר סדרה של בדיקות, נמצא מתאים לעבור את אותו הניתוח שעבר אלג'רנון .
צ'רלי כותב דיווחים שוטפים על כל מה שעובר עליו לפני ואחרי הניתוח.
כמה עצובה האמת שנגלית לו אחרי שהחכים ונהיה לגאון.
חכם וטוב לו? בדידות, תסכול ואכזבה – אלה מחכים לו בשפע.
איזה חברה אנושית עלובה, אכזרית וקטנה.
היוהרה הזאת, השחצנות. הרברבנות. כמה טוב מרגישים ליד משהו שפחות ממך, וכמה פחד , שנאה, קטנוניות וחוסר יכולת לפרגן למשהו שהוא יותר מצליח, יותר חכם, יותר מבריק.
שום דבר לא השתנה. נשארנו אותה חברה עם אותם בעיות ומחלות.
והשאלה היא האם טוב הוא גן עדן של שוטים?
כל עוד לא טעמנו מהפרי האסור, יכולנו ליהנות מכל טוב של גן העדן, ואוי לנו כשנהיינו חכמים – גורשנו בבושת פנים והוענשנו בחוזקה עד סוף ימינו.
ספר עם סוף מאוד טרגי כצפוי. שווה קריאה, שווה מחשבה.

יום אחד בכיתה ה' או-ו' ? אני לא ממש זוכר. בכל אופן, הראו לנו איזה סדרת כתבות שעשו ערוץ 10 על ילדים מפגרים בישראל. אני מסתכל וכל הכיתה מסתכל וכולם פשוט מתחילים לצחוק ולצחוק ולצחוק...



צ'ארלי, גבר בן 33 עם פיגור שיכלי עובר ניתוח שמעלה לו את רמת המסכל מ-70 ל180. צ'ארלי, שהיה משחק עם ילדים בגן, התמים שעשה את עבודת הפרך במאפייה שבו הוא עובד, שהיה חביב על כולם והוא היה מחבב את כולם - הופך להיות גאון. זה היה החלום שלו - לקרוא, לכתוב, לדבר על דברים חשובים שיוצאים מפיותיהם של סטודנטים.
הניתוח הצליח וצ'ארלי יודע 20 שפות, קורא ספרים ללא הרף, מתחיל לגלות מודעות עצמית ולפתח רגשות שהתחבאו במחסן במשך 33 שנה.
הוא כ"כ רצה את זה ועכשיו שזה הגיע הוא לא מאושר, אפילו בדיכאון. צ'ארלי לאורך כל הספר מתמודד עם בעיות מההווה, בעיות מהעבר ודניאל קיס יוצר לך תחושה שבה לך לעזור לו, אתה רוצה לייעץ לו ושהדמות המרכזית עושה טעות אתה הופך להיות עצוב, וכשהיא עושה משהו נכון אתה מחייך.
צפו לדמעות לרגישים שבנינו.

סיפור קסם.
נוגע יפה גם רלוונטי, אולי מתמיד.
באופנתיות ימינו הם מכונים אנשי צמי"ד.
באופנתיות ימינו אלה - מתקיים במערכת החינוך ובחברה דיון סביב שילוב אנשי וילדי צמי"ד בקהילה הבריאה,
לצד כלכך הרבה דוגמות של אי קבלת האחר באמירה חד-משמעית ברורה ולא פתוחה, מתקיימים פרוייקטי קסם לקבלת האחר ('אקדמידע' באוניברסיטת בר אילן, תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', פרוייקט צמי"ד בצופים - הן שלוש דוגמות שאנשים צעירים 'רגילים' מתנדבים לטובת שילוב וקבלת השונה).
ויש גם ה'החלטה' לאחרונה שמנסה לטפל בעניין במערכת החינוך, החלטה לשלב את ילדי צמי"ד - בעיקרון החלטה טובה. האמנם יש במערכת הכלים להצלחה ולא לכישלון ברור? - לא. האם מי שהחליט ההחלטה חשב לפרטים במישור המעשה? לא. האם ביצוע ההחלטה יכול להחמיר את הגישה בחברה - יש מקרים שכן! יש שלא.
אז יש כאן סיפור מקסים על איש צמי"ד כבן 30 שמתמודד, שמשתלב ושקורים לו דברים טובים - וזו יכולה להיות אחד הדרכים הטובות, באמצעות הסיפור הזה והדמות הכה חביבה על כולם שבמרכז הסיפור, צ'רלי שנוגע גם בדרך החשיבה והתהליכים שעובר - להגיע גם אל ילדים, אפילו קטנים - עם סיפור יפה ובעקבותיו דיון בחשיבות קבלת האחר וחיזוק גישתם של הקטנים לגבי השונה.
סיפור כזה הוא דוגמא - גם הפרוייקטים בבר אילן וכנפיים של קרמבו ובתנועת הצופים.

צ'רלי, בחור בעל פיגור שכלי עובר ניתוח נסיוני שמיועד לשפר את מנת המשכל שלו. הניתוח מצליח מעבר למשוער ותוך שבועות ספורים צ'רלי הופך לגאון - אבל מסתבר שמבחינה רגשית העניינים לא כל כך פשוטים והזינוק האינטלקטואלי יוצר איתו הבנות קשות לעיכול. ספר מיוחד, מעורר מחשבה וקורע לב שמספק הצצה לעולמם של בעלי הפיגור השכלי ותוהה מהי בעצם המשמעות של אינטליגנציה ותפקידה בחברה האנושית. מומלץ ביותר.

אני רואה אותם.
ראיתי גם קודם..
כולנו רואים, אבל אנחנו לא נותנים על כך את הדעת.

אני רואה אותם בחבורות, בזוגות..
עוברים בבקרים ליד ביה"ס 'עמל' באשדוד... חוצים כביש ליד ההוסטל..נוסעים בתחבורה הציבורית.. אורזים ברשתות שיווק.

מתנהלים.

נשמות בתוך גופים מוגבלים.

ב 'צ'רלי', לקח דניאל קיס נשמה כזו והעניק לה רגע של 'אור', של מודעות, של גאונות.

רגע שבו נדחקה האישיות המקורית שלו.
רגע שבו צ'רלי היה מישהו אחר.
המודעות, הגאונות... היו חלק מאישיות אחרת. חדשה.

הספר מעורר תהיות..
מה היא האישיות המקורית של צ'רלי?
יכול להיות מצב של העדר אישיות?
האם יכולת שכלית מופחתת גורמת ל 'אדם' להיות פחות 'אדם'?

'צ'רלי' של דניאל קיס מרגש ונוגע.

אופן הכתיבה..
הדוחות שמראים את התנודות ברמת האינטליגנציה שלו, נקודת המבט שלו, הפרשנות התמימה שלו לאירועים.. הצורך שלו בחום ובאהבה.. הצלקות שהאם קבעה בו.. הרצון לרצות, להיות אהוב ולא לאכזב, על אף הסטירות.
הפחדים...

העלייה לפסגה עד לירידה הבלתי נמנעת.

כואב.
מעורר את הרצון לחבק.. לחמול...

אנושי.

ממליצה בחום.

ספר מדהים ומרתק . הספר כולו מנקודת מבט יוצאת דופן ומעניינת של אדם בעל פיגור שכלי שהופך לאט לאט לגאון בעקבות ניסוי שהשתתף . מומלץ ביותר.