חוויה. קראתי את הספר שגוגל נמצא בהישג יד. למדתי מהספר הרבה. כתיבה שנונה ומאתרת.למדתי לאהוב את הכתיבה של חיים באר

****

ביוגרפיה של סופרים, היא תמיד ז'אנר שכמעט אין לו מבקשים. הרכלנים המקצועניים מעדיפים לנצל את כישורי המעקב וחוויית הריור לאיד, לכוכבים שהכישרון שלהם הוא מטבוליזם פעיל וחלוקת מולקולות מאוזנת. חובבי הספרות והדעת, מעדיפים כבר את הדבר בעצמו, את הספר ולא את הסופר. מי שנשאר, זאת קבוצה מצומצמת של רכלנים לשעבר, או של סופרים לעתיד.
אם תרצו דוגמה טובה של אחד כזה, יש לי - חיים באר. האיש שכתב את קובץ הרכילות 'גם אהבתם גם שנאתם' האיש שהרחיק לכת ויצא ל'מסעותיי בעקבות ספרים'. בקיצור, האיש שלימד אותי, שכאשר רוצים להבין סיפור, צריכים להכיר את המספר.
לאחר שגמעתי את סיפורי הסופרים של באר, נטלתי לידי את הרומן 'אל מקום שהרוח הולך', אלא שכדרכי, לפני הקריאה, ירדתי לבדוק את הביקורות של חברינו המלומדים. אם לסכם, הרבה בלבול ותחושה של חוסר הבנה. בצדק.
אלא שכאמור, כבר לימדנו באר, שכשנרצה להבין, עלינו לערוך היכרות קצרה עם המסביר.

בעידן ויקיפדיה הכול הרבה יותר פשוט. לחיצה אחת תגלה שבאר, הוא בעצם רכלובסקי, והחינוך דינקותא, ממש תורני. מי שהתאמץ עוד קצת וקרא מעט בכתביו גם יודע שבאותן שנים היה באר שומע בשקיקה ילדית סיפורי חסידים מהמו"ס החרדי ר' אברהם רובינשטיין הירושלמי. אם להיות חיים באר בגרוש, את ההסבר אנחנו צריכים לחפש אי שם במקום שרוחו של הנער חיים רכלובסקי היתה הולכת.
כשרק התחלתי לקרוא את הספר, הבנתי עד כמה צדקתי באבחנתי, לפחות במקרה הזה. היצירה של חיים, פשוט מפעימה, בידע, בתחקיר, ובתועפות החומר שהאיש הזה אוצר במוחו. אלא שכאן בדיוק הבעיה, באר חקר את הסיפורים ושכח לחקור את המספרים.
מסתבר, למרבה האבסורד, שהתמונה האידאליסטית של האדמו"ר, כפי שהיא מצויה בתודעת של שומע-לקחי-ליפא-שוואגער, או של קורא-ספרות-חסידים-קדומה, ממש לא קשורה לתמונה ריאלית של אדמו"ר חי ובועט במציאות. סיפורי קפיצות-דרך ושידוד-מערכות, לא ממש מצטלמות טוב בסרט, ולא ממש מתאהבות ביפת תואר אמריקאית.

וכאן בעצם היתה החוויה שלי - ואל תנסו ללכת בעקבותיי ולחקור את הביוגרפיה שלי... - במהלך כל הקריאה. היטלטלתי בין הנאה מדיוק ראליסטי ומאבחון צולף, לבין ריחוף לעולם עתיק עתיר בסמלים וכינויים. לרגע מתגלה לי סופר חד ומעמיק, ולרגעיים מתכסה העיתונאי ומתגלה סופר בדיון שנוסק לו אל הר טיבטי וקצת מאבד נשימה.
ניואנסים חסידיים עמוקים, של יחסי אדמו"ר - נדיב-חצר, מוכרות לו להפליא, כך גם יחסי אדמו"ר - אדמו"רית, ובכלל יחסי הכוחות בעולם החרדי הפנימי, כמו הבדלי המנטליות בין חסידי ארץ הקודש לאלו מחו"ל שדוברים אנגלית וראו מגזין או שנים בחייהם. על האמונה האדירה, שלרגע לא נסתרת, ואל הנטייה לאפל ולמיסטי. הכל כמעט מדויק.
אלא שאז, מתחיל הסופר לעשות שימוש ברוב הידע שלו, מבלי לדעת שזהו ידע שבתוכו יכולה חצר חסידית שלמה לשחות ואף לטבוע. כמעט שאין בנמצא אדמו"ר בזמנינו, שכל כך הרבה סיפורים מבית חסידות לובלין שגורים על לשונו, כמו אלו ששוצפים מעטו של חיים, ודאי שלא הרצון וההעזה לעשות בהם שימוש. אצל חסידים, סיפור על רבי ממאה קודמת, הוא כזה שאפשר לראותו בלבד ואין להשתמש בו. כי הרי אין אנחנו מגיעים לקרסולי קרסוליו.

אם לסכם את ההמלצה, הספר עלול להיות חווייתי מאוד, בעיקר למי שיש בו קצת נגיעה למקומות הללו של חסידות, ובעיקר חסידות פולנית - שזה לא בדיוק ברסלב וחב"ד המוכרות. הוא גם עלול לסקרן את מי שאוהב מופע מטופש של אדמו"ר מתערטל.
אישית, כשסיימתי את הספר, לאחר שניערתי ממנו את כל הפנטזיות, חשתי שאני מבין עוד משהו שלא הבנתי על חוכמתה ומורכבותה של החסידות, ועל מה שהיא נותנת לנפש.

במרכז הסיפור עומדת דמותו של אדמו"ר גדול היוצא למסע לטיבטים בעקבות חלום. המסע לובש אופי מיסטי לחלוטין וכולו מונע ונובע מתוך העולם המיסטי הזה. במהלך המסע האדמו"ר מתוודע אל בחורה החוקרת את התחומים שכלפיה מכוון מסעו. ומתוך כך נרקמת אהבה חשאית בינהם. המעניין שדווקא החוקרת היטיבה לעמוד על המישור הפסיכולוגי שבעבורו האדמו"ר יצא למסעו, ולבסוף מסתבר שהצדק עימה. דומני שכאן אנו עדים להבדלי גישה בין נימוקים מיסטיים לבין נימוקים פסיכולגיים.שאולי אין הם נהנים מאותה הילת מיסטורין וחרדת קודש אך הם בסופו של עניין חושפים את האמת שנעלמת מבעל העניין עצמו.
הספר מצטיין בעברית משובחת ובלשון חכמים המזכירה במידה מסויימת את עגנון. הסיפור עצמו יש בו סרקסיזם כלפי אותם המייחסם עליונות לפועלי ישועות. מי ששפת המקורות נהירה לו יוכל להתענג היטב ולעמוד על הציניות החבויה לה בין דפיו של ספר יפה זה.

גילוי נאות, זו שנה שלישית שאני משתתף בהרצאותיו של הסופר חיים באר, אני נהנה מאוד מההרצאות ומלימוד הספרות. קראתי ספר זה מתוך צורך של מחווה לסופר, בעבר קראתי את "עת הזמיר" ואת "חבלים" ספרים שנהנתי מאוד מקריאתם. ציפיתי לפני קריאת ספר זה "אל מקום שהרוח הולך" לספר באותו סגנון של הספרים הקודמים, כלומר ספר מציאותי על יהדות וישראליות עם נושאים מהותיים וסוגיות ברורות שהינם נושאי הספר, הופתעתי לחלוטין לטובה.
הספר הינו קודם כל רומן ודן בענייני אהבה של בינו ובינה, נושאים שלאו דוקא ב"רומו של עולם" כבספרים אחרים. הספר מתאר את מסעו של אדמו"ר בעל חצר חסידית אחרי חידת חלומו. הסיפור טבול בסיפורי חסידים, חוכמה יהודית ומיסטיקה יהודית ותרבויות אחרות – פשוט נהדר.
כמובן ספרות עברית במיטבה – תענוג.
להלן ציטוט יפהפה המאפיין את הספר כולו ואת האמור לעיל:
"כולם נשכחו מלב. ולא הם בלבד נשכחו, נשכחו גם הדבר הקרוב אליו מאוד בפיו ובלבו לעשותו: כל מצוות התורה הזאת, כל החרמות והאיסורים והכינויים והנדרים שגזר על עצמו מיום שעמדו הוא ויצרו על דעתם, כל אלה היו כלא היו, נדריהם לא נדרים ואיסוריהם לא אוסורים. רק דבר אחד היה חי לעד וקיים לנצח – הנשיקה שהיא נשיקתה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מגע שפתיה בשפתיו כחושך על פני תהום וכרוח מרחפת על פני המים וגופה הנכרך על גופו ככרובים המעורים זה בזה וחיבתם כחיבת המקום לישראל."

תמיד לפני טיול יש התלבטות איזה ספר לקחת.
מצד אחד לא מותח מדי – כזה שאפשר לשים בצד כאשר נדרש.
מצד שני לא משמים שהרי אני עלול למצוא עצמי ליד אגם באמצע שום מקום ורק הספר מפריד ביני לבין השקט הזה.
שלא ידרוש ריכוז רב מדי . זה בכל זאת טיול.
בעדיפות קומפקטי,בעדיפות שיחזיק לכל הטיול ( תמיד יש BACKUP) ואם אפשר שיהיה לו איזו שהיא זיקה לטיול.
לטיול האחרון שלי לא יכולתי לבחור ספר מתאים יותר. הוא נכנס בכיס המכנס ונגמר ביום האחרון. הוא משך לחזור אליו אבל בעדינות מסקרנת והוא כולו מלא באווירה של חופש. בנוסף כיוון שרוב הטיול היה באלפים הייתה התאמה להרי טיבט לקור ולשלגים . כאשר הם התנשפו בעליה או ישבו על שפת אגם הייתי שם איתם.
מעל הכל זה סיפור מסע וזה הופך אותו למתאים לכל טיול.
הספר לא חף מבעיות:
חלקו הראשון מוצף בשמות צדיקים ועלילות חצר שלרגע נראה שאתה נמצא בסדר פסח ורבי כזה וכזה היה אומר לרבי כזה וכזה. אבל כאשר מתרומם הערפל ( בערך אחרי 100 עמודים ) הספר פתאום תופס אותך ( מתרגש עליך בשפתו ).
לגיבור הראשי יש מספר פנים . לעיתים הוא עילוי בתורה – איש חכם שמבין את הקדמה ובעל ידע רב במורשתו . לעיתים הוא ילד קטן – אדם קטנוני ולעיתים הוא אדם שהולך לפי דחפיו גם אם הם נוגדי אמונתו. זה נכון שלאדם יכולות להיות פנים שונות והגיבור ושאר הדמויות אף דנות בפניו השונות אבל איכשהו פנים אלו לא מתחברות בצורה אמינה לדמות אחת. רוצה לומר , הסופר לא שכנע אותי בצורה מלאה במורכבות הדמות והתפרים בצידיה רופפים. ואם בדמויות עסקינן אזי דמותה של סלנה מעצבנת מאוד.
אם כל זאת נהניתי מאוד מהספר. נחשפתי לעולם טיבט והרגשתי שאני ממש מטייל שם.
זהו ספרו הראשון של חיים באר שאני קורא ואני מתכוון לקרוא אותו בעתיד- במיוחד לאחר שחבר אמר שספריו הקודמים עוד יותר טובים.
שתי נקודות לסיכום :
בנקודה מסוימת חושף הסופר שהבסיס לסיפור בא מספרו של מרטין בובר – מלחמת גוג ומגוג – אני אוהב שפר אחד מדליק אצלי רצון לקרוא אחר . הוסף לרשימה.
העטיפה. שאפו שאפו שאפו. העטיפה היא זאת שקראה לי לקנות את הספר מבלי לדעת ממש על מה הספר.

שני נושאים משכו אותי בקריאת הספר "אל המקום שהרוח הולך"- עולם החסידות, על סיפוריו המופרעים והמעוררי השראה, ומנגד - טיבט: נופיה, עולמה התרבותי-רוחני, זירתה הפוליטית ועוד. בשני נושאים אלה ניכר כי חיים באר מטפל באופן יסודי, מתוך ידע שאינו רק ממרחק, אלא פנימי, קרוב, המדייק בתווי הפנים של הנושאים אותם בחר להעמיד במרכז עלילת ספרו.

העלילה הדקיקה שנשזרת בין שני סלעי הענק הללו, מתארת אדמו"ר חסידי נערץ ונקדש שעוזב את צאן מרעיתו בק"ק בני ברק לטובת מסע בטיבט אליו יצא בעקבות חלומות חוזרים ונשנים שהנחו אותו לחפש את "היהודי הקדוש" שהתגלגל לדמותו של יק זהוב, הוא הוא בהמות האגדי. המסע כולל את יד ימינו וממן המסע היקר, יהודי יהלומן עשיר מאנטוורפן בשם שמחה, וכן צמד מדריכים, האחד מדריך בדרכי טיבט העקלקלות, גוי הולנדי בשם אוסקר פלורין ולצידו ד"ר ברנרד, אשת מדע מאוניברסיטת בייג'ין. במהלך המסע נרקם קשר אהבים בין האדמו"ר הצדיק לבין סלינה, היא ד"ר ברנרד.

לצערי מצאתי את העלילה עצמה דלילה כמו האוויר בראשי פסגות הרי טיבט, מעטה במורכבות ועומק ובעיקר מתרגשת מעצם שבירת הסטיגמה שנשמעת כמעט כמו בדיחה יהודית על הרב שפשט את בגדי אדמו"רותו ונסע טיבטה. קשר האהבים בין הצדיק יעקב יצחק לבין סלינה מאוד שטחי ומסרב לעסוק בתכנים המורכבים שהתיימר להניח.

צר לי ידידי, אך איני ממליצה על הספר

נהניתי לקרוא את הספר הזה, אבל בכל זאת אינני יכולה לדרג אותו בצורה המניחה את דעתי. יש בו דברים שמזכים אותו מבחינתי בציון "מעולה" ויש חלקים שהם "לא משהו".
ראיתי בביקורות אחרות שמאשימים אותו בבורות. נראה לי שזה רחוק מאוד מזה. נראה שהמחבר מכיר את נושאי הכתיבה שלו (אמנם קשה לי להעיד על כל החלק של טיבט, אני בורה בעניין).
נהניתי מהשפה העשירה העמוסה ברבדי משמעות, מלאה רמזים של הומור (כינויו של האדמו"ר הוא פשוט הברקה). יש קטעים שממש גרמו לי לצחוק. מצד שני, לפעמים נראה שהמחבר עושה זאת באופן מלאכותי. ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שהמלאכותיות וחוסר האמינות גוברים, כאילו עומד המחבר מאחורי ולוחש: שמת לב לרמז שלי? אל תחמיצי את הסימבוליות בשורה הבאה. חוסר האמינות מגיע לשיא של גיחוך בשיחות שבין האדמו"ר לסלנה (הנה דוגמה מעמ' 372: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שעלי לעלות בהר, סלה," ליטף יעקב יצחק את ראשה של הצעירה המתייפחת. "לפחות נשק אותי," חינן קולה, "חבק אותי, אהובי.")
הספר פורס יריעה מרהיבה של מקומות ומנהגים, של טבע פראי, פולחנים זרים. לפעמים יש תחושה של קריאת מדריך לתיירים.
הדמויות בספר נשארו עבורנו חידתיות. אנו יודעים יותר על לבושו של האדמו"ר מאשר על ההתחבטויות הפנימיות שלו. האם ייתכן שהאירועים המתוארים - המפגש עם העולם הרוחני הזר לו כל כך, ההתאהבות בסלנה (דברים שמבחינתו מייצגים שתיים מהעבירות שעליהן נאמר "ייהרג ולא יעבור": עבודה זרה וגילוי עריות)- אינם מעוררים ייסורי נפש בדמות שבאר אינו מתאר כשטחית וצבועה? ובפרט בימי אלול, בהם מתרחש הסיפור. אי אפשר לפטור כל התעסקות בכך על ידי מספר "וורטים" ומעשיות חסידיות.
רווח משני מהספר הזה הוא שאחפש כעת את ספרו של בובר "גוג ומגוג", שהמחבר מתייחס אליו מספר פעמים ועורר את סקרנותי.

בין שורות הספר המעולה הנ"ל מתקבלת התמונה הממחישה בצורה פשוט מדהימה את התרבות היהודית שהגיעה אלינו ממזרח אירופה- הגדלות, הפאר ועמקות המחשבה היהודית חסידית אל מול קטנות המוחין, צרות העין והבורות שלוקה בה אותה חברה.
ספר משובח.

קשה, קשה. כה אמרה לובה הנצחית ואת דבריה זוכרים כולנו.
גם אני, הגלותית, רחוקה מביתי, משפחתי וחבריי משתמשת לעיתים קרובות בהגיגיה.
ואכן, לא קל לי לכתוב ביקורת שאינה מחמיאה על סופר שכל כך מוערך עלי ומבחינות רבות: רגיש בכתיבתו ובעל שפה עשירה כל כך, אמן התיאוריםֿ
ממזג האוויר ועד פיסות עיתון קרועות המתעופפות ברוח ובעיקר "מכוון" את כתיבתו אל קהל יעד מאוד ספציפי ולא נוטה להתגמש ולכתוב על נושאים של מה בכך או להקל את העברית על הקורא המודרני (משקפופרית שכמותי צריכה היתה להאבק באותיות הזעירות ובמשמעותן לפי פירוש רש"י).

ואני מקבלת הכל באהבה ולא מלינה על דבר.
זהו יחודו, יעודו ותעיד חיבתו הרבה לגדולי האומה: עגנון וביאליק. כמותם, גם עגתו הספרותית מתהדרת בעברית משובחה שהולכת ונעלמת ממש כמו שפת היידיש.
אך בספרו זה, גיליתי את נטייתו של באר להתפלספות יתר, סיפורי חכמים שזרמו כמים מפיו של "הצנתר האלוקי", גיבור העלילה והסיתו אותי מהמסע שלשמו התארגן, מתלאותיו ובעיקר
מהבנתו ברמה האישית (ואתם תחליטו אם מדובר בסופר או בגיבור).
ניסיתי להבין את תכלית מסעו לטיבט אך ללא הצלחה. מסע בעקבות חלום נשמע ברור והגיוני אך מהי משמעות החלום ומדוע אני צריכה לעשות גוגל כדי להבין את הברור מאיליו למחבר? לוויתן ושור הבר. תמיד אהבתי תנ"ך ואני זוכרת אריות ושועלים, דובים שתיים יצאו מן היער, נחש אחד. מה פיספסתי?

יאמר לזכותו של כי הסיפור הקסום שרקם בין האדמו"ר לבין האישה הצעירה היה בעיניי קרש הצלה רציני.
הוא זה שדרבן אותי להמשיך הלאה ולא להתייאש.

מעשי האהבים ביניהם תוארו בעדינות ראויה לשמה, ברומנטיות כמעט ביישנות.
עד כדי כך שחשתי בצמאון נוראי, פשוטו כמשמעו, לעוד תיאורים ומילים נוגעות ואינטימיות מעוררת קנאה.
הממזר הפיקח החזיק אותי בלשוני וגרר אותי עד לסיום הבלתי נמנע, מותיר אותי שלוחת לשון, צמאה ואדומת עיניים כערפדית מורעבת.

אין ספק שלולא הפנינים הללו, מה שבעצם מחזיק ומחזק כל אחד מאיתנו באופן אישי, הייתי מזמן נוטשת את הספינה למרות שברקע שמעתי את מנועיו של האווירון מעל ראשי, מציע לי נחמה, מחלקה ראשונה באל-על ורם אורן על מגש של כסף.
אך לא שכמותי תלקה בייאוש. סיימתי את הספר באנחת רווחה, הבטחתי להיות מזוכיסטית רק בעיתות משבר ורק אחרי חודש רכשתי את "חבלים" והבנתי שאני כבר לא אשתנה.

אסכם בשתי מילים נדושות: לא לכולם, למבינים בלבד, לחבר'ה מהמגזר.
כבר תייגתי את עצמי, אני לא מאמינה...
נתראה בפייסבוק, במהרה בימינו, אמן.