“הנה מצאתי סופר שלא זכה לפופולאריות יתרה בארצנו הקדושה בכלל, ובסימניה בפרט. אם להאמין לכריכה האחורית (בכל הנוגע אליה מקטנות אמונה אנוכי) הרי שספריו של דיבר מתורגמים לכך וכך שפות וכו' וכו'.
בנוגע אלינו תושבי הלבנט הישראלים, שספריו לא זכו לתרגום עברי, צריכה ההוצאה להישען על הישגי העבר, ולהזכירנו כי ספרו של דיבר, אספן העצמות, זכה לעיבוד קולנועי בכיכובם של דנזל וושינגטון ואנג'לינה ג'ולי.
התלבטתי לא מעט אם לככב אותו בחמישה כוכבים או בארבעה. אם אני מחותנת רק מצד המותחן, הספר זכאי לחמישה כוכבים זוהרים. אם אני מחותנת גם מצד איכות ספרותית, עלי להסתייג קמעה ולהעניק לו ארבעה כוכבים בלבד, מפני שהוא כותב כמו עיתונאי משובח ולא כמו סופר משובח.
זהו אחד המותחנים הבודדים, שהטוויסטים שלהם כה רבים וכה מפתיעים, עד שהקריאה בו משולה לנסיעה ברכבת הרים בלונה פרק (דימוי חביב על מבקרי ספרות נטולי מקוריות). בכל פעם שנדמה לנו כי פיצחנו את הסוד, בא הסופר וטופח על פנינו, או הופך את הקערה על פיה, והסיפור משנה את זרימתו באפיק אחר ומותיר אותנו פעורי פה לנוכח המקוריות והתעוזה.
דיבר הוא גם אמן התהפוכות הקטנות, מין מוקשים שהוא זורע בדרך החתחתים, מוקשים, שמתגלים אחרי פרק או שניים, כסתם ערימת זלזלים שכיסתה גבשושית עפר, אבל בינתיים מהפכים את בטנינו וגורמים לעליית האדרנלין בדמנו.
אח, משהו הג'פרי דיבר הזה. איפה הוא הסתתר כל הזמן, הלוא לולא המבצע ההוא או הזה לא הייתי רוכשת אותו, וחבל.
בניגוד לרוב בלשי המותחנים, גרושים, אלכוהוליסטים, אפופי עשן סיגריות כחלחל, מצמיחי כרס קטנה, עייפים מהחיים, עייפים מהמוות, הבלש של דיבר מיוחד במינו.
לינקולן ריים הוא קרימינולוג-מדען, בעל מעבדת זיהוי פלילי משוכללת, שנפצע לפני שנים בתאונת עבודה משטרתית ופרש כשהוא משותק מצווארו ומטה. לריים החכם, הציני, חסר הסבלנות ונטול הסובלנות, יש צוות של חוקרים-עוזרים ובראשם הבלשית אמליה זקס, אהובתו, המצליחים בווירטואוזיות מעוררת הערצה לפצח את החידה של הפושע הווירטואוז.
ריים, או לינק, כפי שהם מכנים אותו, כמעט לא יוצא מפתח ביתו וגם את המחשבים המשוכללים שלו הוא מפעיל בעזרת קול או חיישנים המזהים ספק תזוזת אצבע, אבל הוא נערץ על צוותו וגם משטרת התפוח הגדול נזקקת לעזרתו.
בתחילת הסיפור נדמה כי מדובר בשתי פרשיות פשע שונות.
באחת, הצוות מתחקה אחר עקבותיו של רוצח סדרתי המכנה עצמו "השען", שאחראי לשתי זירות רצח אכזריות במיוחד. בזירה אחת, מתגלה גופת גבר שקורת ברזל כבדה מחצה את גרונו והאומלל היה צריך להחזיק בחבל בכוחות על כדי למנוע את מותו שלו. בזירה השנייה גבר, שפרקי ידיו נחתכו, הושאר תלוי על המזח מעל ההדסון השוצף עד שנאלץ להרפות וליפול למים. בשתי הזירות הוצבו שעונים עם פני ירח מצוירים, שתקתקו את הזמן שנותר לאומללים לחיות.
החקירה השנייה מובילה אל פרשת שחיתות במשטרה ובמהירה מתמזגות שתי הפרשיות לאחת ונדמה כי הבנו הכל. אלא שהפיצוח, מאה וחמישים עמודים לפני הסוף, מתגלה כעוד אחת מהטעיותיו הגאוניות של הסופר והדרך לפתרון יוצאת מן הכלל.
כל פרק עוקב אחרי חקירת הפרשייה ואחרי מסעם המצמרר של השען ושותפו בעקבות הקורבנות האומללים, כשבפיתחו שעון המציין את השעה האמיתית שבה המאורעות מתרחשים.
אין ספק שאני מסירה בפני הסופר כמה וכמה כובעים. אבל חבל מאוד שלעיתים קרובות מאבד מר דיבר את כתיבתו היפה לטובת כתיבה עיתונאית, דיווחית, בינונית.
בין לבין תשכילו בנושאים פילוסופיים על משמעותו של הזמן, תלמדו על שעונים היסטוריים, על מורכבותם, על שענים מפורסמים, בקיצור, זמן עם ערך מוסף.
הספר הוא יצירה מורכבת, מין שטיח ארוג שבתוכו אלף גוונים, אלא שכשאתה מתקרב, אתה מבחין כי השתמשו לאריגה בחוטים מאיכות בינונית, וחבל.
אל תתנו להסתייגויות הקטנוניות שלי להניא אתכם מלקרוא. הירח הקר הוא מותחן יוצא דופן במקוריותו ובחוכמתו.”
