מין שבוע כזה כשפתאם הופעות של הג'ירפות, המון וואו, איזה אבסורד ברדיו, והספר הזה שמקסים אותי ומתנגן לי בראש יחד עם השיר ולא מניח, לא מניח, לא מניח.
זה ספר מאד רציני, אבל הוא כתוב כפי שהרבה סופרים דרום אמריקאים כותבים על נושאים רציניים, במין קלילות נטולת מרמור, עם יכולת להסתכל על כל החלקים של הכוס, באיזו גישה שיש בה פרופורציות טובות, שום דבר לא כבד מידי, לא מעיק, אבל גם לא מתנחמד או מתחנף, והקצב נהדר. בכל זה, נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד, שזה קודם כל ספר שמאד נהניתי לקרוא.
במרכז הספר נמצאת אישה צעירה, מטורפת, כזאת שאי אפשר להתרגל איתה כי כל יום, לפעמים כל רגע, איתה, יכול לזמן הפתעה חדשה. הגיבורים של הסיפור הזה הם האנשים שמקיפים אותה, המשפחה שלה ואלה שאוהבים אותה, במיוחד בעלה.
הטירוף פושה בכל. בקולומביה של שנות השמונים, שנשלטת על ידי בריונים, ברוני סמים, שבה נישואים של בחורה ממשפחה עשירה לפרופסור מן האקדמיה נחשבים לפחיתות כבוד, עבור המשפחה שלה, שאנשים יכולים להיעלם בה בלי שאיש ישים לכך לב, שהדרכים בה נשלטות על ידי אנשי גרילה ואי אפשר לנוע בהן בשעות החשיכה. הוא מצוי בספר, שמסופר מכמה זוויות, של אנשים שונים, אבל יש בו גם מספר יודע כל ונקודת המבט, בינו לבין הדמות המספרת, מתחלפת תדיר, פעמים רבות באמצע משפט. לוקח זמן להתרגל לזה. ובסיפור. סיפור שמנסה להתחקות אחר השורשים של זה, של הטירוף, ללכת אחורה בזמן ולהבין מה קרה, למה קרה, איך קרה, כאילו שהכל אפשר להסביר, כאילו שלכל דבר יש סיבה.
יש לה הרבה מה להגיד, לרסטרפו. גם במישור הפוליטי, על הדברים שצריך לדבר עליהם ושאינם נאמרים, על הקושי שיש בלהסתכל לטירוף בעיניים, על המאמץ וההקרבה שנדרשים על מנת לטפל בו, אבל גם במישור האישי, על סיבתיות, על אהבה ועל שגרה, והשאלה הזאת ביחס לשיגרה, האם היא באמת כל כך מבורכת, כפי שהרבה פעמים נוטים לחשוב, האם ההרגלים שיש לנו, לטוב ולרע ולבינוני, האם זה מספיק, האם לא שווה להתאמץ, לפרוץ, לכאוב, אבל גם להרגיש, באמת להרגיש, לדעת שזה חי. ולהיות לרגעים באמת באמת מאושרים.
