די קשה לי להודות אחרי כמות הבדיחות שהרצתי על הספר הזה, אבל בקריאה חוזרת, (כן, אל תשאלו לאן הידרדרתי) זה לא כזה גרוע.
כאילו כן, בדיוק כמו שזכרתי מהקריאה האחרונה שלי לפני איזה 5 שנים, הספר באמת צפוי וכן הוא דביק מאוד וכן יש את הדילמה הא-ה-ו-ב-ה עלי של "אוי מלא בנים דלוקים עלי ואני לא מצליחה לבחור", וכן הדמות הראשית מעצבנת ברמות אבל איכשהו, למרות כל זה, הצלחתי ליהנות קצת. ממש טיפה.
אמנם העולם הכי נדוש שקיים (סטייל דמדומים, יומני הערפד וכל מה שנערה הורמונלית צריכה בחיים), והספר לא עמוק ביותר - אם כי אף ספר פנטזיה לבנות מתבגרות מעולם לא נחשד ככזה - אבל יש כמה דמויות משנה משעשעות ובתכלס בחלקים שהספר לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית מגוחכת - זה נסבל לגמרי!!
אולי אפילו תמצאו אותי קוראת את ההמשך, מי יודע?
XO

"אם היית חצי מצחיק ממה שאתה חושב שאתה, בחורצ'יק, היית מצחיק פי שתיים ממה שאתה באמת"
אוי, אני ממש אוהבת משפטים מוזרים שכאלו.

אני אפתח בתקציר.
גיבורת הספר היא קליירי, נערה ג'ינג'ית ניו-יורקית ממוצעת שמתמחת בציור, נשמעת לי דמות די אפלה ואפורה - לא רעה, יש הבדל.
היא יוצאת למועדון יחד ע חברה הטוב, סימון.
וואו, איזו בחירה גרועה, כי הוא החנון בהתגלמותו, הוא מגיע למועדון בצורה הכי מביכה שהרבה אנשים מעדיפים להישאר חודש בתוך תחפושת של ליצן, רק לא זה.
קליירי מגלה חבורת נערים - שני בנים ובת אחת - שרוצחים נער.
ומה הייתם עושים אם הייתם רואים מישהו רוצח מישהו בצורה הזויה ובלי סיבה הגיונית שנראת לעין?
הנה כמה אופציות-
1. מתכווצים על הרצפה בצורה עוברית וקוראים לאמא.
2. מבקשים מהם שיהרגו גם אתכם.
3. מסתובבים במעגלים וקוראים לרקסי, החתול האבוד שלכם (בהנחה שהוא לא צ'ינצ'ילה).
4. מתקשרים לבית משוגעים ואומרים שאתם צריכים רופא דחוף כי דינוזאור בחצאית טוטו הזמין אתכם לרקוד, והרי ידוע שדינוזאורים בחצאית טוטו מזמינים רק מדוזות בשמלות מלמלה לריקודים.
5. מתקשרים למשטרה/לכל כוחות אדם אחרים.
אני הייתי הולכת על 4.
אבל קליירי היא לא אני, והיא הלכה על אפשרות מספר 5, מה שהוציא אותה ממש מוזרה כי התחוור לה שהיא היחידה שיכולה לראות את הנערים, סתמצ'יקית פשוטה, עם כוח הראייה.

אני קודם כל די אהבתי את ההתחלה בהשוואה לכמה אחרים פה, למרות שהיא הייתה די מוזרה ואפופת ערפל, אני נהנתי ממנה.

סקירת דמויות קצרה לפני שנמשיך, החלק קצת גורר לא מעט, אפילו הרבה ספויילרים, אז אל תאשימו אותי שלא הזהרתי.
הדמות האשונה לסקור היא קליירי (איזו הפתעה, אה?) דמות נחמדה, הבת שנחשקת במרכז משולש אהבה עם פיתרון מ-א-ו-ד יצירתי ומעורר סלידה וגועל.
קודם כל, תחשבו על זה, למה קליירי? ה-י' פשוט הורס את השם.
אבל התשובה ברורה, קחו את השם משפחה של הסופרת-קלייר, ותוסיפור לו י'= קליירי.
אוי, סופרים כאלו צריכים להפסיק לדחוף את השמות שלהם לכל מקום בספרים.
היא דמות נחמדה והכל, מעניינת, חכמה, משעשעת, חמודה מאוד, וזה כל מה שיש לי לומר עלייה.

הלאה.
סימון, הנער המאוהב והמסכן בחברה הכי טובה שלו שלפעמים אפילו לא שמה עליו, בחור מסכן.
הוא מגלם את החנון הקלאסי הזה שנראה כאילו הוא יצא לפני רגע מחוברת קומיקס.
וזה כל הקסם בדמות המפוזרת שלו, מה שגורם לקוראים לחבב אותו ולאהוב אותו מהרגע הראשון, וברגע שהוא נשבר, להישבר יחד איתו.
דמות אהובה ונחמדה, בעלת חוש המור, מעניינת גם כן, אגו אין לו כמעט בכלל ביחס לכמה דמויות אחרות (אהמאהמאהמ), והוא די דביל לפעמים, אני חייבת להודות, הוא לא חושב פעמיים לפני שהוא פועל.

ועכשיו.
טאם, טאם, טאם.
מר אגו, ג'ייס היקר (או שעלי לומר ג'ונתן?).
מר מאהב שכל הבנות חושקות בו, בטוח בעצמו יותר מידי וכמעט אף פעם בספר לא היה ניכר שהוא חסר ביטחון לרגע.
מעניין לראות כמה אבא שלך יכול לגרום לך להשלות את עצמך.
בנו של ולנטיין, אחיה של קליירי.
יש לי משהו קטן לומר פה עם ספויילרים, אם כבר מדברים על הדמות שלו.
אנחנו בני אדם, ודי ברור שאנחנו לא עומדים בסקרנות שלנו וקוראים ספויילרים מראש.
גם אני כזאת, אני לא אומרת שזה רע, ואם תסתכלו למעלה תראו שגם אני הזהרתי ל ספויילר, אבל הי, זאת לא אשמתי, אז אף אחד לא יכול לתבוע אותי.
אז הבעיה עם הספויילרים היא שהם גרמו לי לנחש מראש מה קורה אחרי שהתברר שאלק הוא הומו - קלייר עומדת להתנשק עם ג'ייס ולגלות אחר כך שהוא אח שלה.
אז בספר תמיד עלתה לי לראש השאלה "מתי הם יתנשקו? מתי הם יתנשקו? מתי הם יתנשקו? מתי הם יתנשקו?"
ואחרי שזה קרה, אתם בטח יכולים לנחש בעצמכם שהשאלה הבעה שעלתה לי לראש היא "מתי הם יגלו שהם אחים? מתי הם יגלו שהם אחים? מתי הם יגלו שהם אחים?"
זה כמו מפה עם ציוני דרך, ברגע שאין לך מפה, אתה נאבד.
אבל הקטע הוא שבתוך הספר, טוב מאוד ללכת לאיבוד, לשקוע בתוך הדמיון, אז ציוני הדרך הם די באג יותר מאשר כלי עזר.
טוב, בואו נחזור לג'ייס, הוא לא קיבל מספיק צומי שדרוש לו.
הוא יהיר, נפוח, מעצבן, בטוח בעצמו, רודף נשים, מגעיל, חסר כל עדינות, נודניק, ואני יכולה להמשיך ללכלך עליו מהיום עד מחר.
אבל מצד שני, הוא נחמד, משעשע, עדין שבא לו, קצת אוויל, אבל בצורה חיובית.
אבל רואים שיש לו הרבה יותר מינוסים מאשר פלוסים בדמות הזאת, או שפשוט לא הצלחתי לשים לב אל עוד טוב בדמות שלו, ואם כן, אני מצטערת בכל ליבי לטים ג'ייס, שבכלל לא קיים, בכל אופן.
סוף ספויילר.

בספר אהבתי את הכתיבה, שמשעשעת צריך, מצמררת שצריך, ומאוד נחמדה בסך הכל.
העלילה הזורמת, שהיה אפשר להתחבר אלייה בקלות.
והדמויות המשעשעות, לא שטוחות מידי ולא עמוקות מידי, מושלם.

אהבתי את הספר, הוא מאוד נחמד, אני ממליצה בחום.

עיר של עצמות – קסנדרה קלייר

עיר של עצמות הוא הספר הראשון בסדרת בני הנפילים של קסנדרה קלייר. הוא יצא בשנת 2007, והפך מהר מאוד לאחד מספרי הפנטזיה הכי מוכרים של התקופה – כזה שכול קורא פנטזיה מכיר או לפחות שמע עליו. זה ספר שמכניס אותך לראשונה לעולם ציידי הצללים: שדים, מלאכים, מכשפים ובני-אדם שבכלל לא יודעים מה באמת קורה סביבם.(סתמיים)

העלילה עוקבת אחרי קליירי פריי, בת 15 – כן, 15 – שביום אחד מגלה שהחיים שלה לא רגילים בכלל, ושיש לה הרבה יותר קשר לעולם הזה ממה שנראה בהתחלה.

ועכשיו… הדעה האישית שלי:

אני חייבת להגיד – את הספר אהבתי. הוא זורם, מותח, ויש בו עולם מגניב ממש. אבל וואו, היו לא מעט רגעים שהיו בשבילי מוזרים וקרינג’יים ברמות.
ואני לא אומרת את זה משנאה, כן? אלא ממקום של “איך היא עושה את זה?!”

קודם כל קליירי.
איך ילדה בת 15 נלחמת בשדים, מצילה אנשים, מקבלת החלטות כמו לוחמת ותיקה ומתנהגת כאילו זו עוד יום רגיל? זה הרגיש לי קצת כמו “אוקיי… זה מגניב, אבל מה?”
לפעמים זה הרגיש שהיא מצליחה דברים פשוט כי העלילה צריכה שהיא תצליח, ולא כי זה באמת הגיוני.
ואני לא אומרת סתם שלדעתי כספר ראשון הוא היה צריך להיות יותר עלילתי ויותר ארוך לפחות בספר הראשון כדי שאנחנו הקוראים הסתמיים נבין מה קסנדרה רוצה ממנו בעצם?
קליירי לדעתי דמות מעניינת ומרדנית, לחמנית ובהמשך בהמשך בספרים של הסדרה (מיומנויות אפלות) הדמות שלה מושלמת מושלמת.
אבל כשהיא נערה צעירה היא פשוט עיוורת מאהבה לג׳ייס כמו בעצם כל הנערות…
אבל בעצם ג׳ייס סתם חתיך והוא אולי לוחם טוב אבל הוא טיפש גדול.

משהו שהפריע לי זה הקטע של קליירי עם סיימון?
אוי ואבוי. זה החלק שהייתי צריכה לשים את הספר בצד ולנשום.
במשך רוב הספר היא פשוט… מתעלמת ממנו? לא רואה אותו? הוא החבר הכי טוב שלה, והוא מאוהב בה ברמות – ודווקא כשהוא הופך לעכברוש (תרתי משמע) היא מדברת אליו יותר יפה ומתנהגת כאילו היא פתאום מגלה שהוא קיים.

וזה מה שהכי הציק לי:

למה היא לא מגנה עליו כשמזלזלים בו?
כל פעם שג’ייס או כל צייד צללים אחר זורק לעברו הערה מזלזלת, היא פשוט… עומדת שם.
כאילו ברור שסיימון פחות כריזמטי מג’ייס, ברור שהוא לא חלק מהעולם החדש הזה, אבל הוא החבר הכי טוב שלך.
תני מילה! משפט! משהו!
זה היה פשוט לא פייר כלפיו, וגרם לי לא פעם להגיד בקול “אחותי, את רצינית?”

אז כן הספר מצליח להיות מעניין ומהנה, אבל גם מלא רגעים של דרמה מוגזמת, החלטות מוזרות של דמויות, וקרינג׳ של כאילו ״מה קראתי?״ ורגשות רחמים כלפי סיימון המתוק, שהוא באמת החבר הכי נאמן שראיתי.

אבל בסופו של דבר?
אני מבינה למה זה הפך לקלאסיקה של דור שלם. העולם מדהים, הדמויות גדולות מהחיים, וגם אם לפעמים זה מרגיש קצת ילדותי או ממש תוכן של 18+ זה חלק מהקסם של הספר הראשון בסדרה כל כך גדולה.

להתאהב בספר.

אתם מכירים את זה?
טוב, אתם לא חייבים להכיר את זה או לחוות את זה, זה דבר שקורה רק לעיתים נדירות או אולי פחות. אני חושבת אבל שכל אחד יתקל בספר שהוא באמת ובתמים התאהב בו, במלוא מובן המילה. אני כבר התאהבתי בכמה ספרים בחיי, והצלחתי לסווג את כל הספרים האלו לסוגים שונים של התאהבויות:

יש כמו בסיפורי האגדות המפורסמים, "התאהבות ממבט ראשון" . שאתה מתאהב בספר במקרה הזה משהו בשם, בכריכה, בתקציר, במשפט הראשון, עושה לך את זה ולא תוכל להתכחש לזה. או סתם תרגיש דחף פתאומי לקרוא את זה. וכמו שהסיכוי שתתאהב ממבט ראשון במציאות נמוך מאוד, ככה זה גם בספרים. אני למזלי כבר הצלחתי לחוות את זה עם ספרים כמו משחקי הרעב, הרץ במבוך, ארטמיס פאול, כאוס מהלך ותום סוייר. אבל אני יודעת שלרוב זה לא יקרה ככה.

יש גם "התאהבות נרכשת, שבאה עם הזמן". במקרה הזה, אתה מתאהב בספר אחרי שבפעם הראשונה שראית אותו לא חשבת שתאהב אותו, שהוא נראה לך ממש לא בשבילך ובמקרים קיצוניים אפילו תשנא אותו עד עמקי נשמתך. אבל אחרי שאתה מכיר אותו לעומק, קורא את הדפים שלו בעצמך ושומע את רחש הדפים בין ידיך, קורא באמת על הדמויות והסיפור, אתה אוהב אותו. וכמו בחיים האמיתיים, אני חוויתי את זה יותר פעמים, אם כי פחות ממקרים של שנאה קיצונית, חוץ מ"המעגל" שבאמת הפך משנאה לאהבה.
ויש את ההפך מהסעיף הקודם- "התאהבויות נכזבות". שחשבת שתאהב את הספר הזה באמת, אבל הוא לא, לא אהבת אותו ממש או התלהבת ממנו והוא די "בגד" במה שהאמנת שיהיה לך איתו. הוא היה סתם עוד ספר או ספר גרוע. לי זה קרה באשמת הכוכבים, אלינור ופארק, יצורים יפהפיים וסינדר.

אתם יכולים להתאים גם את ההתאהבויות למקרי שנאה.
יהיה את המקרה של "שנאה ממבט ראשון", של "שנאה נרכשת" ומקרים שפשוט באמת הבנתם שהספר לא כזה נורא.
וכמובן שיש פרים שהיחס שלכם אליהם נייטרלי מאוד, בלי אהבה או שנאה מיוחדת.

אבל לפחות לי, בספר הזה, היתה התאהבות.

ההתאהבות שלי בספר הזה היתה מהסוג השני, של האהבה הנרכשת שמתפתחת עם הזמן.
היו לכך סיבות אני משערת. הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה שהייתי בת 11 ואז, כמו היום יחסית, נאבקתי לשמור על תמימותי וסירבתי להתבגר. ושראיתי אותו שם על המדפים, של מישהו בלי חולצה עם עור שזוף ושמאחור כתוב בין ההמלצות: "רומן, מצחיק אפל וסקסי..." זרקתי אותו על הרצפה כאילו הוא בוער. לא, לא עוד רומן, לא עוד מילה שמתארת אי-תמימות לילדה בת אחת עשרה שכמותי, לא.

ולא שאני אומרת שבנות בנות אחד עשרה לא צריכות לקראו את זה או תמימות מידי, זו היתה פשוט אני. כבר אז היה לי אידיאולוגיה של ספרים תמימים ונחמדים בלי רמיזות מיניות כלשהן, לאחר שמערכת החינוך עוד ניסתה לשבור אותי. לא רציתי להישבר ולתת לתמימותי להיהרס עוד יותר (ולא שאני נאורה או משהו כזה פשוט אני באמת לא יכולה לסבול את זה).
ולא נשכח גם שהתקציר נראה כמו ספר נוער טיפוסי- "ילדה מגלה עולם נסתר שבדרך מיוחדת היא קשורה אליו ויש את זה שהיא מתאהבת בו ומאבק ביצורים ומשולש אהבה" וכו'.
כך נטשתי את הספר הזה.

אבל כעבור כמה שנים, הייתי גדולה יותר-בת 14 ונזכרתי בספר הזה ורציתי לקרוא אותו.
והנה הסוד שלי- לא קראתי את בני הנפילים עד לפני זמן לא רב.
פשוט...או ששכחתי ממנו או שהוא לא עניין אותי או שעדין היה בי החלק של הילדה בת האחת עשרה שראתה כריכה...לא הכי מזמינה בעולם, בוא נאמר את זה ככה.
אחרי שחיכיתי חודשיים שלמים שיגיע לספריה של בית הספר כי מישהי השאילה אותו שכחה להחזיר.
ויום אחד, נשלח אלי במייל המייל המיוחל: "עיר של עצמות, הספר שחיכית אליו כל כך, הגיע"
הייתי מוכנה עוד באותו יום לרוץ ולקחת אותו אבל הבית ספר כבר נסגר וחיכיתי למחר. ושהיום למחרת הגיע, קיבלתי אותו- את הספר המקומט, שהכריכה שלו כבר מתקלפת לאיטה, אבל הוא עדין היה אצלי, ולא הייתי מוכנה לעזוב אותו.

אז כמו שאמרתי, ההתאהבות בספר היתה מהסוג השני, היו הרבה דברים שמנעו לי להתאהב בו בפעם הראשונה, בעיקר מבחינת גיל.
ואני שמחה כל כך שלא קראתי אותו בגיל אחת עשרה.
ולמה? כי בטח הייתי מזדעזעת.

זוכרים שלמעלה סיפרתי איך הספר נשמע?
אז הוא די ככה, כן.
קליירי מגלה בצירוף מקרים יחסית שהיא קשורה לעולם של יצורים שנקראים "שוכני תחתיות" וללוחמים המגנים על בני האדם משדים הנקראים "ציידי צללים". מסתבר שיש לה כוח מיוחד והיא צריכה לעזור לציידי הצללים המסתוריים וגם להציל את אמא שלה, חשוב מכל.
ויש את זה שהיא מאוהבת בו- ג'ייס, ויש את סיימון חברה הטוב, הכל הולך לפי התבנית הידועה שממנה הייתי משתעממת. ולא נשכח את הרמיזות המיניות פה ושם.

אבל מה מנע ממני לשנוא את הספר הזה או להחשיב אותו כספר נוער נורמלי?
אני באמת לא משוכנעת. אולי זו בגלל ההתחכמות המיוחדת של הדמויות והאמינות שלהןוהסיפורים שלהן, אולי הכתיבה המעולה, אולי זה שהגיבורה לא "בלונדינית גבוהה ויפה שכל הבנים רודפים אחריה" אלא פשוט קליירי- עם החוצפה והאומץ שמייחדים אותה בשבילי. ואולי בגלל סיימון, שהזכיר לי אותי לפעמים (אם כי גם קליירי הזכירה לי את עצמי לעיתים). וכנראה שזה גם קשור לאיך שמספרים על העולם, על הסיפור של קליירי עצמה שמתגלה והנבל המעולה ואולי יותר מכל- ציידי הצללים.

כשהייתי קטנה רציתי להיות יצור מסיפורים או להיות בתוכם- כדרקון, סוס מהיר, מכשפה, שדונית, נסיכה (היתה תקופה קצרה כזו), משהו מהמיתולוגיה היוונית, ערפדית לעיתים כי הם היו חיוורים ורציתי להיות חיוורת כמותם (אם כי זה עבר ברגע שהבנתי שהם שותים דם ואחרי דמדומים ויומני הערפד כמובן), אולי גם גריפין היה משמח או לוחמת.
ומהרגע שקראתי את הספר, ציידי צללים נוספו לרשימה. יש להם כלי נשק, מיתולוגיה שלהם ועוד כל כך הרבה פרטים שהייתי שמחה להיות כמותם והם הרכיבו בשבילי את הספר.

ולגבי המיניות, קראתי לרוע מזל ספרים גרועים בהרבה והתבגרתי כנראה אז הסתדרתי.

אבל למרות היתרונות הרבים, לא שכחתי את ההיצמדות הבלתי נפרדת מספרי הנוער ועוד כמה דברים:
קודם כל, נמאס לי שעושים תמיד שידיד של מישהי מתאהב בה. נמאס לי שחושבים שכל חבר שיש למישהו מהמין השני חייבים להיות בסוף ביחד או בקשר רומנטי. זה לא בהכרח ככה.
כשהייתי ביסודי, היו לי רק חברים בנים, לא התחברתי לבנות בכלל. עבר עוד זמן ונשארנו רק אני ועוד חבר שמאז ילדים ירדו עלינו שאנחנו זוג, למרות שבכלל לא היינו ככה, היינו בערך כמו קליירי וסיימון עד שהגיע הרגע הבלתי נמנע שבו הוא סיפר לה שהיה מאוהב בה. כאן נגמר הדמיון ביניהם לביני לבין החבר שלי. הדבר הנורא ביותר הוא שתמיד שקראתי לו חבר כולם שאלו אותי שאלות אם זה במובן רומנטי או לא כך שנאלצתי לומר "ידיד". אבל ידיד זה לא אותו דבר כמו חבר. ידיד זה פחות יותר, והחבר הזה שלי היה בשבילי כמו החבר הכי טוב.
כך שלסיכום, סופרים וסופרות, השתדלו שלא לעשות שכל זוג חברים יהפכו לזוג במובן רומנטי, זה באמת נמאס עלי. ועוד יותר נמאס שהידיד נזכר להגיד לה את זה רק כשהיא מאוהבת במישהו אחר.

הדבר השני הוא ג'ייס.
כן, ג'ייס הסרקסטי לפעמים נראה לי כמו עול מעצבן שלא יכולתי לסבול וגם אלק עיצבן אותי לעיתים. אבל שהמשכתי בסדרה, אלק התחבב עלי יותר וג'ייס...טוב, הוא לא היה חביב עלי אף פעם.


אפשר להבין מכאן, מכל מה שאמרתי, שזו לא התאהבות טהורה. זו באמת לא זו.
אבל בספרים הבאים, זו תהיה ההתאהבות הכי טהורה שאפשר, מכל פרט ופרט. אבל עדין, אני אוהבת את הספר הזה.

בנוסף, הספר הזה מלא בכל כך הרבה ציטוטים, שאני לא יכולה שלא לכתוב אותם על לוח ציטוטים גדול. לא אוכל לכתוב את כולם כי יש הרבה, ציניות ורציניות יותר, שכל ציטוט נראה לי מקסים לא משנה אם הוא ציני או לא:

~

"לאהוב פירושו להרוס. להיות נאהב פירושו להיהרס"

"'החקירה?' צחקה איזבל. אז עכשיו אנחנו בלשים? כדי שנמציא לעצמנו שמות קוד'.
'רעיון מצויין' אמר ג'ייס 'אני אהיה הברון הוטשפיך פון זרגשטיין.'"

"אולי יש אלוהים, קליירי, ואולי לא, אבל לא נראה לי שזה משנה. כך או כך, אנחנו עומדים ברשות עצמנו."

"לראות את האמת שמאחורי התעתועים זה קלי קלות. הרבה יותר מסובך לראות באמת אנשים."

"'כבר התאהבת באדם הלא נכון?'
ג'ייס אמר,' לרוע המזל, גברת המחבוא, האהבה האמיתית והאחת שלי נשארה אני.'
...'לפחות אתה לא צריך לדאוג מדחייה ג'ייס ווילנד'.
'לא בהכרח. אני דוחה את עצמי מידי פעם, רק כדי לשמור את זה מעניין.'"

"סרקזם הוא מפלטו האחרון של רגל דמיון."

"הצהרות אהבה משעשעות אותי. במיוחד כשהאהבה נכזבת. "

"רק בגלל שאתה קורא לצלופח חשמלי ברווז גומי לא הופך אותו לכזה. ושאלוהים יעזור למסכן הטיפש שהחליט להתרחץ עם הברווזוני הזה."

"'אני לא רוצה תה," אמרה קליירי, עם כוח עמום. 'אני רוצה למצוא את אמא שלי. וקודם אני רוצה לדעת מי לקח אותה ואז להרוג אותו.'
'למרבה הצער', אמר הודג ', 'אין לנו נקמה כרגע, אז זה גם תה או שום דבר.'"

"'אתה אידיוט.'
'לעולם לא טענתי אחרת.'"

"אם היית חצי מצחיק ממה שאתה חושב שאתה, בחורצ'יק, היית מצחיק פי שתיים ממה שאתה באמת."


~

ולא סתם פתחתי את הביקורת בהתאהבות ואהבה, אני חושבת שאהבה היא באמת מה שמרכיב את הספר הזה.
ולא, זו לא בהכרח רק אהבה רומנטית.
זו גם אהבת משפחה- האהבה שקליירי חשה לאמה, האהבה בין איזבל לאלק.
זו אהבה של חברות בין ג'ייס, איזבל, אלק (ולא אפרט יותר כדי להימנע מספוילרים) ובין קליירי לסיימון (שכמו שהבנתם לפני זה גם לא הכי טהור).


אבל למרות זאת, זו אהבה. ולפעמים, אני חושבת שהאהבה הזו, לא רק הרומנטית אלא גם המשפחתית החברית-היא כוח חזק.
כמו כוח של ספרים.
היה לי לעונג לכתוב את הביקורת ה101 לספר הראשון בסדרה המקסימה הזו.

אחרי ערימת הצקצוקים ההו-כה-אנינים ששפכתי על ספרי הנוער האחרונים שקראתי, ובה קבלתי כמתבקש על כמה הם אידיוטיים, צפויים ונחותים גם יחסית לז׳אנר עצמו, הנה סוף סוף הגעתי לספר שלו הייתי שוב בן חמש עשרה היום, ולא בן 40 (היום), אז הייתי מת עליו. ברצינות. אם בספרים האחרים יש ערפדים, או נסיכות, או פיות, או מישהו שמגלה פתאום שיש לו כוחות-על, או מישהו אמיץ שמסתבך פתאום בעולם שיש בו יצורים ממימדים אחרים, אז כאן אין או-או. יש הכול. גם ערפדים וגם מכשפים, גם אנשי-זאב וגם שדים, גם יצורי אופל וכמובן, גם נערה אמיצה ועשוייה ללא-חת בת חמש עשרה שמגלה שיש לה כוחות מסויימים, למרות שהיא די אנושית וזה. לתוך הבלילה המנצנצת הזאת זורקים כמות נכבדה של אקשן, רמיזות סקסיות בלי-יותר-מדי-נוזלי-גוף, מיתולוגיות, יצורים, עולמות אחרים ומימדים אחרים, חילופי דברים שנונים כמעט-בכל-משפט (מטריד אחושילינג), פאתוס במידה וקורט מוטיבים הארי-פוטריים כדי לנסות ולשפר את הנוסחה, ויש כאן מתכון מנצח לספר שיהפוך לסרט ללא ספק - שגם הוא, כראוי לספרים דומים, הוא חלק ראשון מסדרת ספרים, שהרי לא יעלה על הדעת להשקיע כל כך הרבה בבדיית עולם צללים שכזה לספר מסכן אחד.

יעיל, משעשע, כובש, מותח אם אתה בן 14, סקסי, קליל, שטוח כדשא אבל לא נורא. ארבעה כוכבי נוער.

מה אני מפספס פה, חבר'ה?

לא, באמת, כי נראה שכולם פשוט משתגעים על הספר הזה... אני פשוט לא מבין את זה. קיבלתי המלצה ממשהו לקרוא אותו, ובכנות, לא ציפיתי להרבה. אבל אלוהים אדירים, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך רע.

כל מה שאני שונא בספרים נמצא פה- הומור מטומטם, סגנון כתיבה בשקל, עולם שבנוי בצורה עצלנית, וקלישאות, קלישאות, קלישאות. אבל מה שהכי העלה לי את הסעיף היה הפער בין מה שהספר מנסה להיות לבין מה שהוא באמת. הסופרת מנסה ליצור סיפור "גותי" "אפל" "לבני נוער", ונכשלת בזה בצורה מגוחכת להחריד. הוא לא "גותי", הוא רק מנסה להיות, הוא לא "אפל", הוא רק אומר שהוא כזה, והוא לא "לבני נוער" הוא רק חושב שהוא כזה. הגותיות והאפלה מתבטאת בכך שהדמויות ליטרלי אומרות את זה. אני לא צוחק. הם אומרות שזה אפל וגותי. ויכול להיות שהייתי בסדר עם זה, אם זה היה נכון. אז מה אני מפספס כאן??? למה כולם אוהבים את הספר הזה???!!!

הדמויות שם כל כך שטוחות וגנריות שאני בקושי זוכר איך קוראים להם. התחושה שהייתה לי כשקראתי אותן הייתה שבמקום שהדמות תהיה בגיל הנעורים ותדבר כמו אחת, יש מישהו בן ארבעים וחמש עם כובע הפוך שכותב את הדיאלוגים ואת תכונות האופי שלהם. כאליו מישהו שהוא בהחלט לא נער, ובפירוש לא יודע איך הם מתנהגים ומדברים כותב את כל זה וכמו אומר- "הי, תראו איזה מגניב אני! איזה קול אני! אני בדיוק כמוכם!" זה בהחלט לא הרגיש כמו בני נוער.

טוב, בואו נעבור לעלילה. קליירי היא רק ילדה רגילה בת חמש עשרה, שחיה חיים רגילים, עד שיום אחד היא עדה למשהו שישנה את חייה... אלוהים אדירים בבקשה אל תעשו את עצמכם כאילו לא שמעתם את הסיפור הזה מעולם. אני לא צריך להגיד לכם מה העלילה, אתם כבר יודעים אותה בלי לקרוא את הספר!

הסיבה העיקרית שלא רציתי באמת לקרוא את הספר הזה הייתה שכבר שמעתי את הסיפור הזה בעבר. מליון פעמים, בכל פריקינג ספר בעולם! שוב פעם כל הבולשיט הזה של "הנבחר", ו- "יש עולם שלם שאנחנו לא יודעים עליו," ו- "היא צריכה להציל את העולם" ו- "אוי לא, אמא שלה נחטפה"(שיעול פרסי ג'קסון וגנב הברק)- - תעשו לי טובה... אל תבינו אותי לא נכון, יש את האלמנטים האלה גם בספרים טובים- הארי פוטר, פרסי ג'קסון... אבל הם תמיד עוטפים את זה באיזשהי סוג של יצירתיות, רעיון מקורי שהופך את הסיפור למשהו בפני עצמו. כאן? כאן זה פשוט נראה כאילו הספר מנסה לחקות את ההצלחות הגדולות. בלי שום רעיון מקורי אחד, בלי שום דמויות מעניינות, בלי שום קשר רגשי- פשוט רכבת ענקית של סיפור זול ומטופש, שאני חושב שרק ילדות בנות 12 ומטה יתלהבו ממנו.

הקונספט של העולם שיצרה קסנדרה נשמע די פשוט בבסיסו- "כל הסיפורים נכונים". אבל לעזאזל, כמה שהרעיון הזה גרוע ועצלני. כל האגדות נכונות? כולם?? אנשי זאב, פיות, מלאכים (לא, בעצם מלאכים זה מגניב), ערפדים, כל השיט הזה? אין מחשבה מקורית אחת??! נכון, אתם יכולם לטעון שגם בפרסי ג'קסון (שאותו אני רואה כספר שהספר הזה מנסה לחקות) גם לא הומצא כלום- כל היצורים והאגדות לקוחים מהמיתולוגיה היוונית. אבל זה היה נושא, זה היה קונספט, כי הוא לקח משהו מוכר ועתיק ושם אותו בעולם המודרני! זה גאוני! זה מביא לתוצאות מעניינות, מבדרות, ומקוריות. פה, זה פשוט בלגן אחד גדול. אתה לעולם לא יכול להבין איפה העולם הזה מתחיל ואיפה הוא נגמר.

אמרתי שמלאכים זה מגניב. והאמת היא שזה, בעצם, העולם שציפיתי לו מלכתחילה. ציפיתי שהעולם שלה יתמקד יותר במיתולוגיה הנוצרית (או היהודית או מה שזה לא יהיה) עם מלאכים ושדים- אבל לא רגילים וצפויים כאלה כמו שקיבלנו פה, אלא משהו שממש יתאים למיתולוגיה. למשל היינו יכולים לקבל איזו סצנה או שתיים בעולם הבא, או בגן עדן, או בגיהינום ואולי לפגוש כמה מלאכים, ואתם יודעים מה? אולי, אם הספר היה מתמקד יותר בזה במקום להביא לנו ערפדים ואנשי זאב שראינו אלפי פעמים לפני כן בכל מקום אפשרי, אולי הייתי יותר סלחני לגבי הספר הזה ואולי- אני חוזר ואומר, אולי- הייתי אפילו נהנה ממנו.

לגבי הקומדיה- אין בכלל מה לדבר. כל הבדיחות שם לא הוציאו ממני אפילו חיוך. לא, בעצם, אם להיות כנים, כן מצאתי את עצמי צוחק פעם אחת במהלך הקריאה. לא, אל תבינו אותי לא נכון- לא הייתה שום בדיחה. זה פשוט היה כל כך מגוחך, כל כך מטופש, שזה יצא, בלי להתכוון, קורע מצחוק. (אני הולך לתאר פה את הסצנה, אז אם זה ממש מפריע לכם בגלל ספויילרים או משהו כזה, תעברו לפסקה הבאה.) בתחילת הספר קליירי יושבת באיזשהו בר או משהו עם החבר הטוב שלה סיימון (אני נשבע שהייתי צריך לבדוק באינטרנט כדי להיזכר איך קוראים לו) והם מדברים על "דברים של מתבגרים". קרי, רכילויות הדייטים האחרונות. לא רק שהדיאלוג יצא כל כך מזלזל באינטליגנציה של בני נוער כמו גם באינטליגנציה של הדמויות הראשיות עצמן, ולא נשמע כמו שום דיאלוג של בני נוער אמיתיים עם יותר משני תאי מוח, אלא שבסצנה הזאת הבנתי, בערך, איזה סוג של ספר זה הולך להיות. קליירי מציעה לסיימון לגשת אל הבחורה היפה ממול שנראה כי היא מתעניינת בו, ולהציע לה לצאת. סיימון רומז בדרך זו או אחרת שליבו כבר שייך למישהי. קליירי לא משכילה להבין את הרמז, ומתחילה לזרוק ניחושים. סיימון רומז לה באופן הברור ביותר שלא, אף אחת מהבנות שהוזכרו לא הייתה זו שכבשה את ליבו, ושיש מישהי מסויימת מאוד שהוא שם עליה עין. קראתי את זה ופשוט התפוצצתי מצחוק. הצורה שבה זה כתוב, כאילו זה לא הדבר הכי ברור בעולם שקליירי היא אותה אחת- אוי, מה הפתעתי אתכם?- וקליירי לא מבינה את הרמז הכי ברור בהיסטוריה. חשבתי לי באותה סצינה שהיא צריכה להיות הילדה הכי מטומטמת בעולם כדי לא להבין את מה שנמצא לה מתחת לאף. וזה הצחיק אותי, אבל האמת היא שזאת בעיה לא קטנה. כבר בתחילת הספר ירדה לי משמעותית ההערכה שלי לדמות הראשית. וזה רע, מאוד. למען ההגינות, אני אציין דבר טוב אחד שיש בספר. כשהגילוי המדהים מתגלה וסיימון- שוק גדול- חושף את רגשותיו בפניה, הגישה שלו לכל העניין יצאה די טובה. למעשה, זאת בעצם התגובה הכי אנושית ונורמלית שקיבלתי מאזשהי דמות שם. בניגוד למה שציפיתי מספר כזה, הוא לא מתנהג בטיפשות או בקנאות, וכשהיא צריכה אותו כדי להציל את העולם הוא שם בשבילה, והוא מבין שאין זמן לשטויות כאלה ושצריך לשים את הרגשות בצד לרגע. האמת היא, ועכשיו אני יותר צוחק כשאני חושב על זה, יותר הייתי רוצה לראות אותו בתפקיד הראשי! אפילו זה הרבה יותר טוב מהדמות הראשית השטוחה הזאת שכל האישיות שלה מסתכמת בזה שהיא אוהבת לצייר, ושהיא ממשיכה לטעון לאורך כל הספר, בצורה הכי מעצבנת ומחרפנת שיש, שהיא "כבר לא ילדה קטנה". כל הספר חיכיתי שמישהו יחטיף לה סטירה ויגיד לה- גברתי, את בת חמש עשרה. את ילדה. וזה בסדר. תרגיעי. וזה כל כך אבסורדי שזה מה שאני חושב על הדמות הראשית! הדמות שאני אמור להזדהות איתה ולאהוב אותה, ולהיות בעדה!

אני לא רוצה לדבר על שאר הדמויות. יש לי תלונות על כל אחת ואחת מהן, וזה ייקח את כל היום שלי ושלכם.

אני חייב לתת לספר קרדיט על משהו אחד. בלי להסגיר יותר מדי, ובלי לעשות ספויילרים, יש טוויסט בסוף הספר שלא ממש ראיתי אותו בא. אבל האמת היא שזה יצר סיטואציה יותר מביכה וקריפית מאשר הפתעה.

אנחה מה עוד אני יכול להגיד על הספר הזה? הוא משעמם, לא מקורי, לא מצחיק, חסר קסם וצבע, מיותר לחלוטין, זול, לא איכותי, ובעצם בזבוז זמן מוחלט.

אני הולך לקרוא פרסי ג'קסון. להירגע קצת.

הייתה לי הפסקת קריאה די ארוכה , לא היה לי חשק לקרוא כלום למשך כמעט שלושה חודשים .
הייתי מתחילה לקרוא דף ומפסיקה , אפילו בכיפור לא קראתי כלום .
את הספר הזה קראתי כבר מזמן מאוד ,לא ברור לי איך לא כתבתי עליו ביקורת לפני ( טעות חמורה שלי )
שבוע שעבר הלכתי עם אחותי ובת דודה שלי לסרט שיצא בעקבות הספר ונהנתי ממנו מאוד .
אני יודעת שיש דעות חלוקות לגביו אבל אם להיות כנה יכול להיות שהטעם שלי בסרטים שונה ואני מעדיפה ונהנית מדברים שמבחינת אחרים הם פשוט סרטים גרועים (לגלות לכם סוד - לא אכפת לי , העיקר שנהנתי לא?)
אז אחרי שההתרגשות מהסרט הסתיימה היה לי חשק אז לקרוא שוב את כל הסדרת ספרים וזה מה שאני עושה :)

קצת על הספר ,
עיר של עצמות הוא סדרה של ספרים (אם אני לא טועה חמישה ספרים סך הכל ויש עוד סדרות המשך )
קסנדרה קלייר פשוט מוכשרת ברמות שאין לתאר .
הכתיבה שלה פשוט מושכת וסוחפת והיא יודעת לבנות דמוית עם עומק וכאב , דמויות שמזדהים איתם כל כך .

אז על מה העלילה אתם שואלים?
קליריי פריי היא נערה מתבגרת רגילה שגרה בניו יורק ומבלה עם החבר הטוב של סיימון בצפייה באנימה ושמיעת מוסיקה והתבטלות החיים שלה עוברים על ימי מנוחות . הכל משתנה ערב אחד כאשר היא מחליטה לצאת עם סיימון למועדון ללא הגבלת גיל .
במועדון היא עדה לרצח בידי שלושה בני נוער מקועקעים למראה , עם נשק מוזר . כאשר היא צועקת לעזרה היא מגלה כי רק היא רואה אותם .
לאחר שהיא חשבה שהיא השתגעה קליירי מנסה למצוא הגיון בהכל .
כך מתחילה סיפורה של קליירי בעולם הצללים , לאחר המקרה היא מגלה למעשה שיש עולם מעבר לעולם שלנו.
עולם בו ערפדים ואנשים זאב קיימים . עולם בו שדים הם לא סיפור אימה .
היא למעשה מגלה שכל הסיפורים נכונים .
ומי שאחראי לשמור על האיזון הם בני הנפלים או בשמם המגניב יותר ציידי הצללים .
כאשר אמא שלה נעלמת היא מבקשת את עזרתם של ציידי הצללים.
קליירי מוצאת את עצמה נמשכת לעולם הזה ולג'ייס צייד הצללים המסוקס (אם היא במקומה גם אני הייתי נמשכת אליו)
ובעזרתו היא מנסה לגלות מי היא באמת
וכל למעשה מתחיל הסיפור שלנו .

הסיפור משלב המון אלמנטים נהדרים והדמיות הו הדמיות פשוט נהדרות .

ג'ייס - הוא פשוט ג'ייס .
הוא שחצן שאוהב את עצמו יותר מידי ,נמשך לסכנה ונהנה מהריגוש אם אתה לא צייד צללים או שוכן תחתיות אתה לא נחשב בעיניו או לפחות זה הרושם שנוצר. יש בו יותר ממה שחושבים .
הוא אכפתי ודואג למי שהוא אוהב . הוא נשמה טובה . והוא בודד . אולי זה לא מצטייר בעייני כולם אבל הוא לא מכיר כלום פרט לעולם שלו בתור צייד צללים

קליירי -
בחורה מצחיקה שלעיתים נמצאת בעולם שלה ולא שמה לב לסביבה .
היא מגלה נחישות והרבה מאוד אומץ . היא מצליחה להסתגל למצב שלא פשוט בכלל .
וכמובן שהיא נקלעת למשלוש אהבים (חלקי אומנם אבל עדיין מעצבן )

מגנוס ביין ♥ - אחרי הדמות של ג'ייס אני פשוט מאוהבת בו , הוא המכשף הראשי .
הוא פשוט דמות מדהימה . כל המראה שלו והצורה שבה הוא מחזיק את עצמו (דרך אגב בסרט הוא פשוט חתיך !!!)

אלה הם הדמויות שממש אהבתי אני לא רוצה לכתוב על השאר כי זה יהרוס את העלילה .

אני עוברת עכשיו תקופה קצת מבלבלת בחיים שלי כמו כל אדם אחד ואני מתמודדת .
הספר מדבר בדיוק על זה .
על התמודדת על התחלה חדשה . על להכיר את עצמך באמת ולדעת מי אתה .

קיצר ספר נהדר :)
אני הולכת להמשיך לקרוא גם את השאר שוב , כי אני כבר על הגל :)

אז עד לביקורת הבאה שלי אנשים יפים ♥

אתם מכירים את ההרגשה כשדבר חדש בחיים שלכם מתחיל...
אתם מכירים את ההרגשה כשאתם מגלים על עצמכם משהו שמעולם לא ידעתם...

טוב זה לא קרה לי ולא הייתי רוצה שזה יקרה לי, תחשבו לרגע אם אתם הייתם במקום קליירי איך הייתם מגיבים???

קליירי ממש לא דומה לי, היא מחפשת אקשן,הרפתקאות וממש לא אכפת לה מכללים וחוקים.
אהבתי מאוד את הרעיון של הסופרת לדמות שלה, אני כל הזמן שומעת וקוראת על נערות בלונדיניות בעלות עיניים כחולות ומהממות ולא רק שזה משעמם ודביק אלא זה משפיע על הדימוי העצמי של הקוראים שכל הדמויות הם דוגמנים יפיופים.
וקליירי.... נו טוב היא משהו שונה לגמרי, הנערה הג'ינג'ית בעלת הנמשים, סוף סוף דמות שאפשר למצוא ברחוב במציאות..

אני בדרך כלל לא כותבת מה אני חושבת על כל דמות בספר אבל חשוב לי להגיד שקסנדרה עשתה עבודה נהדרת עם הדמויות, הם פשוט עמוקות ובעלות רגשות המובעים בכל הספר.

עוד דבר שאהבתי הוא שקסנדרה קלייר השתמשה במושגים יהודיים כגוון: בית כנסת או מגן דוד.
הידעתם שקסנדרה קלייר , מחברת הספר, היא אמריקאית וגם יהודייה ?? זה כבוד בשבילי להיות באותה עדה עם סופרת מוכשרת שכזו.

אני פשוט התאהבתי בספר, רציתי לקרוא אותו כל כך הרבה זמן אבל יוצאים כל הזמן ספרים חדשים ואני צריכה גם לקרוא אותם... אז בסוף מצאתי חלון של יומים והתחלתי לקרוא, בסוף גמרתי את הספר בפחות מיומיים..

הספר הוא מרתק ומסעיר ובכל עמוד מגלים משהו חדש , אני ממליצה מאוד לקרוא אותו כי חוויה כזו יש פעם אחת בחיים..

היו לספר משפטים שממש סיקרנו אותי כגוון :
" קלה היא הדרך לגהינום"
"מהאפר הגעת ואל העפר תשוב " - אגב המשפט הזה היה בתנ"ך

אחד מהספרים האלו שבהם אתה חושב שאתה יודע הכל, שהסוף כבר כתוב מראש- מי יהיה עם מי, מי ימות, מי יחיה... אבל בסוף אתה מגלה שאתה בעצם לא יודע כלום ושהסוף הוא הכל חוץ ממה שחשבתי שזה יהיה.

אז עיר של עצמות מתרכז בקלייר, נערה ג'ינג'ית ניו יורקית שבמסיבה אחת רואה שני בחורים הורגים בחור אחר. אתם בטח חושבים שהעובדה שזה התרחש היא לא נורמאלית, אבל האמת היא שהעובדה שהיא ראתה אותם עושים את זה- היא הלא נורמאלית.
קלייר היא סתמית, בת אנוש פשוטה שלא אמורה לראות אותם... או שמא?
מכאן הדברים רק מסתבכים, אמא של קלייר נחטפת והיא יוצאת למסע בחיפוש אחר מי היא ואיפה אמא שלה...
אה וכמובן שלא חסרה גם אהבה בספר.

למרות שההשוואה בין הספר הזה לדמדומים מתבקשת, נערה רגילה פוגשת בבחור שמשנה את חייה וחושף אותה ליצורים ולעולם שאותו לא הכירה אבל בעצם חייה לידו כל הזמן, הדמויות הן הכל חוץ מדמדומים. קלייר היא דמות קלה לחיבוב, היא בעלת אופי חזק ( האמ בלה לא) ולוחמנית. בנוסף ג'ייס הוא ההפך מאדוארד, הוא הריג לחלוטין, לא בן על מוות, והי הוא אפילו מדמם!!!

ממליצה בטירוף, ספר ממש נחמד