במשפט אחד לרוח התקופה - אסקפיזם בימי מלחמה.

קראתי את הספר באנגלית מה שהתברר כהחלטה מעולה, כי חברות סיפרו לי שהתרגום לעברית מאוד לוקה בחסר וזה גם נשמע ככה מהביקורת השנייה לספר הזה. אני מנחשת שפשוט לא עשו עבודה טובה בתרגום של הסרקזם - גם עם תרגום טוב לא תמיד הכל יעבור כמו בשפת המקור ובתרגום לא טוב...

נתחיל מהרומנטיקה - מי שמחפש רק את זה, הספר לא בשבילו. זה ספר SLOW-BURN, כלומר, לוקח בכללי הרבה זמן להגיע לזה, אבל הסופרת לקחה את זה לקיצון במקרה הזה. הרומנטיקה מגיעה בנקודה מאוד מאוחרת, וגם לא להרבה זמן. רוב העלילה מתמקדת בפיתוח האישי של ג'סמין, איך היא מתגברת על הרבה בעיות, חששות ופחדים שלה ביחד עם השותף החדשה שלה להחלקה על הקרח, איוואן.

אני לא הרגשתי שהיה חסר לי הרומנטיקה במרבית הספר, שלטעמי זה אומר הרבה על הכתיבה והעלילה - בין אם זה הדיאלוגים שהצחיקו אותי, הדמויות ששבו אותי, החוסר יכולת להפסיק לקרוא במשך שעות. מצאתי את העצמי מתחברת לג'סמין, לחוסר הביטחון שלה, לפקפוק העצמי שלה. להבנה שיש לה חלום ואהבה אחת ענקית שהיא החלקה על הקרח, ושבלעדי זה היא פשוט לא תהיה עצמה. אפילו מצאתי את עצמי בוכה בנקודות מסוימות כאשר היא נפתחה לאיוואן ודיברה איתו על חלק מהפחדים והבעיות שלה. אהבתי את זה שלא קפצנו מ"אני לא סובלת אותו" ל"הוא אהבת חיי" תוך 100 עמודים. הסופרת בנתה את החברות שלהם לאורך הרבה מאוד פרקים, את האמון שלהם אחד בשני, את האהבה שבסופו של דבר הגיע. זה הרגיש לי הרבה יותר כנה ואמיתי מהרבה ספרי רומנטיקה אחרים בשוק.

ולסיכום:

He fell first, but she fell harder.

קראתי אותו ערב אחד בעבודה בזמן משמרת שלא התקדמה לשום מקום. זהו ספר חביב להעביר את הזמן, אבל לא מעבר לזה. מאוד הרגיש לי כאילו פאולו קואלו פשוט בא לצאת ידי חובה עם המרגלת. לא הצלחתי להתחבר באמת לדמותה של מאטה הארי. הרגשות והחוויות שלה שהועברו לקוראים היו חפוזות ומבולגנות, וחלק מהזמן איבדתי לגמרי את קו העלילה.

זה סיפור מאוד עובדתי, שמשלב בתוכו דימיון. אבל במקום לעשות חסד עם מאטה הארי, פשוט נופלים פה לסטראוטיפ שלה. רקדנית שהייתה לעתים זונה, שוכבת עם גברים בשביל טובות הנאה שונות. אישה שנטשה את ילדיה וברחה בחזרה לאירופה אחרי שנים ספורות באסיה עם בעלה. בעלה התעלל בה והיא נמלטה ממנו בגלל זה, אבל אי אפשר שלא להרגיש מהסיפור כאילו האשמה היא כמעט עליה. וכך כל הספר מרגיש. היא אשמה, היא הביאה הכל על עצמה. היא בוגדת בעל כורכה, ושעיר לעזאזל של כל רשויות החוק השונות.

הספר הזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אבל הוא קצר מדי ומרגיש לטעמי כאילו נכתב בחיפזון.

ספר פשוט מעולה. לצערי ניגררתי איתו יותר מדי זמן, בעיקר בגלל מחסור בזמן קריאה (יקוללו האוניברסיטה והעבודה). יותר מ1000 עמודים שמחזיקים אותך ולא נותנים לך לעצור את הקריאה. היסטוריה אנגלית זה משהו שאני מאוד אוהבת, וגם נצרות. אז הספר הזה היה בול הטעם שלי. תיאורי בניית הכנסיות על רקע מלחמות הכתר היו מעולים. הדמויות עצמן היו דמויות חזקות עם סיפור חיים מלא שהתפרס לאורך שנים (חלק מהדמיות אנחנו מכירים בגיל 10 וממשיכים איתם עד לגיל 50).

קן פולט באמת הצליח ליצור פה עולם אותנטי, שגורם לך להאמין בפרטים ובאווירה. הצלחתי להזדהות פה עם הרבה דמויות, משהו שלא קל לי לעשות אם הכתיבה לא טובה. העלילה של הספר באמת מצליחה להישאר רלוונטית גם אחרי שעברו הרבה שנים מאז שפורסם.

אני חושבת שיש פרקים שהיה אפשר לעשות בהם קצת קיצוצים, אבל בסך הכל, הספר הזה באמת מעולה ומאוד מומלץ.

סוף סוף מצאתי זמן לקרוא את הספר הזה (שזה טוב, כי כבר שנתיים אנחנו ממליצים עליו בחנות ספרים שאני עובדת בה ואין לי באמת מושג אם הוא טוב או לא).
אני מודה, הגעתי לספר הזה די מהוססת. הוא רב מכר המון זמן, ורוב הצוות שעובד איתי חשב שהוא מעולה. ובדרך כלל זה תמיד כגודל הציפיות, כגודל האכזבה.
מתברר, שזה ספר די חמוד. נתתי לו 3 כוכבים מתוך 5 בגלל שהקטעים ששייכים להווה לא היו כל כך טובים. הקטעים על סופי והמפקד הגרמני ממלחמת העולם הראשונה היו מעולים, מה שגרם להווה להחוויר לידם.

היה פוקוס מאוד מאוד גדול על העבר, ומדי פעם קופצים להווה, אבל הקטעים הללו לא פותחו בצורה טובה כמו הקטעים על המלחמה וסופי. הייתי מעדיפה לקרוא ספר שלם רק על סופי, בעיקר בגלל שהיא דמות הרבה יותר מעניינת מליב, שהצטיירה כחלשת אופי ולמען האמת, נודניקית ממעלה ראשונה.

אז אני אמשיך להמליץ על הספר כי זה אחלה דרך להעביר את הזמן בטיסות, אבל אישית אני לא חושבת שאני אקרא אותו עוד פעם.

ספר קצר ודי מעניין, למרות שהסוף לא היה מפתיע במיוחד. ספר בלשים טוב, בשבילי, צריך להיות עם סוף מפתיע. ופה הסוף די היה צפוי. אולי הדרך שבא בוצע הרצח לא הייתה צפויה בהתחלה, אבל מרגע שנמצא החשוד החדש, היה ברור מה הולך לקרות בהמשך. גם לא תמיד היה ברור לי בדיוק מה קורה, אבל יש מצב כי זה בגלל שקראתי את הספר כשהייתי עייפה. ספר לקריאה מהירה וקלילה אם לא מחפשים משהו מיוחד מדי :)

כולם יודעים את האמת על אליס, או לפחות הם חושבים ככה. כי כולם יודעים שאליס הייתה עם שני בחורים בערב אחד. כולם גם יודעים שהיא שלחה הודעות טקסט לאחד מהם בזמן שהוא נהג וגרמה למותו. כי כולם אומרים את האמת, חוץ מאליס.

אז זהו, שלא בדיוק. כי המוניטין של אליס הוא ערימה של שמועות ושקרים.

למרות שאליס היא הדמות הראשית והסיפור הוא עליה, כל הפרקים חוץ מהאחרון מסופרים מנקודת המבט של דמויות אחרות בסיפור. בינהם מלכת הכיתה, החברה הטובה לשעבר, הבחור האאוטסיידר שמאוהב באליס, והחבר הכי טוב של הבחור שאליס "גרמה" למותו. חשבתי שזאת דרך מדהימה להעביר את הסיפור הזה, בגלל שככה באמת נחשפנו לשמועות ולשקרים. כל אחד סיפר את מה שהוא יודע, מה שהוא חשב שנכון ואמיתי. רק שכמעט כולם טעו, או סיפרו שקרים כואבים עליה.

אליס אף פעם לא הייתה אחת ממלכות הכיתה, אבל היו לה חברים והיא הלכה למסיבות. רק שמאז שהתחילו להפיץ עליה שמועות ולהאשים אותה בדברים שלא היו קשורים אליה, היא התרחקה. היא נשארה לבד. בודדו אותה, החרימו אותה, התעלמו ממנה. והיא ספגה הכל בשקט, כי כבר לא היה לה כוח להילחם בכולם.

אבל זאת עיר קטנה, וברגע שהשמועות התחילו לצוץ, היא לא יכלה להימלט מהם. במהלך הסיפור הדמויות האחרות מדברות על השמועות והשקרים, שחלק מהם הם המציאו בעצמם. זה סיפור אכזרי שגורם לך לתהות למה. למה שמישהו יהרוס אדם אחר ככה? רק בגלל שאתה לא מחבב אותו? כי אתה מקנא? כי משעמם לך?

לי כאב לקרוא את הספר הזה. כאב לי שהם הרסו אותה, לאט ובשיטתיות. לא האמנתי שילדים מספיק אכזריים לעשות את זה, אבל מתברר שכן. זה ספר עוצמתי שפותח את העיניים לאכזריות של בני נוער, ואני חושבת שמאוד כדאי לקרוא אותו. הוא מעניין והכתיבה נהדרת, והוא גם לא ארוך במיוחד אם אתם לא בעניין של ספרים עבי כרס.

זה הספר הראשון שקראתי של ג'ון גרין, ולהפתעתי הרבה, הוא עמד בציפיות הרבות שהיו לי. אחרי כל ההתלהבות שהייתה מסביב לאשמת הכוכבים וההכרזות שג'ון גרין הוא אחד מהסופרים הכי טובים של השנים האחרונות, היו לי ציפיות בשמיים, גם אם לא הכי רציתי שהן יהיו שם. אז החלטתי להתחיל עם הספר הזה, הרומן השני שהוא פרסם, והייתי בטוחה שאני אתאכזב. שכמו תמיד, כל ההייפ סביב הסופר לא היה מוצדק, אבל כל כך טעיתי. הספר הזה מצחיק, מעניין והוא תמיד מעניין, גם שמדברים על מתמטיקה. ויש הרבה מתמטיקה בספר הזה.

בחיים שלי לא צחקתי כל כך כשקראתי ספר. ויכול להיות שזה מראה שהספרים שאני קוראת בדרך כלל טיפה מדכאים, אז אולי הגיע הזמן לשקול להוסיף עוד כמה ספרים קלילים לספריה.

קולין סינגלטון יוצא רק עם בנות שקוראים להן קתרין. וכולן זרקו אותו. וככה הספר נפתח, כשקתרין מס' 19 (K-19) זורקת אותו בסיום הלימודים, והוא בדיכאון ועם לב שבור. בניסיון להתמודד עם הפרידה, הוא והחבר הכי טוב שלו חסן מחליטים לצאת לroad trip לזמן לא ידוע. מתישהו הם מגיעים לעיירה נידחת בטנסי ונשארים, וכל הסיפור הזה בעצם מתרחש שם.

עכשיו קולין הוא עילוי, אבל לא גאון. הוא מדגיש את זה כל הזמן, כי עילוי יכול ללמוד דברים קיימים בצורה מעולה, אבל רק גאון יכול ליצור דברים חדשים (הגדרה שלו). ובשביל לנסות לשנות את המצב שלו, הוא עובד כל הספר על תאוריה מתמטית שחוזה מערכות יחסים, והוא בודק אותה על כל 19 הקתרין שהוא יצא איתן. לאורך הספר אנחנו בעצם מקבלים פרקים קצרים עם סיפורים על K-19 ועוד כמה קתרין אחרות שהוא יצא איתן ובדרך לומדים עוד עליו ועל הילדות שלו, וממש אהבתי את הצורה שג'ון גרין בנה את הספר. ככל שמתקדמים מגלים יותר ויותר פרטים קטנים על קולין ועל 19 הקתרין, אבל בעיקר על k-19 שאיתה הוא היה הכי הרבה זמן, וגם הפרטים הכי לא רלוונטים לכאורה, מתגלים כחשובים.

אז אחרי הספר הזה אני אמשיך לי לעוד ספר של ג'ון גרין, כי סוף סוף מצאתי סופר שהמחמאות שהוא מקבל באמת מתאימות לו D:

אני מודה, ראיתי את הסרט הרבה לפני שהחלטתי לקרוא את הספר. אבל הוא היה בטלוויזיה, ולוגן לרמן משחק בו. לא יכולתי להתנגד. אחרי שראיתי את הסרט (השחקנים אדירים, אז מאוד מומלץ לראות אותו), עדיין לא ממש רציתי לקרוא את הספר. ואז שנה שעברה הוא היה במבצע במסגרת שבוע הספר, אז קניתי אותו ואמרתי שאולי סוף סוף אני אקרא אותו. אז האולי הזה הפך לכך ששנה הספר הזה ישב לי על המדף, ורק עכשיו סוף סוף באמת קראתי אותו.


הספר הזה הולך על הקו בין תמימות הילדות למרד הנעורים. מילד בודד ללא חברים, צ'רלי מתחבר עם קבוצה שמקבלת אותו ומבינה אותו, הוא מתאהב, הוא מתנסה בסמים, אלכוהול וסקס. יש הרבה קטעים שפשוט הייתי בשוק מכמה תמים הוא יכול להיות. והיו קטעים שפשוט רציתי ללכת לחבק אותו, בגלל שהדרך שבא הוא רואה את העולם היא אמיתית וללא מסכות.



ספוילר




היה חלק שהוא סיפר לסאם ופטריק שכשהוא הוא היה הרבה יותר צעיר, ההורים שלו נסעו ואח שלו החליט לעשות מסיבה, אבל הוא היה חייב להישאר בחדר. וכמובן, זוג חרמן במיוחד מצא את דרכו לחדר שלו, ולמרות שהם ידעו שהוא שם, לבחור זה לא ממש הזיז. אבל הבחורה לא רצתה, והיא המשיכה להגיד לא, וצ'ארלי פשוט כיסה את האוזניים והעיניים עד שאחותו נכנסה ותפסה אותם. היא קראה לו סוטה, וזאת פשוט הייתה תגובה כל כך מטומטמת. הוא ילד קטן, הוא לא יודע מה הם רוצים ממנו בכלל, וככה את מגיבה?

בכל מקרה, כשהוא סיפר את זה לחברים שלו, הוא הסתכל על סאם ופשוט אמר "היא נאנסה, נכון?" (או משהו בסגנון). וזאת שאלה כל כך פשוטה, אבל כל כך כבדה, שבגיל שהוא היה בו אז הוא לא היה צריך בכלל להתמודד עם זה. אבל אף אחד לא שואל ילד אם הכל בסדר כשהורסים אותו עוד ועוד, שוברים אותו עוד קצת ועוד קצת, עד שמתי שהוא הוא נזרק מעבר לקצה.

מצד אחד לצ'ארלי היו חיים ממש נורמטיבים. מצד שני החיים שלו היו כל כך דפוקים שקשה אפילו להסביר מאיפה מתחילות הבעיות שלו. וזה כל הקטע עם הספר הזה. הוא קצר, והוא מתחיל בקלילות, אבל הוא מחזיק בתוכו נושאים מאוד כבדים וחשובים.

יש קסם באוויר. זאת הדרך היחידה להתחיל לתאר את הספר הזה בכלל. קסם ממשי ומוחשי שמושך אותך קרוב ולא נותן לך לסגור את הספר עד שאתה מסיים אותו. הקרקס הזה הוא באמת קרקס של חלומות. עצום את עינייך ותן לדמיון לעשות את השאר. דמיין את השערים, את האוהלים היפים, את צבעי השחור ולבן השולטים בהכל. הרח את ריח התפוחים והקרמל, ותן לחושים שלך להתפרע. כי זאת הדרך היחידה היחידה להינות לגמרי מהקרקס הזה.

התיאורים בספר הזה כל כך חיים וצבעוניים, והסופרת נתנה תחושה כאילו שאם אעצום עיניים, אוכל ממש לגעת באוהלים ולראות את האומנים מופיעים מולי. את הספר מניע דו קרב בין שני קוסמים, אך הם לא מרכז העלילה. הקרקס הוא המרכז. בכל אוהל נמצא משהו שונה, בין אם זה מופע קסמים או גן של קרח. יש שם אוהל שונה לכל אחד, ואני בספק אם מישהו מבקר בקרקס הזה ולא יוצא ממנו מוקסם לגמרי.

הקרקס מופיע ללא אזהרה, וגם נעלם כך. הוא נגמר מהר מדי, אבל הוא משאיר טעם כל כך טוב אחריו שאתה מוכן לקבל את הסוף באהבה.



קרדיט לתמונה שייך לי ורק לי, נא לא להעתיק אותה למקום אחר