ביקורת ספרותית על שבריר מאת סטיב טולץ

---

איך אפשר להתחיל לכתוב ביקורת לספר שגם אהבת וגם לא אהבת בעת ובעונה אחת? איך אפשר בכלל לקרוא ספר שלעתים מצחיק, מרגש ומרתק, אך לעתים גורם לאדישות, שעמום וריקנות? "שבריר" של סטיב טולץ גרם לי להרגיש את כל אלו בזמן הקריאה.
יכול להיות שמדובר בנוסחה מהפכנית משהו של סופר שמצליח לרתק קוראים רבים כל-כך לצלול עמו למסע שהוא החיים עצמם- לעתים מהנים ולעתים מדכאים.. אולי.. ואולי, מדובר בספר בינוני שמציג יכולת חלקית בלבד של המחבר לצרף מגוון רחב של דמויות ביזאריות המקיימות לעתים קשרים אחת עם השנייה (אבל רק לעתים) אל תוך סאגה משפחתית. אבל אני סבורה כי מדובר למעשה בחיבור של שני אלו יחד: יכולת וחוסר יכולת, גאונות ושגעון, מגלומניה וענווה- המחבר עצמו מציג כתיבה דו-קוטבית, ממש כמו האופי הלא-נורמלי (ואפילו פסיכוטי) בעליל של דמויותיו. המחבר עצמו נהפך לדמות מרכזית (אם כי סמויה) בסאגה של משפחת דין.
השורה התחתונה היא שקשה לבקר ספר שיש בו הרבה אבל אין בו כלום. לא הרגשתי שחזרתי ממסע משמעותי (כפי שקורה לי לרוב עם ספרי איכות), אך הרגשתי שהכרתי אנשים, ראיתי מקומות, כאבתי, התרגשתי, התאכזבתי (בסופו של הספר אפילו היה לי עצוב על שנגמר). אולי זו הייתה כוונת המשורר (ואם כן, אז שאפו!): להפוך את הקורא לחלק מהסיפור, שותף פעיל לרגשות שמאפיינים חיים אנושיים, לא לתאר את החיים בצורה לוגית, כי אם כמכלול אירועים הספוגים באהבה ותיעוב עצמי ומייצרים כאוס ומורכבות הנעים על ציר זמן אל עבר הסוף שאין ממנו מנוס.
לא יודעת אם להמליץ עליו לאחרים: אולי כן ואולי לא. אפשר לחיות בלעדיו, זה ברור. אך דווקא האמביוולנטיות הזו שפיתחתי כלפיו הופכת אותו לכל-כך אטרקטיבי.. (:

» ביקורות נוספות של KURTIE
» ביקורות נוספות על שבריר