מספרים על איזה נסיך סעודי שנכנס לסוכנות של מייבאך עם בוכטות של דולרים בתוך מזוודת סמסונייט ואמר למנהל: תביא לי את המייבאך הכי יקרה שלך. בעודף שיישאר תביא מרצדס.
מה לספר הזה ולנסיך הסעודי?
או.
את הספר קראתי מייד כשסיימתי את 'לבד בתיאטרון המוות' של טרי הייז על 688 עמודיו ו-272,448 מילותיו (ספרתי), והוא לא סתם מייבאך, הוא מייבאך לימיטד אדישן. אז אחרי שקוראים ספר כזה אין הרבה ספרים שיש להם סיכוי לעמוד בסטנדרט המייבאכי שלו, ולכן לספר של עידית אלנתן לא היה סיכוי – הוא חייב להיות המרצדס. כי עם 223 עמודים ו-68,904 מילים (ספרתי) ושעתיים פלוס-מינוס (לא ספרתי) של קריאה - הוא רק העודף שנשאר אחרי שמשלמים על מייבאך.
מה שכן, בניגוד לשמו, הוא דווקא יוצר בדיוק בהתאם להוראת היצרן.
וזה חתיכת יצרן. יצרן של ממזרים ספרותיים מרירים-מתוקים, ציניים ועוקצניים, מתוחכמים ומתחכמים, שנונים וקורעים מצחוק.
צחוק-צחוק, אבל הדמעה שנזלה לי לקראת הסוף דווקא לא הייתה בגלל שצחקתי.
ספר הורס.
ליאנה רוט היא גיבורת הספר. אין לה לא מייבאך ולא מרצדס. אפילו אופניים אין לה. היא גם לא צריכה אופניים כי היא לא יודעת לרכוב על אופניים, וגם אם היא הייתה יודעת לרכוב על אופניים והיו לה אופניים - הם בטח היו נגנבים תוך שנייה. כי במקום שבו היא גרה, אללה יוסתור, לאופניים אין תוחלת חיים מי יודע מה.
אבל מי בכלל רוצה תוחלת במקום הזה? עדיף למות.
ליאנה גרה ביפו. בקסבה של יפו – במובן הכי ג'יפה של הצנטרום של הפיילה של הקסבה.
חפירות ביוב, סלילת כבישים, עבודות תשתית, דחפורים, טרקטורים, פטישי אוויר, מחסומים, ערמות של אספלט, פקקי תנועה, צפירות של נהגים עצבניים שתקועים בפקקי התנועה, סירחון של ביוב ושתן ("האפטרשייב של הגיהינום ירד לביקור ממלכתי בשדרה"), פריצות לדירות, גניבת מכוניות, סחיבת תיקים, יריות בלילות, נרקומנים אלימים ברחובות, ערסים מקועקעים בתפקיד העורכים המוסיקליים, פחי אשפה שמשמשים לקישוט בלבד, התפרעויות לאומניות של ערבים, פעולות נגד של יהודים, מכולת של ערבים עם מחירים מופקעים וסוּפֶּר של יהודים עם מחירים סוּפֶּר מופקעים.
שמעו של גן העדן הנדיר הזה יצא למרחקים וכך הומלסי כל העולם (הסובייטי) התאחדו והקימו בו קולוניה. להומלסים יש עסקים חוץ מאיסוף בקבוקים, ומרכז העסקים של אחד מהם ממוקם בכניסה לבניין של ליאנה - גם עסק נאמבר וואן וגם עסק נאמבר טו.
אז אחרי כל התענוג הזה, הדבר הטוב היחיד ביפו הוא שכר הדירה הסביר, אבל לכל דבר טוב יש סוף כי הבניין שלה מיועד להריסה.
אה, ויש גם חתולים.
וחתולים זה תמיד purrrrrrfect
ובתוך כל הטררם המטורלל הזה, ליאנה מנסה לחיות, להחזיק את הראש מעל המים ("בברז בבית שלי זרם כל הגנגס") ולשחות לעבר האופק המתרחק. אבל גם שכר דירה מופחת עדיין צריך לשלם, ולכן ליאנה היא פרילאנסרית שעובדת על המחשב בבית כעורכת לשונית של ספרים.
זו העבודה שלה.
הקריירה שלה היא מציאת חתן.
יכול להיות שהיא צריכה להחליף קריירה. או מפני שהיא מצאה לה חתן או מפני שבמקרה שלה זה כבר לא יילך. לא מגלה. תקראו.
ליאנה רוט אוהבת להאזין (בסתר) ללהקת 'האחים והאחיות' ובשבילה הם סוג של קאנטרי ישראלי. אני תמיד ראיתי בהם גירסה מגויירת של 'דה מאמאז אנד דה פאפאז'. לא משנה.
ללהקה יש שיר (למילים של נתן יונתן) שהולך ככה:
בכל מקום
יש תהום לאמיצים
וצל לעייפים
ומעיין שקרירותו ניגרת
בסוף הדרך
יש תהום לאמיצים
ליאנה היא מסוג האנשים שרואים רק את התהום. לא את הצל והמעיין. והיא תקלל את שלושתם.
(האמת? לא ממש הבנתי למה בכלל להתאמץ להגיע לסוף הדרך אם יש תהום. מה אמיצים על סף תהום יעשו שפחדנים על סף תהום לא יעשו?)
עידית אלנתן סיקרנה אותי ורחרחתי עליה קצת.
קודם כל, היא ממש יפה אבל את זה רואים כבר על העטיפה. יש תמונה. חוץ מזה התרשמתי שהיא קצת כמו ליאנה וכמו הספר, רק בלי המיזנתרופיה.
היא מרצדס. שילוב של סמארט וקלאס A. לא רע בכלל.
עם עוד קצת קילומטראז' היא תהיה מייבאך.
תודות רבות וענקיות לאור קרן שכתב ביקורת מקסימה ומגרה על הספר והוציא אותו מהבוידעם של סימניה. בהחלט מגיע לספר להתאוורר ואני מאחלת לו שיזכה לעדנה מחודשת.
לעצמי אני מאחלת שעידית אלנתן תכתוב עוד ספר.
יאללה, שתוציא כבר את המרצדס מהחנייה. היא תקועה שם מ-2011. הדלק והביטוח עלי.
