“אנרי טרויה חובב את גדוליה של אירופה ומרבה לעסוק בהם כביוגרף. ביוגרפיה של זולא הותירה רושם עז, של בלזאק פחות. עתה הגעתי לקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, זו שהחליפה את אליזבט, אף היא קיסרית. טרויה מרבה לסגור חשבונות עם רוסיה ועם הפאר שלה, המתחרה בזה של צרפת. קצת פרופורציות בהתחלה: עד לאמצע המאה ה-18 הספרות הרוסית לא היתה קיימת, פשוטו כמשמעו. רבים ורבות בחצר המלוכה אף לא ידעו קרוא וכתוב, מכאן, שספרות רוסית בפרט וכללית בכלל היתה זרה להם. הבתים נבנו בחופזה, גם המפוארים והנוצצים שבהם, דלתותיהם לא נסגרו היטב. הרוח נשבה פנימה מהחלונות הלא אטומים ותנורי החימום נטו לשרוף את הבתים, כולל ארמון הקיסרית. הנכבדים ביותר ישנו בצריפים או אוהלים עד לבנייה מחדש של הבתים השרופים שלהם. אם אתם חושבים שזו חד-גדיא, אתם צודקים. זו רוסיה של המאה ה-18, רוסיה אליה הגיעה קתרינה מפרוסיה והיתה אמורה לשלוט על ממלכה שבתורה רצתה לקבוע סדרי עולם באירופה. עד ליל כלולותיה לפטר, האחיין החצי מפגר והטיפש השלם של הקיסרית אליזבט הרחומה/סדיסטית, המלוות של קתרינה הצעירה בת השבע-עשרה וקתרינה עצמה לא הכירו את המכניזם של המפעל לייצור ילדים. גם פטר הבעל, דפוק-המוח, נותר בתול בשל בורות דומה, אך מתפאר בלשונו בין משרתיו. התוצאה? אפס ילדים. היום אומה נכבדה זו כבר הגיע להישג של ילד למשפחה. לפעמים שניים. אז נכון שהם הגיעו לחלל לפני האמריקאים, אבל צעדו בחשכה היכן ששאר האומות המתחרות השכנות כבר צעדו עמוקות באור יקרות. קתרינה הגיעה מפרוסיה בשם סופי, בתהליך דיפלומטי ארוך, כשהיא שולחת לפני כן תמונת פספורט שלה בגודל המונה ליזה, ממירה/מומרת לשם קתרינה בתהליך הפיכתה ליורשת, הופכת מדוברת גרמנית לדוברת רוסית וממירה דתה והופכת לאורתודוקסית מלותרנית. לא חשוב דקויות שכאלה, אבל צריך לעשות הרבה ולהתחיל מסע מוקדם אפילו מגיל 14 בדרך של אלפי קילומטרים, כדי להגיע להיות קיסרית. נפוליאון הצליח פחות. כך או כך, גם ללמוד רוסית, גם "המרת" דת וגם קבלת בעל מחוטט אבעבועות ודפקט בשכלו צריך בהחלט נחישות רבה. הפרס בקצה הדרך. פרס גדול. הפרס הגדול הוא לשלוט על עם של עשרים מיליון נפש, שתשעים וחמישה אחוז ממנו הוא אספסוף, שהכאת נשים, ילדים ומשרתים זה עניין יומיומי, שהכל בוץ וסחי, שהכל בנוי ועומד על כרעי תרנגולת. מלבב. את העם הזה צריך להביא לגדולה ומהר. לחיי העם הזה, העם הזה העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה! ואולי לא? וכך, אחרי החתונה, פטר עדיין אינו זאב במיטה וחבריו נותנים לו מילה להביא רופא שייסדר את מילמוליו המיניים בתהליך מילה פשוט. הניתוח מצליח וילד לא ממש רואים ממנו. כמו בתהליך תעשייתי ראש המפעל, הקיסרית הגדולה, מותירה להביא ילדים יורשים ע"י הדוכסית והדוכס הגדולים בתהליך של מיקור חוץ. מאהבים ממילא יש לדוכסית בשפע ומהם יש ילד וילדה, שמתה מאוחר יותר. הילדים נלקחים כמובן מיד לגידול בהשגחת הקיסרית אליזבט. האם, לעומת זאת, כלואה בחדריה ואינה ממש חופשיה להיפגש עם מי שהיא רוצה ולכתוב ככל העולה על רוחה למי שהיא חושקת. הצנזורה פועלת שעות נספות. סיביר תמיד מחכה ברקע. משנשלמה תעשיית הילדים יש להתפנות להמשך הדרך הפוליטית. הצארינה הגדולה בשנות החמישים לחייה, שמנה ושתויה, מרבה בתפילות וממעטת במאהבים, שזה חידוש. יש לתכנן בשום שכל כיצד להסירה מהדרך. והנה מגיע יומה של הקיסרית הגדולה ובמקומה מוכתר פטר חצי-מוח. פטר זה, שאינו מוותר על גרמניותו ומעולם לא הצליח להתחבב ולחבב את הרוסים, מכריז לפתע, לאחר שנים של לחימה נגד פרוסיה, כי הוא מחדש את הברית עם הפרוסים, שעמדו ממילא להפסיד. מלך פרוסיה נדהם וניצל. זה המקום וזה הזמן ואין בלתו. קתרינה מנצלת את ההזדמנות להפטר מהילד המגודל והמפגר הזה, מנצלת את בני בריתה ויש הפיכה. פטר נאסר וממש לא ברור אף מת. מותו מוכרז כמחלה ובקור רוח תופסת קתרינה את השלטון. וברוסיה כמו ברוסיה, הקיסרית שמה מושל צבאי על כל עיר והיא מבקשת לדעת כמה ערים יש. איש מה"קבינט" אינו יודע, לתדהמתה. הביאו מפה, היא דורשת. אין מפה. אין בעיה. היא שולפת שטר של חמישה רובל ושולחת ילד שיביא אטלס מהאקדמיה. זו יוזמה. בעודה משועממת ממעצר הבית בו היתה נתונה בעבר, היא הרבתה לקרוא פילוסופים כמונטסקייה ו-וולטר. עד מהרבה היא מתחילה ליישם שלטון תקין בהיותה הקיסרית הגדולה. עם כל גדולתה והיא רק כבת 33, רוסיה ושלטון תקין זה דבר והיפוכו. עם כל הרצון הטוב ויש, צריך גם לדעת איך. דיפלומטים זרים מתחילים להתפעל. גם דני דידרו, פילוסוף, מטה שכם. וכך, קתרינה הגדולה פורצת בסערה לחיי הרוסים. פאוול בנה חולה. אם יתאושש, היא מבטיחה, תקים בית חולים על שמו. יחד מוקם גם מכון סמולני לנערות אצילות והמכון עומד עד היום. כמו כן, מוקם הארמיטאז', גם הוא ניצב עד היום. פרט למבנים היא מנצלת את מגפת האבעבועות למשהו חדשני באותה עת: חיסון. רופא אנגלי מוזמן וחיסון אף מתבצע. בנה פאוול גדל להיות עוד אחד חצי-מוח. היא מחתנת אותו, אפילו פעמיים, ושרשרת ילדים באה לעולם. מאהבים נכנסים ויוצאים לחדרה ואל בין דפי ההיסטוריה. דידרו מגיע לביקור. הוא בן שישים וחושש שלא תהיה הזדמנות שניה. הוא נועד ארוכות במשך ימים עם קתרינה, מנסה להכניס לראשה אמצעי חינוך מודרניים. היא מבינה עד כמה הוא מלהג ועד כמה הוא לא מכיר את הרוסים, מאיזו שונות אתנית הם מורכבים, נוצרים, מוסלמים, טטארים, קוזאקים. רבים, מפוזרים, מוכי דת וכמה רע שהם כאלה. במלאת 25 שנים לשלטונה של קתרינה הגדולה, מתחיל לו מסע ברחבי הממלכה, שאכן גדלה והתחזקה בזמנה. "בעלה", פוטיומקין, היה מגיע הרבה לפניה לדרכים בהם תעבור הקיסרית ושם מיהר להקים את כפרי פוטיומקין הידועים, כפרים שכולם קרטון ודיקט, צבועים ויפים להפליא. קתרינה התפעלה מהכפרים הנאים, בלי שתדע שאלה כולם הצגה. גם מסע זה עבר וקתרינה כבר לא צעירה, אבל מאהבים חדשים יש תמיד, מהאחרונים יש אחד שעלה כרגיל ממון רב ושמו ממונוב... אבל לכל דבר טוב, טוב בעיני המתבונן, יש סוף. ב-1796 מחרחרת קתרינה למוות, על מסלול המרוץ לקיסרות אחד שיודע ואחד שאמור על פי בקשתה הכתובה המפורשת של קתרינה להתייצב, אבל לעולם לא ידע. פאוול הבן, חצי מוח ידוע, משמיד את המכתב שהיה האמור להציב לראשות הקיסרות את בנו אלכסנדר. המכתב מושמד, פאוול מוכתר ומושמד אף הוא אחרי כמה שנים. עולם רוסי כמנהגו נוהג.”

“איזה ביוגרפיה מרתקת מפי סופר וחוקר היסטוריה רוסית, אנרי טרויה. נהניתי, נהניתי, נהניתי ! העברה בהירה, מדויקת לא רגשנית של שנות הימצאותה ושלטונה היחיד של קתרינה הגדולה בארץ בלתי אפשרית הזאת. לא המזל זיכה את האישה המדהימה הזאת בהישגים . היא הרוויחה את כל התהילה בעבודה עיקשת קפדנית ובאומץ ליבה ורוחה. גם החולשה הגדולה ביותר שלה לאהבה ולתענוגות הגוף לא פגעה ביכולת השליטה שלה בנתיניה ביד ברזל, ומצד שני בהיגיון. הרעיונות הפילוסופיים וליברליים עם תחילת שנות שלטונה הוחלפו ברדיפה קשה של כל אלה שחשבה שנגועים בהם בהמשך. היא הבינה שעם הפראי הזה זקוק ומשתוקק לשליט יחיד, חזק ומוכשר- והיא הייתה שם ובגדול. הבנתי יותר את הנפש הרוסית הלא הגיונית. שום דבר לא השתנה בארץ הזאת. עד היום מעריצים רעבתנות פאר וכוח ומייחלים לעריץ. פוטין בדרך. הלכתי לאיבוד קצת עם שמות של כל מאהבים, יועצים, שגרירים, מפקדים וכל הסובבים אותה. התעדכנתי בויקיפדיה. יצאתי טיפה יותר מושכלת .”

“"האושר והאומללות מצויים בליבו ובנפשו של כל אדם; אם את מרגישה אומללה, התעלי מעל האומללות ודאגי שאושרך לא יהיה תלוי בשום אירוע" לא מזמן קראתי ביוגרפיה משעממת להחריד על היינריך היינה. הביוגרפיה ההיא כשלה לתאר, בקווים מעניינים, את הלך רוחה של התקופה והיוצר כי היא התמקדה בתיאור האירועים בצורה סכמטית – מה היינה עשה, עם מי הוא נפגש ולאן הלך. הביוגרפיה ההיא הרגישה יותר כמו דו"ח של בלש המתאר לקורא את מושא החקירה בצורה תפלה ואפורה... לכן ניגשתי קצת בחשש לקריאת הביוגרפיה של קתרינה הגדולה, אך חששותיי היו לשווא: אנרי טרויה מתאר בקווים צבעוניים, מרתקים וספרותיים את דמותה של השליטה הענקית הזו. הפגישות והאנשים מעניינים את טרויה לא כדי לתת דיווח של מה קתרינה עשתה, אלא כיצד האירועים השפיעו עליה. במרכז מחקרו של טרויה עומדת לא רק דמות היסטורית, אלא אישה בעלת אופי יוצא מן הכלל: כריזמטית, בטוחה בעצמה, אהובה, ערמומית, נשית, חדשנית, חשקנית, עקשנית, יציבה ושקולה. אישה אשר משלה במדינה הגדולה ביותר באירופה, בעולם גברי וקשוח, והצליחה להביא את מדינתה (שאפילו לא היתה מולדתה) לקדמת הבמה העולמית. ולמרות כל חוסנה ויכולותיה – נשארה שליטה זו בעלת צורך כל כך אנושי – להיות אהובה ונאהבת. לאחר קריאת הביוגרפיה אני יכולה לומר בפה מלא – הכרתי קצת מקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה (אגב, דבר שלא יכולתי לומר על היינריך היינה לאחר קריאת הביוגרפיה שלו). "אין הדברים הללו מונעים מהאישה החזקה הזו להזיל דמעות בקלות. אך אין אלה אלא סערות חולפות. הבכי מרגיע ומכין את שובה של השמש" אנרי טרויה הפליא לעשות: הוא סיפר סיפור היסטורי על דמות חשובה ביותר בעולמנו, והוא עשה זאת על ידי כך שכתב יצירה ספרותית קולחת ומעניינת. כמו ציור פורטרט מדוייק ומחמיא – כך מתאר לנו טרויה את דמותה הססגונית של קתרינה הגדולה. זהו לא רק ספר היסטוריה, זוהי יצירת אומנות מרתקת הגורמת לקורא להסריט בראשו את חייה של הדמות ולהשתוקק לחזור אחורה בזמן ולפגוש אותה פנים מול פנים. קתרינה של אנרי טרויה לימדה אותי על אמביציה, על חשיבותו של קור רוח, על חוסן נפשי ועל יתרונותיה של סבלנות. היא גרמה לי להשתוקק כל כך למנהיגה או מנהיג דומים בקרבנו, בימינו אנו.”

“ביוגרפיה מרתקת ביותר! אין רגע דל! הארועים רודפים ושוקקים חיים, בעטו הנעימה והמחקר היסודי של הסופר אנרי טרויה. בין דפיו של הספר עולה דמותה השאפתנית של הקיסרית קתרינה הגדולה. גדולה בנאמנותה לרוסיה ,בפיתוחה, בבנייתה ובשמירת המסורת שלה. היא משכילה ומבריקה באימרות חריפות שכולם כ"כ מעריצים בה. גם במערב, ובארצות אירופה רוצים בקירבתה, ושואפים לחמם קשרים איתה. היא חותכת גורלות של אנשים ועמים בקור רוח של שליטה יחידה ולעיתים גם אכזרית כשצריך.. אלא, שאי אפשר להימנע מלשפוט אותה גם על חולשותיה. היא בכל זאת מתנהגת גם כבת תמותה עם מגרעות פשוטות וגסות שהיתה אולי צריכה להתעלות עליהן עקב דרישות מעמדה הרם. היא רודפת תענוגות, בזבזנית, ראוותנית, ומבקשת לעצמה תהילה גם על חשבון נתיניה המשועבדים לה,רוצה להאדיר את שמה כשהיא כובשת ומרחיבה גבולותיה של רוסיה ללא רחם. היא שומרת על מעמדה כקיסרית על, ועל מעמדם של האיכרים והעבדים הכפופים לה שישארו במקומם הם... מומלץ מאוד!”

“אנרי טרויה חובב את גדוליה של אירופה ומרבה לעסוק בהם כביוגרף. ביוגרפיה של זולא הותירה רושם עז, של בלזאק פחות. עתה הגעתי לקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, זו שהחליפה את אליזבט, אף היא קיסרית. טרויה מרבה לסגור חשבונות עם רוסיה ועם הפאר שלה, המתחרה בזה של צרפת. קצת פרופורציות בהתחלה: עד לאמצע המאה ה-18 הספרות הרוסית לא היתה קיימת, פשוטו כמשמעו. רבים ורבות בחצר המלוכה אף לא ידעו קרוא וכתוב, מכאן, שספרות רוסית בפרט וכללית בכלל היתה זרה להם. הבתים נבנו בחופזה, גם המפוארים והנוצצים שבהם, דלתותיהם לא נסגרו היטב. הרוח נשבה פנימה מהחלונות הלא אטומים ותנורי החימום נטו לשרוף את הבתים, כולל ארמון הקיסרית. הנכבדים ביותר ישנו בצריפים או אוהלים עד לבנייה מחדש של הבתים השרופים שלהם. אם אתם חושבים שזו חד-גדיא, אתם צודקים. זו רוסיה של המאה ה-18, רוסיה אליה הגיעה קתרינה מפרוסיה והיתה אמורה לשלוט על ממלכה שבתורה רצתה לקבוע סדרי עולם באירופה. עד ליל כלולותיה לפטר, האחיין החצי מפגר והטיפש השלם של הקיסרית אליזבט הרחומה/סדיסטית, המלוות של קתרינה הצעירה בת השבע-עשרה וקתרינה עצמה לא הכירו את המכניזם של המפעל לייצור ילדים. גם פטר הבעל, דפוק-המוח, נותר בתול בשל בורות דומה, אך מתפאר בלשונו בין משרתיו. התוצאה? אפס ילדים. היום אומה נכבדה זו כבר הגיע להישג של ילד למשפחה. לפעמים שניים. אז נכון שהם הגיעו לחלל לפני האמריקאים, אבל צעדו בחשכה היכן ששאר האומות המתחרות השכנות כבר צעדו עמוקות באור יקרות. קתרינה הגיעה מפרוסיה בשם סופי, בתהליך דיפלומטי ארוך, כשהיא שולחת לפני כן תמונת פספורט שלה בגודל המונה ליזה, ממירה/מומרת לשם קתרינה בתהליך הפיכתה ליורשת, הופכת מדוברת גרמנית לדוברת רוסית וממירה דתה והופכת לאורתודוקסית מלותרנית. לא חשוב דקויות שכאלה, אבל צריך לעשות הרבה ולהתחיל מסע מוקדם אפילו מגיל 14 בדרך של אלפי קילומטרים, כדי להגיע להיות קיסרית. נפוליאון הצליח פחות. כך או כך, גם ללמוד רוסית, גם "המרת" דת וגם קבלת בעל מחוטט אבעבועות ודפקט בשכלו צריך בהחלט נחישות רבה. הפרס בקצה הדרך. פרס גדול. הפרס הגדול הוא לשלוט על עם של עשרים מיליון נפש, שתשעים וחמישה אחוז ממנו הוא אספסוף, שהכאת נשים, ילדים ומשרתים זה עניין יומיומי, שהכל בוץ וסחי, שהכל בנוי ועומד על כרעי תרנגולת. מלבב. את העם הזה צריך להביא לגדולה ומהר. לחיי העם הזה, העם הזה העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה! ואולי לא? וכך, אחרי החתונה, פטר עדיין אינו זאב במיטה וחבריו נותנים לו מילה להביא רופא שייסדר את מילמוליו המיניים בתהליך מילה פשוט. הניתוח מצליח וילד לא ממש רואים ממנו. כמו בתהליך תעשייתי ראש המפעל, הקיסרית הגדולה, מותירה להביא ילדים יורשים ע"י הדוכסית והדוכס הגדולים בתהליך של מיקור חוץ. מאהבים ממילא יש לדוכסית בשפע ומהם יש ילד וילדה, שמתה מאוחר יותר. הילדים נלקחים כמובן מיד לגידול בהשגחת הקיסרית אליזבט. האם, לעומת זאת, כלואה בחדריה ואינה ממש חופשיה להיפגש עם מי שהיא רוצה ולכתוב ככל העולה על רוחה למי שהיא חושקת. הצנזורה פועלת שעות נספות. סיביר תמיד מחכה ברקע. משנשלמה תעשיית הילדים יש להתפנות להמשך הדרך הפוליטית. הצארינה הגדולה בשנות החמישים לחייה, שמנה ושתויה, מרבה בתפילות וממעטת במאהבים, שזה חידוש. יש לתכנן בשום שכל כיצד להסירה מהדרך. והנה מגיע יומה של הקיסרית הגדולה ובמקומה מוכתר פטר חצי-מוח. פטר זה, שאינו מוותר על גרמניותו ומעולם לא הצליח להתחבב ולחבב את הרוסים, מכריז לפתע, לאחר שנים של לחימה נגד פרוסיה, כי הוא מחדש את הברית עם הפרוסים, שעמדו ממילא להפסיד. מלך פרוסיה נדהם וניצל. זה המקום וזה הזמן ואין בלתו. קתרינה מנצלת את ההזדמנות להפטר מהילד המגודל והמפגר הזה, מנצלת את בני בריתה ויש הפיכה. פטר נאסר וממש לא ברור אף מת. מותו מוכרז כמחלה ובקור רוח תופסת קתרינה את השלטון. וברוסיה כמו ברוסיה, הקיסרית שמה מושל צבאי על כל עיר והיא מבקשת לדעת כמה ערים יש. איש מה"קבינט" אינו יודע, לתדהמתה. הביאו מפה, היא דורשת. אין מפה. אין בעיה. היא שולפת שטר של חמישה רובל ושולחת ילד שיביא אטלס מהאקדמיה. זו יוזמה. בעודה משועממת ממעצר הבית בו היתה נתונה בעבר, היא הרבתה לקרוא פילוסופים כמונטסקייה ו-וולטר. עד מהרבה היא מתחילה ליישם שלטון תקין בהיותה הקיסרית הגדולה. עם כל גדולתה והיא רק כבת 33, רוסיה ושלטון תקין זה דבר והיפוכו. עם כל הרצון הטוב ויש, צריך גם לדעת איך. דיפלומטים זרים מתחילים להתפעל. גם דני דידרו, פילוסוף, מטה שכם. וכך, קתרינה הגדולה פורצת בסערה לחיי הרוסים. פאוול בנה חולה. אם יתאושש, היא מבטיחה, תקים בית חולים על שמו. יחד מוקם גם מכון סמולני לנערות אצילות והמכון עומד עד היום. כמו כן, מוקם הארמיטאז', גם הוא ניצב עד היום. פרט למבנים היא מנצלת את מגפת האבעבועות למשהו חדשני באותה עת: חיסון. רופא אנגלי מוזמן וחיסון אף מתבצע. בנה פאוול גדל להיות עוד אחד חצי-מוח. היא מחתנת אותו, אפילו פעמיים, ושרשרת ילדים באה לעולם. מאהבים נכנסים ויוצאים לחדרה ואל בין דפי ההיסטוריה. דידרו מגיע לביקור. הוא בן שישים וחושש שלא תהיה הזדמנות שניה. הוא נועד ארוכות במשך ימים עם קתרינה, מנסה להכניס לראשה אמצעי חינוך מודרניים. היא מבינה עד כמה הוא מלהג ועד כמה הוא לא מכיר את הרוסים, מאיזו שונות אתנית הם מורכבים, נוצרים, מוסלמים, טטארים, קוזאקים. רבים, מפוזרים, מוכי דת וכמה רע שהם כאלה. במלאת 25 שנים לשלטונה של קתרינה הגדולה, מתחיל לו מסע ברחבי הממלכה, שאכן גדלה והתחזקה בזמנה. "בעלה", פוטיומקין, היה מגיע הרבה לפניה לדרכים בהם תעבור הקיסרית ושם מיהר להקים את כפרי פוטיומקין הידועים, כפרים שכולם קרטון ודיקט, צבועים ויפים להפליא. קתרינה התפעלה מהכפרים הנאים, בלי שתדע שאלה כולם הצגה. גם מסע זה עבר וקתרינה כבר לא צעירה, אבל מאהבים חדשים יש תמיד, מהאחרונים יש אחד שעלה כרגיל ממון רב ושמו ממונוב... אבל לכל דבר טוב, טוב בעיני המתבונן, יש סוף. ב-1796 מחרחרת קתרינה למוות, על מסלול המרוץ לקיסרות אחד שיודע ואחד שאמור על פי בקשתה הכתובה המפורשת של קתרינה להתייצב, אבל לעולם לא ידע. פאוול הבן, חצי מוח ידוע, משמיד את המכתב שהיה האמור להציב לראשות הקיסרות את בנו אלכסנדר. המכתב מושמד, פאוול מוכתר ומושמד אף הוא אחרי כמה שנים. עולם רוסי כמנהגו נוהג.”

“איזה ביוגרפיה מרתקת מפי סופר וחוקר היסטוריה רוסית, אנרי טרויה. נהניתי, נהניתי, נהניתי ! העברה בהירה, מדויקת לא רגשנית של שנות הימצאותה ושלטונה היחיד של קתרינה הגדולה בארץ בלתי אפשרית הזאת. לא המזל זיכה את האישה המדהימה הזאת בהישגים . היא הרוויחה את כל התהילה בעבודה עיקשת קפדנית ובאומץ ליבה ורוחה. גם החולשה הגדולה ביותר שלה לאהבה ולתענוגות הגוף לא פגעה ביכולת השליטה שלה בנתיניה ביד ברזל, ומצד שני בהיגיון. הרעיונות הפילוסופיים וליברליים עם תחילת שנות שלטונה הוחלפו ברדיפה קשה של כל אלה שחשבה שנגועים בהם בהמשך. היא הבינה שעם הפראי הזה זקוק ומשתוקק לשליט יחיד, חזק ומוכשר- והיא הייתה שם ובגדול. הבנתי יותר את הנפש הרוסית הלא הגיונית. שום דבר לא השתנה בארץ הזאת. עד היום מעריצים רעבתנות פאר וכוח ומייחלים לעריץ. פוטין בדרך. הלכתי לאיבוד קצת עם שמות של כל מאהבים, יועצים, שגרירים, מפקדים וכל הסובבים אותה. התעדכנתי בויקיפדיה. יצאתי טיפה יותר מושכלת .”

“"האושר והאומללות מצויים בליבו ובנפשו של כל אדם; אם את מרגישה אומללה, התעלי מעל האומללות ודאגי שאושרך לא יהיה תלוי בשום אירוע" לא מזמן קראתי ביוגרפיה משעממת להחריד על היינריך היינה. הביוגרפיה ההיא כשלה לתאר, בקווים מעניינים, את הלך רוחה של התקופה והיוצר כי היא התמקדה בתיאור האירועים בצורה סכמטית – מה היינה עשה, עם מי הוא נפגש ולאן הלך. הביוגרפיה ההיא הרגישה יותר כמו דו"ח של בלש המתאר לקורא את מושא החקירה בצורה תפלה ואפורה... לכן ניגשתי קצת בחשש לקריאת הביוגרפיה של קתרינה הגדולה, אך חששותיי היו לשווא: אנרי טרויה מתאר בקווים צבעוניים, מרתקים וספרותיים את דמותה של השליטה הענקית הזו. הפגישות והאנשים מעניינים את טרויה לא כדי לתת דיווח של מה קתרינה עשתה, אלא כיצד האירועים השפיעו עליה. במרכז מחקרו של טרויה עומדת לא רק דמות היסטורית, אלא אישה בעלת אופי יוצא מן הכלל: כריזמטית, בטוחה בעצמה, אהובה, ערמומית, נשית, חדשנית, חשקנית, עקשנית, יציבה ושקולה. אישה אשר משלה במדינה הגדולה ביותר באירופה, בעולם גברי וקשוח, והצליחה להביא את מדינתה (שאפילו לא היתה מולדתה) לקדמת הבמה העולמית. ולמרות כל חוסנה ויכולותיה – נשארה שליטה זו בעלת צורך כל כך אנושי – להיות אהובה ונאהבת. לאחר קריאת הביוגרפיה אני יכולה לומר בפה מלא – הכרתי קצת מקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה (אגב, דבר שלא יכולתי לומר על היינריך היינה לאחר קריאת הביוגרפיה שלו). "אין הדברים הללו מונעים מהאישה החזקה הזו להזיל דמעות בקלות. אך אין אלה אלא סערות חולפות. הבכי מרגיע ומכין את שובה של השמש" אנרי טרויה הפליא לעשות: הוא סיפר סיפור היסטורי על דמות חשובה ביותר בעולמנו, והוא עשה זאת על ידי כך שכתב יצירה ספרותית קולחת ומעניינת. כמו ציור פורטרט מדוייק ומחמיא – כך מתאר לנו טרויה את דמותה הססגונית של קתרינה הגדולה. זהו לא רק ספר היסטוריה, זוהי יצירת אומנות מרתקת הגורמת לקורא להסריט בראשו את חייה של הדמות ולהשתוקק לחזור אחורה בזמן ולפגוש אותה פנים מול פנים. קתרינה של אנרי טרויה לימדה אותי על אמביציה, על חשיבותו של קור רוח, על חוסן נפשי ועל יתרונותיה של סבלנות. היא גרמה לי להשתוקק כל כך למנהיגה או מנהיג דומים בקרבנו, בימינו אנו.”

“ביוגרפיה מרתקת ביותר! אין רגע דל! הארועים רודפים ושוקקים חיים, בעטו הנעימה והמחקר היסודי של הסופר אנרי טרויה. בין דפיו של הספר עולה דמותה השאפתנית של הקיסרית קתרינה הגדולה. גדולה בנאמנותה לרוסיה ,בפיתוחה, בבנייתה ובשמירת המסורת שלה. היא משכילה ומבריקה באימרות חריפות שכולם כ"כ מעריצים בה. גם במערב, ובארצות אירופה רוצים בקירבתה, ושואפים לחמם קשרים איתה. היא חותכת גורלות של אנשים ועמים בקור רוח של שליטה יחידה ולעיתים גם אכזרית כשצריך.. אלא, שאי אפשר להימנע מלשפוט אותה גם על חולשותיה. היא בכל זאת מתנהגת גם כבת תמותה עם מגרעות פשוטות וגסות שהיתה אולי צריכה להתעלות עליהן עקב דרישות מעמדה הרם. היא רודפת תענוגות, בזבזנית, ראוותנית, ומבקשת לעצמה תהילה גם על חשבון נתיניה המשועבדים לה,רוצה להאדיר את שמה כשהיא כובשת ומרחיבה גבולותיה של רוסיה ללא רחם. היא שומרת על מעמדה כקיסרית על, ועל מעמדם של האיכרים והעבדים הכפופים לה שישארו במקומם הם... מומלץ מאוד!”