****




יש להניח שאילו הייתי אישה... נגיד, רווקה... אבל רק כזו שהיא בת שלושים...ואחת... שגרה ביפו... בעשור הקודם, הייתי עשוי להזדהות עם גיבורת הספר (המתאר את קורותיה הקורעים של אחת כזו, בדיוק).

אולי יהיו כאלה שבכל זאת כן יזדהו איתה, גם אם הן לא רווקות, ואפילו אם הם גברים שמתגוררים סמוך ליפו... אולי. קשה לי להאמין, כי הספר הזה, בניגוד לתחושות המוקדמות שכנראה היו לי כשהכנסתי את "בניגוד להוראות היצרן" לרשימות הקריאה שלי אי-אז, הוא מין צ'יק ליט מהסוג המופרז ביותר. עלילתו הקלילה אינה מספקת תובנות מופלגות שעשויות לעניין באמת יצורים צפופי טסטוסטרון שנוהגים לגלח את הסנטר, ולמרות כל הרצון הטוב - היה לי, באמת! - והכתיבה השנונה (מדי), מצאתי את עצמי משתעמם, מהרהר על מטלותיי ליום המחרת, ומדלג תכופות על פסקאות מאומצות שהסגנון והטון שלהן מתאים יותר לדאחקות קצרצרות בפייסבוק מאשר לספר באורך מלא. עידית אלנתן כותבת אחלה, רהוט ואמין ומקסים ומשעשע (מדי!), ובכל זאת היה לי מתוק (מדי), ובעיקר התבאסתי מכך שלא צחקתי במקומות הנכונים (חוץ מסצנה אחת) ופיהקתי בשעה שהייתי אמור, ככל הנראה, ליהנות ואפילו לגחך.

לחובבי הז'אנר.


****

ליאנה היא רווקה בת שלושים ומשהו, וחוץ מזה שהיא עורכת לשונית במקצועה ושהיא גרה ביפו, שלה יש מקום מכריע בעלילה על רקע המהומות שפורצות בה, ליאנה היא לחוצת חתונה. שאיפתה העיקרית בחיים היא למצוא חתן ראוי שישכיח ממנה את שנות הבדידות והדייטים הכושלים. אבל מה לעשות, והחיים הם לא בדיוק תוכנית כבקשתך, ובמקום בעל, שני יצורים אחרים לגמרי מתנחלים לה בבניין: הומלס וחתול רחוב. ואז, דווקא אז, כשרע לה ומר לה והחיים שלה בזבל, כשהיא זועקת למשא קל יותר ולכתפיים רחבות יותר, כשהחלומות שלה מתנפצים והייאוש שלה מרקיע שחקים, דווקא אז מבצבצת לה ככה מבין הריסות חייה הזדמנות להתחלה חדשה ומבטיחה.

בגב הספר כתוב שהוא "רומן קליל ומשעשע". בדרך כלל אינני אוהב הגדרות כאלה אבל כאן אני חייב לומר שההגדרה קולעת. הספר באמת קליל ומשעשע, אבל במובן הכי חיובי של המילה. הוא מצחיק ועצוב בו זמנית, לעתים הוא שנון והוא מאוד חינני. מה שקצת קשה לומר על הגיבורה שלו, שמדי פעם קצת עצבנה אותי. בגב הספר כתוב עליה "קשה לה לאהוב אבל קשה לא לאהוב אותה". ובכן, לא לגמרי מדויק. ליאנה מלאת טרוניות על כל העולם: על השכנים המעצבנים, על הדייטים הכושלים, על החתול המציק ועל כל הסובבים אותה, אפילו עיוורים תמימים... "הרמזורים תקתקו כל הזמן, וזה הוציא אותי מדעתי. כמה עיוורים כבר יש שצריך לעשות בשבילם כל כך הרבה רעש?". טוב, יש לה גם חוש הומור והיא די עוקצנית, אבל לפעמים היא גם קצת מעצבנת, וזו אולי החולשה המרכזית של הספר. "בבוקר קמתי ליום הולדת סטנדרטי, שבו אני מתבאסת מהגיל, תוהה עוד כמה שנים אציין יום הולדת לבד ומתפללת שהיום המתועב הזה יעבור מהר. לא בא לי שיתקשרו אלי לאחל לי מזל טוב. זה בכלל לא מזל טוב".

אבל אז החיים ילמדו אותה ששמי שעסוק כל הזמן בהתבכיינות על חצי הכוס הריקה שלו, לא יישאר בידיו זמן למלא אותה.. החיים הבלתי צפויים ילמדו אותה גם שהם לא מתנהלים בדיוק לפי הוראות היצרן, אבל לפעמים מעז באמת יוצא מתוק ומתגלים לפתע פתחים בלתי צפויים שנקרים בדרכנו ככה פתאום ומאפשרים לנו לצאת לדרך חדשה. ככה, בלי להתכוון ובלי לתכנן.

מספרים על איזה נסיך סעודי שנכנס לסוכנות של מייבאך עם בוכטות של דולרים בתוך מזוודת סמסונייט ואמר למנהל: תביא לי את המייבאך הכי יקרה שלך. בעודף שיישאר תביא מרצדס.



מה לספר הזה ולנסיך הסעודי?
או.


את הספר קראתי מייד כשסיימתי את 'לבד בתיאטרון המוות' של טרי הייז על 688 עמודיו ו-272,448 מילותיו (ספרתי), והוא לא סתם מייבאך, הוא מייבאך לימיטד אדישן. אז אחרי שקוראים ספר כזה אין הרבה ספרים שיש להם סיכוי לעמוד בסטנדרט המייבאכי שלו, ולכן לספר של עידית אלנתן לא היה סיכוי – הוא חייב להיות המרצדס. כי עם 223 עמודים ו-68,904 מילים (ספרתי) ושעתיים פלוס-מינוס (לא ספרתי) של קריאה - הוא רק העודף שנשאר אחרי שמשלמים על מייבאך.

מה שכן, בניגוד לשמו, הוא דווקא יוצר בדיוק בהתאם להוראת היצרן.
וזה חתיכת יצרן. יצרן של ממזרים ספרותיים מרירים-מתוקים, ציניים ועוקצניים, מתוחכמים ומתחכמים, שנונים וקורעים מצחוק.
צחוק-צחוק, אבל הדמעה שנזלה לי לקראת הסוף דווקא לא הייתה בגלל שצחקתי.
ספר הורס.

ליאנה רוט היא גיבורת הספר. אין לה לא מייבאך ולא מרצדס. אפילו אופניים אין לה. היא גם לא צריכה אופניים כי היא לא יודעת לרכוב על אופניים, וגם אם היא הייתה יודעת לרכוב על אופניים והיו לה אופניים - הם בטח היו נגנבים תוך שנייה. כי במקום שבו היא גרה, אללה יוסתור, לאופניים אין תוחלת חיים מי יודע מה.
אבל מי בכלל רוצה תוחלת במקום הזה? עדיף למות.

ליאנה גרה ביפו. בקסבה של יפו – במובן הכי ג'יפה של הצנטרום של הפיילה של הקסבה.
חפירות ביוב, סלילת כבישים, עבודות תשתית, דחפורים, טרקטורים, פטישי אוויר, מחסומים, ערמות של אספלט, פקקי תנועה, צפירות של נהגים עצבניים שתקועים בפקקי התנועה, סירחון של ביוב ושתן ("האפטרשייב של הגיהינום ירד לביקור ממלכתי בשדרה"), פריצות לדירות, גניבת מכוניות, סחיבת תיקים, יריות בלילות, נרקומנים אלימים ברחובות, ערסים מקועקעים בתפקיד העורכים המוסיקליים, פחי אשפה שמשמשים לקישוט בלבד, התפרעויות לאומניות של ערבים, פעולות נגד של יהודים, מכולת של ערבים עם מחירים מופקעים וסוּפֶּר של יהודים עם מחירים סוּפֶּר מופקעים.
שמעו של גן העדן הנדיר הזה יצא למרחקים וכך הומלסי כל העולם (הסובייטי) התאחדו והקימו בו קולוניה. להומלסים יש עסקים חוץ מאיסוף בקבוקים, ומרכז העסקים של אחד מהם ממוקם בכניסה לבניין של ליאנה - גם עסק נאמבר וואן וגם עסק נאמבר טו.
אז אחרי כל התענוג הזה, הדבר הטוב היחיד ביפו הוא שכר הדירה הסביר, אבל לכל דבר טוב יש סוף כי הבניין שלה מיועד להריסה.
אה, ויש גם חתולים.
וחתולים זה תמיד purrrrrrfect

ובתוך כל הטררם המטורלל הזה, ליאנה מנסה לחיות, להחזיק את הראש מעל המים ("בברז בבית שלי זרם כל הגנגס") ולשחות לעבר האופק המתרחק. אבל גם שכר דירה מופחת עדיין צריך לשלם, ולכן ליאנה היא פרילאנסרית שעובדת על המחשב בבית כעורכת לשונית של ספרים.
זו העבודה שלה.
הקריירה שלה היא מציאת חתן.
יכול להיות שהיא צריכה להחליף קריירה. או מפני שהיא מצאה לה חתן או מפני שבמקרה שלה זה כבר לא יילך. לא מגלה. תקראו.


ליאנה רוט אוהבת להאזין (בסתר) ללהקת 'האחים והאחיות' ובשבילה הם סוג של קאנטרי ישראלי. אני תמיד ראיתי בהם גירסה מגויירת של 'דה מאמאז אנד דה פאפאז'. לא משנה.
ללהקה יש שיר (למילים של נתן יונתן) שהולך ככה:

בכל מקום
יש תהום לאמיצים
וצל לעייפים
ומעיין שקרירותו ניגרת

בסוף הדרך
יש תהום לאמיצים

ליאנה היא מסוג האנשים שרואים רק את התהום. לא את הצל והמעיין. והיא תקלל את שלושתם.
(האמת? לא ממש הבנתי למה בכלל להתאמץ להגיע לסוף הדרך אם יש תהום. מה אמיצים על סף תהום יעשו שפחדנים על סף תהום לא יעשו?)


עידית אלנתן סיקרנה אותי ורחרחתי עליה קצת.
קודם כל, היא ממש יפה אבל את זה רואים כבר על העטיפה. יש תמונה. חוץ מזה התרשמתי שהיא קצת כמו ליאנה וכמו הספר, רק בלי המיזנתרופיה.
היא מרצדס. שילוב של סמארט וקלאס A. לא רע בכלל.
עם עוד קצת קילומטראז' היא תהיה מייבאך.



תודות רבות וענקיות לאור קרן שכתב ביקורת מקסימה ומגרה על הספר והוציא אותו מהבוידעם של סימניה. בהחלט מגיע לספר להתאוורר ואני מאחלת לו שיזכה לעדנה מחודשת.
לעצמי אני מאחלת שעידית אלנתן תכתוב עוד ספר.
יאללה, שתוציא כבר את המרצדס מהחנייה. היא תקועה שם מ-2011. הדלק והביטוח עלי.

מה לי ולרווקה תל אביבית בת 30 פלוס? אולי הגיל, אבל בהחלט לא התרגיל. מהרגע הראשון לא התחברתי לליאנה רוט. בביקורות שונות ראיתי שמגדירים אותה כמקסימה, שנונה וחכמה. כל מה שאני ראיתי זו אישה ממורמרת, מתנשאת ואנוכית. אחת שמאשימה את כולם במצבה, חוץ מאשר את הפרסונה המושלמת שלה עצמה.
ליאנה רוט היא כאמור רווקה תל אביבית בשנות השלושים שעובדת כעורכת בהוצאת ספרים וגרה בבניין מתפורר ביפו. את רוב זמנה היא מחלקת בין חיפוש חתן, עבודה (או בטלה, בהתאם למצב הרוח), ותחושת גועל מאנשים שסובבים אותה. בשלב מסוים נכנסים לתוך חייה בחור צעיר ועילג, גור חתולי רחוב והומלס אחד שיכור. כל מה שליאנה ידעה וחשבה על עצמה מתנפץ לרסיסים אל מול המפגש הזה. ברקע, מתיחות בין יהודים לערבים ביפו, יחסים בין גברים לנשים ובין הורים לילדים.
לקראת סוף הספר משהו השתנה בי. לא שהתחלתי לחבב את ליאנה, לא! לא סבלתי אותה גם ברגעיה הקשים. אבל התחלתי לחשוב למה אני מתעבת אותה כל כך. לאחר מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שגם בי יש קצת מליאנה ושבדידות כנראה יכולה להעביר אנשים על דעתם והחיים קשים מנשוא כשאין עם מי לדבר. מתוך מצבי כנשואה ואם לשניים מפריפריה קשה לי להזדהות עם רווקה תל אביבית, אבל כאדם, בסוף גם הצלחתי לרחם קצת על ליאנה.
הספר בהחלט קריא וכתוב היטב. לא יצירת מופת, אך מעביר את הזמן ומשאיר משקע גם בסיום הקריאה.

נתחיל מהסוף: בניגוד להוראות היצרן הוא ספר לא קל לעיכול. קראתי אותו בשתי לגימות ארוכות, בכל אחת מהן התחלתי לקרוא, איבדתי את תחושת הזמן ושעה לאחר מכן פתאום שמתי לב שגמרתי חצי ספר. בכלל, בזמן הקריאה נשאבתי לתוך מימד חלומי אחר לגמרי, שספרים חזקים מושכים אותי לתוכו ושעות לאחר הקריאה שלהם אני ממשיך להרגיש מוזר.
הכריכה הפשוטה אך החביבה (חוץ מהכתום הצורם) והתקציר האחורי מטעים בנוגע לתוכנו של הספר. יש לנו כאן סיפור על רווקה בשנות השלושים לחייה שגרה לבדה בדירה ביפו ועובדת כעורכת לשונית. היא מאוד מוטרדת מחיי היומיום שלה: הסכסוך עם אמה, ההתמודדות עם המוות של אביה ועם הילדות העצובה, האווירה היפואית הרועשת, הבעיות בעבודה, חתול רחוב שלא עוזב אותה וההומלס המעצבן שמטריד את דייר הבניין העלוב בו היא גרה. וכמובן, הכי חשוב: למצוא חתן, שיענה על רשימת הדרישות הארוכה שלה.
סדרה של אירועים לא צפויים מרעידה את השגרה שלה ומפגישה אותה עם טיפוסים מוזרים שגוררים אותה לסיטואציות הזויות. אי אפשר שלא להתחבר אליה, למרות שהיא טיפוס גס ולא מנומס. ממש דאגתי לגבי העתיד שלה בספר ולא הפסקתי להעלות השערות ביני לבין עצמי לגבי הסוף, שהפתיע אותי לגמרי.
הספר כתוב בעברית קלה וקולחת שעומדת בניגוד למה שציפיתי מעורכת לשונית. שני השלישים הראשונים בספר עמוסים בהומור ציני שגרם לי לצחוק בקול רם הרבה פעמים. אבל כבר אחרי שעזבתי את הספר בפעם הראשונה, כשהצחוק הפרוע פינה את מקומו לעצב תהומי, הייתי צריך לחשוד. רק בישיבה השנייה לקריאת הספר, שרוע על המיטה ומתנתק לגמרי מהסביבה, נחשפתי להמשך העלילה שאישר את חשדותיי. כי למרות שספרה של עידית אלנתן משעשע, הוא עצוב. לא עצוב כמו דמעות, עצוב כמו תהום, כמו אספלט אפור ואטום. עצב יומיומי.
הדמויות מסקרנות ומיוחדות, הכתיבה ישירה וכנה ומקום ההתרחשות מספק אפשרויות לפיתוח העלילה. יש בספר בעצם סוג של מימד אחר, הזוי יותר, שבכל זאת מעוגן היטב למציאות. אני ממש מתקשה להביע את הבלגן שהספר הזה השאיר בתוכי במילים. כי למרות שהוא קטן ומתחבא מאחורי חזות של קלילון, הוא ההפך הגמור.
לסיום: הייתי ממשיך לנתח כאן את הספר באריכות אבל אני לא רוצה להרוס את הקריאה למי שעוד לא לקח אותו ליד. ספר מיוחד. בזמן הקריאה אתם תתגלגלו מצחוק אבל לאחריה לא תוכלו לברוח מהמחשבות. יצירה ששואבת את הקורא למימד אחר ומחזירה אותו למציאות בסוף הקריאה בטלטול חסר רחמים. הסוף, כמו הספר עצמו, מפתיע. מומלץ בחום רב למי שמוכן לקחת על עצמו חוויה כזאת. ואני מניח שאתם, חובבי הספרות, תתפתו לעשות כן.

הבדיחה הגדולה על חשבוני היא שאת הספר הזה לקחתי ליד אחרי קריאה של סאגה עמוקה של 540 עמודים ואמרתי לעצמי שמגיע לי קצת קלילות וצחוקים רדודים לפני הנבירה בספר הבא.
העיצוב של הכריכה, התקציר מגב הספר ואפילו שמו, כל אלו רמזו על רוח עליצות קלילה שהייתה אמורה לקרר לי את סוף אוגוסט הזה ולהפיק ממני מקסימום כמה צחקוקים. חה! קיבלתי סטירה מלווה בטילטול שלא היה מבייש חוקרי שב״כ. הצילו מה זה הספר העצוב הזה.
מה שקצת נחשושי בו זה שהוא לוכד אותך במין שפה יומיומית קולית טיפשית כזאת, חופר לך בור לתוך הנפש המיוסרת של ליאנה הגיבורה ואז קובר אותך בפנים יחד איתה.
מי אמר שדיכאון אי אפשר לכתוב במגניבות תל אביבית.
לאינה גיבורת הספר היא בחורה מסכנה וחולה. היא המספרת והגיבורה אז העובדה הזאת לא נגלית בפנינו כל כך מהר. היא מסתירה את המחלה הנפשית שלה באינטליגנטיות וחשיבות עצמית.
אבל ככל שהעמודים חולפים כולל כמה פלשבקים מצמררים על יחסיה עם אמה וקורותיה כילדה, אתה מבין שאתה בעצם חשוף לסוג של מונולוג של גיבורה אומללה עם הרבה הפרעות אישיות והרחמים מתחילים לצוף. האמת שהיה קשה להכיל את הכאב שלה. לכאורה עוד סיפור על רווקה תל אביבית מוצלחת שלא מוצאת אהבה. אך בפועל זה סוג של ״נערה בהפרעה״. לא קל לעיכול. מומלץ בחום...

אני מרגישה צורך עז לשתף אתכם בחוויה שלי בקריאת הספר הזה. מדובר בספר מבלבל מאד. לכאורה מדובר ברומן קליל ומשעשע על ליאנה, רוקה בת שלושים פלוס, שונאת אנשים,שונאת בעלי חיים, שונאת את עצמה, שונאת את החיים ושונאת את החור ביפו בו היא גרה. מחפשת חתן ואהבה בצורה נואשת. היא עובדת כעורכת לשונית בהוצאה, אך לא במשרה קבועה, ויודעת בוודאות שהיא שווה יותר מעובדת אחרת שהתקבלה לאותה הוצאה במשרה מלאה. ליאנה גרה בבנין עלוב ביפו המיועד להריסה. בעל הבית לא חידש את השכירות ליתר הדירים בבניין וכעת ישנן רק 3 דירות מאוכלסות. דירה אחת בה גרה שכנה ערביה שבעלה נוסע כל הזמן לירדן לצורך עסקים, אותה שכנה חייבת לה 20 שקל כבר הרבה זמן ולא מחזירה לה, עובדה שמוציאה אותה מדעתה, דירה נוספת בה גר אברי, ילד פלא בילדותו, וחוזר בתשובה בבגרותו שבתחילת הספר מאוהב בה, אך לאט לאט משחרר. מולה עובר לגור שכן חדש וחתיך המשדר לה מסרים כפולים המוציאים אותה מדעתה וגורמים לה לבצע מעשים עליהם היא מתחרטת מאוחר יותר.
מצד שני, מדובר בספר רציני שגורם לנו לחשוב על החיים של הגיבורה בצורה אחרת לחלוטין ועל החיים שלנו בישראל, על יחסים בין בני אדם וחמלה בסיסית כלפי נזקקים. לחייה העלובים נכנסים במפתיע שני גורמים – גור חתולים והומלס שמן ושיכור. שני היצורים הדוחים כביכול ישנו לליאנה את החיים מקצה אחד לקצה השני ויובילו בסופו של דבר את סוף הספר למקום מפתיע ושונה.
ברקע, יפו מתפקדת כדמות דומיננטית. עיר עלובה, מסריחה, ודיכאונית. עיר של עוני, הומלסים, ביוב פתוח, בתים מתפרקים. לאיש לא אכפת מהשני, גם לא לשוטרים שבמקום להתעסק בפשיעה עסוקים בנתינת דו"חות לאנשים שעוברים במעבר חציה באור אדום. נקודת הרתיחה מגיעה לשיא כאשר מהומות גזעניות מתחילות לצוץ בכל מקום וכל אחד צריך לחשוב היטב על עתידו.

הספר כתוב בצורה משעשעת וחיננית אשר גרמה לי פעמים רבות לפרוץ בצחוק פרוע ולגחך ביני לבין עצמי. בהתחלה הוקסמתי מהדמות של ליאנה והתאהבתי בה כליל. מאוחר יותר היא גרמה לי לדחיה. לא הצלחתי להבין את פשר מעשיה, אך לא הצלחתי להפסיק לקרוא. בשלב מסוים החיפוש אחר האהבה הוביל אותה למקום שפל במיוחד (לא רוצה להרוס) וזה הזכיר לי סיפור קצר, אם אתם זוכרים את הסיפור "יגון". על אותו אדם אומלל שרצה לשתף אחרים במות בנו אך איש לא הקשיב לו, ורק בסוף הוא ניגש לסוס שלו ורק הוא "הקשיב" לו...
אני לא רוצה להרוס ולכן לא אספר כאן על אותו סוף מפתיע, אך אותי מאד מעניינות מערכות יחסים בין הורים וילדים בבגרותם. בעיקר יחסי אמהות ובנות. בספר יש סיפור מאד מעניין על הוריה של ליאנה. אהבתי את העובדה שכמעט תמיד, בחיים וגם בספרים, לא משנה עד כמה אנו מאשימים את ההורים בבעיות שלנו, תמיד כשצריך עזרה אמיתית וגדולה, חוזרים לאמא.

ממליצה לכם לקרוא. אני מאד אהבתי. ספר טוב בשבילי זהו ספר שלאחר סיום הקריאה שלו, אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש ולכן מתקשה מאד להתחיל מייד לאחריו ספר אחר. הספר הזה אכן עונה על שתי הדרישות האלו...

אחד הספרים המטופשים ביותר שיצא לי לקרוא. העלילה מופרכת. הכתיבה משעממת והגיבורים הראשיים יוצרים אנטגוניזם טהור. אני לא מאמינה שבזבזתי שלושה ימים שלמים על הספר הזה.
נקודת אור היחידה היא הנגיעה במרקם היחסים השבררירי בין האוכלוסייה המגוונת ביפו.
מבחינתי ליאנה רוט חייבת לי 25 שקלים. אם היא לא יכולה להחזיר, אז שעידית אלנתן תחזיר.

ליאנה היא עורכת לשונית. מקום מגוריה ביפו, לחיסכון בהוצאות, גילה שלושים ומשהו ומה שחסר לה בחיים זה בעל. בסיומה של סאגה סוערת היא זוכה בהומלס וחתול.
עידית אלנתן המחברת, בעצמה עורכת לשונית, רקחה לנו בעברית משובחת את סאגת הבעל החסר לאותה אשה חסרת מנוח (בת דמותה של יעל שרוני או עלמה זק, אם תרצו). בצד המקצועי אנו פוגשים את ליאנה כשהיא מקבלת לערוך ספר "רוחני" חשוב (חשוב להוצאה) וכמובן הורסת הכל כשהיא מחפשת בדיוק בן זוג למיטה, מנסה להוציא מחייה הומלס הפולש לדירתה וחתול. את שניהם היא מתעבת ואיכשהו שניהם קונים בלבה אחיזה בלתי מובנת.
הסגנון משעשע, מצחיק, לפעמים קצת מתיש, אבל 223 עמודים נבלעים במהירות. אלנתן משלבת יפה את האישי והציבורי. היא ממקמת את ליאנה בימים הסוערים העוברים על ערביי ויהודי יפו כשהדרום סוער, צה"ל מפציץ בעזה וכל זה גורם למהומות אלימות ביפו. מהומות אלה מתוארות בצבעוניות חיה ובעין משועשעת, תוך כדי משולבים גם העולים הרוסיים בתמונה ודמותו של הישראלי המצוי שוב לבשה פן גרוטסקי מצוי.
ליאנה עצמה מצליחה לאבד את כל מי שחשקה בו ו"לזכות" בכל מי שהיא מתעבת, רק כדי לגלות שזה לא נורא כל כך. אבל גם אלה יוצאים/מוצאים מחייה. ביתה הנוכחי ביפו מועמד להפוך לעוד שכיית נדל"ן יוקרתית והחיים מעולם לא היו פארסה אחת גדולה ומשעשעת יותר.
חמוד.