“הספר מוגדר על הכריכה שלו כ"ספר כיס". כיסים מעניינים אותי מאוד, ויש לי אפילו קבוצת פייסבוק ייעודית לנושא החשוב הזה ולכן הדבר הראשון שחייבים לומר הוא זה: אין סיכוי שהספר נכנס לאיזה שהוא כיס בבגד נשי כלשהו. בשמלות אין בכלל כיסים, בחצאיות יש מעט, ובמכנסי נשים יש כיסים שהם או קטנים מדי או מזויפים. קצת אירוני בהתחשב בכך שנשים הן קהל היעד של הספר הזה, אבל כדי להשתמש בו כספר כיס, אישה צריכה ללבוש דגמ"ח גברי. זהו. זה בקשר לפורמט ולגודל, והיה לי חשוב לומר. מה שיש כאן בספר כבר כתוב על הכריכה ולכן קצת מיותר לחזור עליו בביקורת. תקראו את התקציר וזהו. בחורה מוכשרת, חריפה בטירוף ומצליחה, כזו שלובשת רק חליפות שחורות, עובדת 70 שעות בשבוע ופוגשת את אמה שלה ואחיה רק דרך הטלפון, מגיעה למחוזות הכפר נחשבת בטעות לעוזרת בית ומגלה את השלווה. חובה לציין כי לסמנתה אין שום ידע שהוא בבישול, או בתפעול בית מכל סוג שהוא. אבל מזל שנת'נאל שהוא חתיך על חלל מבין את זה ובא לעזרתה. האם הבחור האבירי הזה, המציל, מלמד אותה לבשל ולאפות? מה פתאום. ברור שלא. זו אמא שלו שעושה את העבודה השחורה, כי ככה זה, אלה נשים שהמקום שלהן במטבח הוא טבעי. אמנם לסמנתה אין שום מושג, אבל היא חריפה וחכמה ולכן לומדת מהר גם מיומנויות שמה שנדרש להן אלה עשרות שנים של תרגול חוזר ונשנה ואינן באמת תלויות בשכל. וככה אשת הקריירה העסוקה מגלה ששכל וכסף זה לא הכל בחיים והעיקר שאפשר לאפות כיכר לחם ריחנית וחמה ויש גבר (חתיך על חלל כאמור) שרוצה אותך, ואפשר לגדל עגבניות בשלווה ונחת ולא להיות שותפה במשרד עורכי דין דורסני. מעניין אם היה אפשר לכתוב ספר עם מסר דומה כשהגיבור הוא גבר. סך הכל ספר קליל והומוריסטי. מלא רגעים מביכים ורגעים מצחיקים, חסר אמינות אפילו ביחס לז'אנר שלו שגם ככה אמינות היא לא המרכיב המצטיין שלו, ומהווה סוג של סיפור סינדרלה, אבל בהפוכה, שבו האישה המצליחנית והמוכשרת מגלה את עצמה בתור לכלוכית שמנקה היטב את הבית, אבל העיקר שיש לה שלווה בנפש. טוב, בסדר.”

“סגנון כתיבה מהנה משרטט היטב את בעיתיות החיים המודרניים וההתמודדות עם עבודה וחיים. אבל מתוך הומור וחריפות אחת הסופרות האהובות עלי”

“כמה פעמים אמרת לעצמך - מספיק עם החיים האלה, נמאס לי מרוץ העכברים הזה, אני רוצה לחיות חיים פשוטים, כמו שחיו פעם, בלי כל הרעש והרכישות של החיים המודרניים? כמה פעמים ראית בדמיונך איזה "בית קטן בערבה" ואמרת שם, שם בדיוק אני רוצה לחיות? על הפנטזיה הזו כתבה סופי קינסלה - שהיא בעצם עיתונאית כלכלית בשם מדליין וויקהם - את הספר הזה. הספר כתוב היטב וקולח, משתמש בהומור אמיתי לא מאולץ, ומציב מול הקורא(ת) שני הפכים: סמנתה סוויטינג, עורכת דין מצטיינת, במרוץ להשגת שותפות במשרד עורכי דין הכי יוקרתי, זמינה תמיד לעבודה, מגיעה הביתה בשעות מאוחרות ולא יודעת להפעיל את התנור שלה. הצד השני של המטבע - שכדי להגיע אליו היה על סמנתה סוויטינג לעשות טעות פטאלית שעלתה ללקוח שלה בסכום עתק, היא מוצאת את טעם החיים בחיים פשוטים - בבישול ואפייה, בניקוי ובסופי שבוע חופשיים מעבודה ופנויים לאהבה. הסופרת יודעת לספר סיפור ויודעת לכתוב. הנקודה שלה ברורה לקורא מהרגע שהוא מתחיל לקרוא את הסיפור ואומר לעצמו "עוד, עוד! תני לי עוד מהסם הזה!". כי מה שקינסלה עושה הוא פופוליזם: היא מקצינה את האומללות בה הגיבורה מקבלת תמורת עבדות כסף והוקרה אך מוותרת על חיים. היא מדגימה מה קורה לבנות של אמהות קרייריסטיות (הן מוזנחות) ולמשפחות של נשים קרייריסטיות (הן הרוסות) ולעומת זאת כמה אהבה ושייכות תקבל אשה שמוכנה לחזור לערכים הישנים ולהיות עקרת בית שאופה לחם. הספר חמוד. כתבו עליו פה שהוא ספר לנשים, אבל נראה לי שחלק לא מבוטל מהגברים יסכימו עם מסריו. אבל כשקראתי אותו חשבתי - באמת היית רוצה לחיות בבית קטן בערבה? אני כמעט בטוחה שאחרי שבוע הייתי מוותרת על הגינון והלחם הביתי וחוזרת לחיים הקשים. אבל אולי אני טועה, מי יודע. *”

“בחרתי בספר שאמור היה להיות הומור קליל (לימים כבדים) וחכם, כך חשבתי. והתאכזבתי, עד שנטשתי כמאה עמודים לפני סופו (כן, אולי אלו מאה ה- שהתפספסו) חושבת שגם כשסיפור מתוכנן להיות קליל והומוריסטי ומטופש במידה בכוונה - הוא צריך להיות טוב ככזה, ויוצאת מהכלים - לא. צריך להיות קצת יותר מתוחכם ויותר מעניין ויותר שנון. ו'יוצאת מהכלים' סיפור שנע בין מטופש מדיי להזוי נטול שנינות. בכיכובה של סמנתה אישה צעירה, לכאורה חכמה ומוצלחת, אבל די טיפשה קלאמזית בהגזמה ומשעממת מאוד, שלא 'יצאה מהכלים' בשלב בו הייתה צריכה עפ"י הסיפור 'לצאת' מהם אלא נראה שלא הייתה בהם גם קודם. גם דמויות הרקע והסביב - כל אחת מוצגת באישיותה בהגזמה לא מתעגלת ולא מתפשרת. ובולט מכול - הדמויות כולן (או כמעט כולן) זועקות סטיגמה. אפילו התמונה שעל הכריכה נראית כמו לקוחה מפרסומת סטיגמתית משנות השישים לאיזה שואב אבק או חומר כביסה, ודמות האישה הסטיגמתית שעל הפרסומת כאן בסיפור היא שהביאה עצמה למצב-בלאגן - נראית בתמונה כאילו יצאה היא עצמה ממכונת הכביסה. כך פחות או יותר הרגיש לי הסיפור.”

“הספר מוגדר על הכריכה שלו כ"ספר כיס". כיסים מעניינים אותי מאוד, ויש לי אפילו קבוצת פייסבוק ייעודית לנושא החשוב הזה ולכן הדבר הראשון שחייבים לומר הוא זה: אין סיכוי שהספר נכנס לאיזה שהוא כיס בבגד נשי כלשהו. בשמלות אין בכלל כיסים, בחצאיות יש מעט, ובמכנסי נשים יש כיסים שהם או קטנים מדי או מזויפים. קצת אירוני בהתחשב בכך שנשים הן קהל היעד של הספר הזה, אבל כדי להשתמש בו כספר כיס, אישה צריכה ללבוש דגמ"ח גברי. זהו. זה בקשר לפורמט ולגודל, והיה לי חשוב לומר. מה שיש כאן בספר כבר כתוב על הכריכה ולכן קצת מיותר לחזור עליו בביקורת. תקראו את התקציר וזהו. בחורה מוכשרת, חריפה בטירוף ומצליחה, כזו שלובשת רק חליפות שחורות, עובדת 70 שעות בשבוע ופוגשת את אמה שלה ואחיה רק דרך הטלפון, מגיעה למחוזות הכפר נחשבת בטעות לעוזרת בית ומגלה את השלווה. חובה לציין כי לסמנתה אין שום ידע שהוא בבישול, או בתפעול בית מכל סוג שהוא. אבל מזל שנת'נאל שהוא חתיך על חלל מבין את זה ובא לעזרתה. האם הבחור האבירי הזה, המציל, מלמד אותה לבשל ולאפות? מה פתאום. ברור שלא. זו אמא שלו שעושה את העבודה השחורה, כי ככה זה, אלה נשים שהמקום שלהן במטבח הוא טבעי. אמנם לסמנתה אין שום מושג, אבל היא חריפה וחכמה ולכן לומדת מהר גם מיומנויות שמה שנדרש להן אלה עשרות שנים של תרגול חוזר ונשנה ואינן באמת תלויות בשכל. וככה אשת הקריירה העסוקה מגלה ששכל וכסף זה לא הכל בחיים והעיקר שאפשר לאפות כיכר לחם ריחנית וחמה ויש גבר (חתיך על חלל כאמור) שרוצה אותך, ואפשר לגדל עגבניות בשלווה ונחת ולא להיות שותפה במשרד עורכי דין דורסני. מעניין אם היה אפשר לכתוב ספר עם מסר דומה כשהגיבור הוא גבר. סך הכל ספר קליל והומוריסטי. מלא רגעים מביכים ורגעים מצחיקים, חסר אמינות אפילו ביחס לז'אנר שלו שגם ככה אמינות היא לא המרכיב המצטיין שלו, ומהווה סוג של סיפור סינדרלה, אבל בהפוכה, שבו האישה המצליחנית והמוכשרת מגלה את עצמה בתור לכלוכית שמנקה היטב את הבית, אבל העיקר שיש לה שלווה בנפש. טוב, בסדר.”

“סגנון כתיבה מהנה משרטט היטב את בעיתיות החיים המודרניים וההתמודדות עם עבודה וחיים. אבל מתוך הומור וחריפות אחת הסופרות האהובות עלי”

“כמה פעמים אמרת לעצמך - מספיק עם החיים האלה, נמאס לי מרוץ העכברים הזה, אני רוצה לחיות חיים פשוטים, כמו שחיו פעם, בלי כל הרעש והרכישות של החיים המודרניים? כמה פעמים ראית בדמיונך איזה "בית קטן בערבה" ואמרת שם, שם בדיוק אני רוצה לחיות? על הפנטזיה הזו כתבה סופי קינסלה - שהיא בעצם עיתונאית כלכלית בשם מדליין וויקהם - את הספר הזה. הספר כתוב היטב וקולח, משתמש בהומור אמיתי לא מאולץ, ומציב מול הקורא(ת) שני הפכים: סמנתה סוויטינג, עורכת דין מצטיינת, במרוץ להשגת שותפות במשרד עורכי דין הכי יוקרתי, זמינה תמיד לעבודה, מגיעה הביתה בשעות מאוחרות ולא יודעת להפעיל את התנור שלה. הצד השני של המטבע - שכדי להגיע אליו היה על סמנתה סוויטינג לעשות טעות פטאלית שעלתה ללקוח שלה בסכום עתק, היא מוצאת את טעם החיים בחיים פשוטים - בבישול ואפייה, בניקוי ובסופי שבוע חופשיים מעבודה ופנויים לאהבה. הסופרת יודעת לספר סיפור ויודעת לכתוב. הנקודה שלה ברורה לקורא מהרגע שהוא מתחיל לקרוא את הסיפור ואומר לעצמו "עוד, עוד! תני לי עוד מהסם הזה!". כי מה שקינסלה עושה הוא פופוליזם: היא מקצינה את האומללות בה הגיבורה מקבלת תמורת עבדות כסף והוקרה אך מוותרת על חיים. היא מדגימה מה קורה לבנות של אמהות קרייריסטיות (הן מוזנחות) ולמשפחות של נשים קרייריסטיות (הן הרוסות) ולעומת זאת כמה אהבה ושייכות תקבל אשה שמוכנה לחזור לערכים הישנים ולהיות עקרת בית שאופה לחם. הספר חמוד. כתבו עליו פה שהוא ספר לנשים, אבל נראה לי שחלק לא מבוטל מהגברים יסכימו עם מסריו. אבל כשקראתי אותו חשבתי - באמת היית רוצה לחיות בבית קטן בערבה? אני כמעט בטוחה שאחרי שבוע הייתי מוותרת על הגינון והלחם הביתי וחוזרת לחיים הקשים. אבל אולי אני טועה, מי יודע. *”

“בחרתי בספר שאמור היה להיות הומור קליל (לימים כבדים) וחכם, כך חשבתי. והתאכזבתי, עד שנטשתי כמאה עמודים לפני סופו (כן, אולי אלו מאה ה- שהתפספסו) חושבת שגם כשסיפור מתוכנן להיות קליל והומוריסטי ומטופש במידה בכוונה - הוא צריך להיות טוב ככזה, ויוצאת מהכלים - לא. צריך להיות קצת יותר מתוחכם ויותר מעניין ויותר שנון. ו'יוצאת מהכלים' סיפור שנע בין מטופש מדיי להזוי נטול שנינות. בכיכובה של סמנתה אישה צעירה, לכאורה חכמה ומוצלחת, אבל די טיפשה קלאמזית בהגזמה ומשעממת מאוד, שלא 'יצאה מהכלים' בשלב בו הייתה צריכה עפ"י הסיפור 'לצאת' מהם אלא נראה שלא הייתה בהם גם קודם. גם דמויות הרקע והסביב - כל אחת מוצגת באישיותה בהגזמה לא מתעגלת ולא מתפשרת. ובולט מכול - הדמויות כולן (או כמעט כולן) זועקות סטיגמה. אפילו התמונה שעל הכריכה נראית כמו לקוחה מפרסומת סטיגמתית משנות השישים לאיזה שואב אבק או חומר כביסה, ודמות האישה הסטיגמתית שעל הפרסומת כאן בסיפור היא שהביאה עצמה למצב-בלאגן - נראית בתמונה כאילו יצאה היא עצמה ממכונת הכביסה. כך פחות או יותר הרגיש לי הסיפור.”