ספר מקסים! כל כך חשוב! כתוב גם בצורה הומוריסטית וגם עמוק מאד ומרגש. דמויות מופלאות, סיטואציות מרתקות למרות הפשטות שבהן. מאד נהניתי לקרוא, ולמדתי המון על התקופה. ממליצה בחום!

ראיתי את הסרט, ועכשיו הספר. מעניין, מרתק, מעשיר.
יש בספר הזה כל מה שאני אוהבת- סיפור על אחוות נשים, על אנושיות, וגם עלילה מעניינת עם סוף טוב.

לקחתי מהספר את המסר על משחקי התפקידים שאנחנו מצויים בהם- והגבולות שאנחנו מתחשבים בהם, למרות שהם אינם קיימים. בספר, נשים 'שחורות' מסכימות לעצמן לעבור את הגבול ולהיות חברות של נשים 'לבנות'. ובחיים שלנו, אנחנו יכולים לחצות גבולות גם כן. לא צריך לתחום כל דבר בתפקיד מסויים. למשל, אדם חושב שהוא צריך להיות מטופל אצל רופא השיניים, אבל הוא יכול גם להיות חבר שלו. למה לא, בעצם?
ההפרדה הזו יוצרת חשש ופחד ממה שיקרה אם הגבל ייחצה. אבל האמת היא שמהצד השני נמצא אדם שיכול להתחבר אליך באנושיות הפשוטה שבו.

מאחלת לכולנו לתת יד אחד לשני, לראות כל אחד כפי שהוא ולא כפי מה שהוא מייצג או התפקיד שהוא ממלא.

לא אבא במאה, אבל שתי ביקורות במחיר אחת: צינית ורצינית. הרצינית בגלל חשיבותו של הספר, הצינית בגלל הפיספוס הגדול.

ולרצינית:

בשנות השישים של המאה העשרים, במיסיסיפי, במקום שבו נהר רחב ידיים זורם לאיטו, מלא סחופת, סודות ושקרים, מים חומים, אנשים שחורים, נשים לבנות מצוייצות, כנועות, בשמלות מתרחבות עם טלייה צרה, עם דעות צרות, בלי דעות בכלל, עם פוליטיקה פנימית של עדת עקרות בית נואשות, בטלניות, רכלניות, נוטרות טינה ושומרות מרחק מאנשים שחורים, הגברים מבלים בעבודה, בלוריתם מבריקה מברילנטין, נעליהם מצוחצחות בידיה של העוזרת השחורה, גינוניהם ונימוסיהם מצוחצחים על ידי מאות שנים של מסורת דרומית קפדנית, נשותיהם ממתינות לשעה חמש, שש, או שבע, כדי להוציא מן התנור את התבשיל שבישלה העוזרת השחורה, להציג בפניהם את התינוקות, שמגדלת העוזרת השחורה, רגע לפני שישכיבו אותם במיטה.
בשנות השישים של המאה שעברה, רגע לפני שמרטין לותר קינג הוביל את המצעד שלו, הגזענות במדינות הדרום הייתה מפחידה. מעוררת גועל.
עוזרות הבית אולצו להשתמש בשירותים נפרדים בחנייה, חוקי ההפרדה הנוקשים לא מאפשרים לשחורים ללמוד, לקנות, לבלות, לאכול, להתפרנס, להתפלל ביחד עם לבנים. כשהעוזרות באות למרחב הציבורי על תקן של עוזרות, עליהן לעטות את החלוק הלבן המסמן את מעמדן. שחור ולבן.

בעיר ג'קסון קמה לה בחורה צעירה, בעלת יומרות של כתיבה עיתונאית ומתחילה לראיין את העוזרות כדי לכתוב ספר על חייהן.
הן מפחדות מנקמה, שהרי במדינות הדרום נקמה אין פרושה רק פיטורין באשמת שווא של גניבה, נקמה בנוסח מיסיסיפי לוהטת כמו מזג האויר. הנקמה היא מכות, התעללות, הטלת מום, יריות או תלייה. גם לסקיטר, העיתונאית יש מה להפסיד. כשהיא נחשדת כאוהדת שחורים, מפנות לה חברותיה כתף קרה והיא מסולקת מכל תפקיד או חברות במועדונים.

אי אפשר להמעיט בחשיבות הספר ובכל זאת קשה להמליץ עליו בפה מלא.
אתם יודעים מהו מבטא דרומי מתמשך?
הספר הזה הוא מבטא דרומי מתמשך.
על פני 471 עמודים מפוהקים, פורשת בפנינו קתרין סטוקט את הסיפור הזה, שיכול היה להיות מצויין אם הייתה הסופרת שמה את הסיפור בתוך מסננת ומנערת אותו נער היטב כדי להוציא את התבן מן המוץ או ההיפך. נאבקתי עם הספר כמה שבועות. לא ויתרתי לו מפני שחשבתי שהוא שווה מאמץ. אבל האם הוא שווה באמת?
אני סבורה שכן.
הספר מסופר מנקודת ראותן של שלוש נשים. אייבלין ומיני ג'קסון העוזרות השחורות וסקיטר, העלמה העיתונאית, החתרנית, האמיצה.
למרות ההבדלים באופיין ובאורחות חייהן, קולן הסיפרותי דומה באופן מביך. פעמים רבות שאלתי את עצמי, מי מביניהן דוברת עכשיו.

ולביקורת הצינית:

נסו לאסוף את סיפוריהם של פועלים, של עוזרות בית, של שכירים, של עוזרים פרלמנטריים, של עובדי קבלן ושל מנהלת משק הבית בבית ראש הממשלה, המתייחסים אל הבוסים שלהם. לא, לא במיסיסיפי של המאה שעברה, אלא בישראל של שנת 2011 ותקבלו צרור סיפורים מסמרי שיער על ניצול, כפייה, הלנת שכר, פגיעה, עלבונות, פגיעה גופנית, פגיעה נפשית ומה לא.
הבעייה בספר היא, שכל הדברים הדרמתיים באמת, מתרחשים מסביב. מצבן של הגיבורות טוב בהרבה מאשר מצבם של השחורים בעיר. דמויות המשנה נשלחות לכלא, מוטל בהן עיוורון, הן מוכות ומעונות. המספרות עצמן, סובלות מגורל מר, שאינו תלוי דווקא במעסיקיהן. זאת שכלה את בנה והאחרת היא אישה מוכה, אבל בעבודה המצב לא רע במיוחד. הן לא סובלות יותר משאר השחורים במדינות הדרום, אולי פחות. גם שאר המרואיינות לספר זוכות מי פחות ומי יותר ליחס סביר.
האם קריאה חוזרת על אותן עבודות בית סיזיפיות ואותה התגנבות חשאית אל משכנות השחורים כדי לכתוב את הספר ואותו תיאור נוגע ללב על התנהגותה המתנכרת של אליזבת אל מיי מובלי, ואותו תיאור של הילי גבוהת הלב וגסת הרוח, ואותו סיפור החוזר ונשנה ומשתלש ומתרבע על סיליה הבלונדינית המטורללת המסכנה, הגירסה האיומה של מרילין מונרו, האם החזרה האינסופית הזאת לא הייתה מפילה אתכם מעולפים מחום ומשעמום?
אותי כן. הרגשתי כמו במבוך, נטולת רצון לצאת לחופשי. אנא, הניחי לי קתרין סטוקט, האם העינוי שאת מטילה עלי אינו חלק מהסבל של העוזרות השחורות?

עלי להניח, שסקיטר העתונאית האמיצה, כתבה ספר ריאיונות קולח ומרגש מהספר שכתבה סטוקט, אחרת לא היו מפרסמים אותו בניו יורק.

ארבעה כוכבים על חשיבות.
שלושה כוכבים על בינוניות.

ספר מעניין,מסקרן,די ציפיתי לראות איך הוא נגמר ואהבתי את הסוף,לא מתוק מדי.בהחלט ספר טוב.

לפנינו ספר על איך כותבים ספר...
רגע, לא. זה לא נכון.

הספר הוא על איך רעיון קטן, מחשבה אקראית, מתפתחים למשהו שמשנה חיים של אנשים....
אישה לבנה מחליטה לעשות מעשה מטורף לחלוטין לתקופה בה היא חיה (שנות ה 60 במדינת מיסיסיפי הגזענית בארה"ב) ולכתוב ספר בעילום שם בעזרתן של עוזרות הבית השחורות המתאר את שגרת חייהן ככאלה.
אבל הרעיון הקטן שמשנה חיים של אנשים זה לא רק כתיבת הספר עצמו אלא כל המחשבות שהוא מביא בעקבות הכתיבה שלו לכל גיבורות הספר:
הרעיון שמגיע להן משהו יותר טוב. שהן מסוגלות ליותר!

העוזרות השחורות, כמובן, מתחילות לחשוב על הכבוד שלהן כבני אדם הן בבית שלהן (אחת מהן אישה מוכה על ידי בעלה) והן מחוצה לו.
גם הסופרת עצמה, אישה לבנה שלכאורה חייה המנומנמים התנהלו על מי מנוחות בבית הוריה (נטולת חיי חברה או אהבה ועם אמא שתלטנית), מגלה בתוכה אומץ לעשות שינויים ולהוביל מהלכים שיקדמו אותה באופן אישי בלי לחשוב כל פעם על טובת אחרים לפני.

תהליך כתיבת הספר הסודי שלהן הביא אותן לתהליך התפתחות והתפכחות כואב אך גם הכרחי וזה מה שמרים את את חווית הקריאה פה לגבהים חדשים.

התחברתי לדמויות, נשאבתי לתוך הסיטואציות שמן הסתם אין לי דרך אחרת להכיר כי זה כל כך רחוק מהמצב היום בכל העולם (ואנחנו מדברים רק על 50 שנה אחורה!!)
הספר שופך אור על תקופה שהיום יוצא פחות לשמוע עליה למעט פה ושם בסרטים.
ייתכן שלא באמת מדובר בספר "מעולה" מהבחינה שהוא משנה את חייך. ייתכן שהוא לא הברקת השנה אבל נהניתי ממנו כאילו הוא כן.

סיפור יפה על עיירה שלווה במיסיסיפי של שנות ה-60. שלוש נשים (שתיים שחורות ואחת לבנה) חוברות יחד וכותבות ספר על חיי המשרתות השחורות במשפחות הלבנות (ובאותה תקופה, זה לא עניין של מה בכך).
העלילה די בנאלית, היא לא מפותלת ולא מפתיעה במיוחד. אבל מה שעושה את הספר למדהים (כן, זהו ספר מדהים, לפי דעתי) הוא הדמויות. הספר מורכב כולו מדמויות של נשים, חזקות ובעלות דעה. הגברים מוזכרים בספר , כדרך אגב, כמתלווים, כדמויות רקע. הנשים הן הדומיננטיות בסיפור והן עוצמתיות וצבעוניות ומורכבות...

מבחינתי, הספר לא נקרא בנשימה עצורה מהדף הראשון, אבל ברגע שהדמויות נכנסו לי ללב ולמחשבות, לא יכולתי להניח את הספר לרגע!

ספר מהמם על תקופה חשוכה.
לא קל לקרוא על כמות הגזענות... ספר חזק וטוב

כשראיתי את שם הספר על מדף הספרים בספריה, שמחתי שהוא מצא את דרכו אלי באנגלית דווקא,
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, קוראת את "אוהל הדוד תום", כמה לילות עברו עלי בשינה לא שינה, וכל מי שדיבר איתי בימים האלו מצא נערה עם הרבה כעסים, כעס על חברה לא הגיונית, כעס על עבדות מזעזעת, כעס על שנאה עיוורת, או שאולי לא עיוורת.
אני עדיין מתרתחת לכל גילוי של שנאה או גזענות, ולצערנו גם במדינה הקטנה שלנו, צבע העור הוא דבר שעדיין מקבל התייחסות.

הספר הזה שונה לחלוטין ממה שחשבתי שיהיה, הוא אינו מתאר רק רודנות, כאב, דיכויי, הוא לא ספר על זכויות האדם, הוא ספר על החיים:

"Half of this stuff don't have noting to do with colored rights. ain't but day-to-day business- look to
me like you just writing LIFE"

וזה בדיוק מה שהספר עושה, מספר על חיים, בזמנים שנראים רחוקים כ"כ אבל קרובים מאוד.

הספר ריגש אותי מאוד, בעיקר דמות העוזרת אייבלין, הבנתי את חוסר היכולת שלה להישאר אחרי שהילדים כבר לא "עיוורי צבעים",אחרי שהם שמים לב למעמדות, את הקושי העצום לראות תינוקות שגדלת הופכים לדמויות שאת מתעבת, והכוח הגדול שיש בידיים שלך, לנסות להנחיל להם מעט אהבה עצמית, מעט כבוד לזולת,
הספר, לפחות באנגלית, הרגיש לי אותנטי לחלוטין, הניב המיוחד של העוזרות, הגישה המיוחדת, ממש יכולתי לשמוע אותן בראש שלי, יכולתי לראות את תנועות הגוף שלהן מברישות את כלי הכסף.

חשוב לקרוא ולהפנים!

ספר מאוד מרגש,מחולל טלטלה רגשית מאוד עמוקה בזמן הקריאה.
שנות השישים יחסם של תושבי ארצות הברית לבני אדם שצבע עורם שחור ,אם נואמר את זה בצורה עדינה.
איזה יחס משפיל קיבלו ממעבידיהם,עם כל הנאמנות שלהם לעבודה,
על מנת להתפרנס בכבוד,ולסגור את החודש ולשרוד.
את האהבה שהם נותנים לילדי המעבידים שלהם בזמן גידולם מגיל אפס,ואיך שהילדים שהם העם הכי טהור מפתח קשר ותלות בעוזרות
קשר של אימא ובן.
ספר שכל בין אינוש יקרא יטלטל אותו ריגשית כמו כן ירגיש רגשי התקוממות.
עד שיום אחד מחליטות שתי עוזרות בית שחורות לכתוב ספר בעזרת
כתבת בת של משפחה עמידה וכמובן לבנה.
הספר מצליח,הנשים שכתבות את הספר הן גיבורות,הצליחו לעורר את צומת לבן של מעבידיהם,שגם להם יש רגשות.
לי אישית היה לי קשה לקרוא ספר עם גזענות פרימטיבית מדרגה ראשונה.