ביקורת ספרותית על העזרה מאת קתרין סטוקט

---

דבר אחד ברור - זהו לא ספר גרוע.
ספר מאוד מאוד קריא ששבר לי רצף של ספרים שהיה צריך להתאמץ על מנת להמשיך בקריאתם. כאן העלילה מייצרת מתח, ויש חשק להמשיך ולהמשיך בקריאת הספר.
מה לגבי כל השאר?.. ( קריא זה טוב , אבל זה לא הפרמטר היחיד שבו ספר צריך להתפאר ).
הספר עוסק באפליית השחורים בארה"ב בשנות ה-60 של מאה ה-20 וקודם לכן. מכיוון שכמעט ולא נחשפתי לנושא ( פרט לחשיפה טריוויאלית של כולנו לנושא כרקע היסטורי כללי) הנושא היה לי מאוד מעניין. בין השאר נראה לא מתקבל על הדעת כמה זה היה הסטנדרט בארה"ב המפותחת היום. כמה היה נשמע להם טריוויאלי לחלוטין שעוד אנשים שחיים לידם - אסור להם להיכנס לחנויות שלהם, לשירותים שלהם , ושכל זה היה נשמע להם כחלק מהמציאות. חשוב להבהיר - זה לא שלא שמעתי על אפלייה, זה לא שלא ברור לי שהיא הייתה פעם חלק מהמציאות - אבל בימינו זה נשמע כמו משהו לא מתקבל על הדעת - איך אנשים חשבו כך, כלומר קשה לדמיין ראש של אדם חושב שהעסק לא צורם לו.
ההתחלה של הספר מאוד מבטיחה. יש כתיבה מלשון של אחת העוזרות השחורות, אישה מאוד חכמה ופיקחית , שעם זאת כותבת בשפה פשוטה מאוד. היא אוהבת ילדים. היא מתארת את האפלייה מנקודת מבטה בצורה מאוד הגיונית ומאופקת. מתארת את אהבתה לילדים הלבנים שהיא מגדלת. יש גם תיאור מבריק של האמא של הילדה הקטנטונת שכל הזמן מתנערת מהבת שלה כי יש לה עיסוקים חשובים יותר - שגם זה כמו קריקטורה טובה על איך הורים יכולים להתנהג ( אפילו בלי שתהיה להם עוזרת - שכל הזמן כשהילד ניגש זה מרגיש מציק ותעסוקה מיותרת ) וגם עד כמה האלה שסובלים מכך לא מודעים לבעיה.
אם כן הספר באמת מתחיל מביקורת יפה מתומצתת ונוקבל על החברה האמריקאית עם הריקנות של הנשים והעיסוקים הקטנוניים שלהם, עם הרייקנות של יחסי המשפחה עם בני הזוג שכמעט לא נמצאים בבית ( כי זה סתם מעיק ומסורבל ) עם כל הערכים המטושטשים אם בכלל קיימים..
אח"כ הספר ממשיך ומספר על עוזרת יותר "אמיצה" ו"פרועה" שלא יודעת להסתדר עם המצב - מתעצבנת כל הזמן ומתפרצת על הנשים הלבנות שהיא עובדת אצלן, ועקב כך מפוטרת פעם אחרי פעם. כאן קצת הפריעה לי השפה - אומנם ברור שזה המצב , אם לא גרוע יותר - אבל השפה שבה כתוב החלק שלה היא ממש שפה זולה שנראית על סף לא אמינה בגלל הבוטות שזה ( אולי יש צורה יותר אמינה לבטא שפה בוטה, ואולי אני פשוט לא רגילה לקרוא משהו שכזה וזה סתם הפריע לי ). במקביל לשתי הראשונות הסיפור גם מסופר מנקודת מבטה של בחורה לבנה שמחליטה לעשות מעשה ולנסות ככל האפשר לשנות את המצב. וכך חלילה - שלושת הקולות מגיעים בערבוב. ( בעיני יש הבדל בין הכתיבה מכל אחת מהדמויות ).
הבעיה העיקרית של הספר מבחינתי שאחרי שהוא פותח את הנושא,די מהר ( בערך אחרי שליש ספר ) הוא מתדרדר להיות סתם רומן רומנטי שמספר על עלילה ועל רכילויות, ועל אותו דבר וחוזר חלילה... והמון מחשבות סתמיות ותיאורי עלילה סתמיים ומחוסרי הברקה. משהו מאוד אמריקאי בעיני. וגם כולו מתכוונן לסוף טוב - כי זה האופי שלהם.
למרות בכל - הספר לא מתדרדר לשם לחלוטין. את הטעויות הגדולות באמת הסופרת לא עושה - וכל הכבוד לה על כך. היא מצליחה לסיים את הספר בסוף מתון - ולא בסוף אמריקאי מופלא ומתוק. זוהי נקודת זכות עצומה עבורה. נקודה נפלאה נוספת שבסוף היא חושפת את עצמה, מספרת על ילדותה ועל הרקע שלה, ובעצם מתגלה שהיא המקור לדמות הבחורה הלבנה בסיפור. מה שהכי אהבתי בתיאור הסופי שהיא כתבה על עצמה זה הספק שהיא מטילה בשאלת כמה בצליחה לכתוב את הספר. כלומר היה לה נושא נפלא וחשוב לה, היא רצתה להעביר את המחשבות שלה - אבל גם היא עצמה לא סגורה עד כמה צורת הכתיבה שלה והזוויות שבחרה מתעדות נכון את מה שרצתה. וזאת נקודת זכות עצומה נוספת - היכולת של האדם לפקפק בעצמו ובדרך שלו.
בסה"כ הספר מאוד מאוד סביר ומעביר את הזמן בכיף.
האם הוא מעלה משהו מאוד מקורי ? - ממש לא.
האם יש תחושה שגיליתי משהו חדש ומבריק תוך כדי קריאה - נראה לי שגם לא.
האם חוויתי תחושת הזדהות מופלאה עם הדמויות ? - לא כל כך גם ( בהתחלה המון תחושת הזדהות עם העוזרת המבוגרת יותר - אבל גם זה נשחק בגלל החזרות האינסופיות על אותו הטון, אותן מחשבות, אותם נושאים ).
הביקורת על צורת ההתנהלות של האוכלוסיה הריקנית - גם כך היתה לי..
המחשבה המעניינת ביותר שעלתה בי בעקבות הספר היה האם באמת אנחנו, האנשים הכל כך מתקדמים, הישראלים של היום ( סתם דוגמא, ובפרט אני כמובן) לחלוטין לא חושבים בצורה שכזאת. האם באמת אנחנו כבר מספיק חכמים בשביל לראות את האתיופים או את הערבים , או את הסודנים שעובדים בבניה ואנחנו נתקלים בהם ביום-יום כחלק מאיתנו. אנחנו מאוד מתאמצים. אנחנו כבר לא מגלים אפליה ובורות מובהקים. ממש לא. גם בכתיבת שורות אלה עוברת בי תחושה שאני עושה משהו מאוד לא תקין בגלל הגדרת אוכלוסיות בצורה כה לא פוליטקלי-קורקטית. ומי זה בכלל אנחנו?.. האם לחלק מהאוכלוסיה אני בכלל לא בצד השני של האנחנו הזה? אבל דבר אחד ברור - אני מרגישה שיש המון שכבות במחשבה המודרנית שמחביאות את האפליה.. הכל כבר נראה הרבה יותר טוב. וגם נראה שבאמת חשוב לנו כאנשים לחשוב אחרת. אבל עדיין השורשים העמוקים של האפליה עדיין שם..

לסיכום על הספר - אני חושבת שלסופרת היו כוונות מופלאות. ועל זה מגיע לה ניקוד הרבה יותר גבוהה. אבל הביצוע ככה-ככה. בכל אופן אני מאוד שמחה שנחשפתי לספר על נושא זה שיביא אולי אחריו עוד ספרים בנושא. לכל מי שלא מאוד בררן לגבי איכות הכתיבה - מומלץ. למי שמחפש איכות כתיבה מובהקת - כנראה צפוייה סוג של אכזבה.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על העזרה