ספר נהדר!
כתוב בשפה שוטפת וקולחת. אני אוהבת ספרים שאני פותחת בעמוד מאה ואחרי שניה מרימה את הראש ואני בעמוד מאה ושלושים.
התקופה היא שנות ה-60 בארצות הברית, כפי שגם אחת הדמויות בספר אומרת- תקופה של שגשוג וקידמה- בפעם הראשונה חללית מקיפה את כדור הארץ, החיים מתחילים להזכיר את החיים היום מבחינת טכנולוגיה- מזגנים, מכונות כביסה, מדיח- אך אל מול הקידמה והשגשוג במובן הטכנולוגי ושיפור איכות החיים, הגזענות הפרמיטיבית עומדת זקופה.

הספר מסופר על ידי שלוש נשים.
שתיים מהן שחורות.
השלישית לבנה שגודלה ע"י עוזרת שחורה שהיא מאוד אהבה.
סקיטר- הבחורה הלבנה, חולמת להיות סופרת/ עיתונאית.
עם תום לימודיה, היא שבה הביתה (לאכזבתה הגדולה של אמה ששלחה אותה ללמוד רק כדי שתתפוס בעל) ושולחת קורות חיים למערכת עיתון בניו יורק.
העורכת יוצרת עימה קשר אחרי כמה זמן ומציעה לה להתמקצע מעט לפני שהיא מגישה בקשה חוזרת להתקבל לעבודה אצלם.
ההצעה הזאת מדרבנת את סקיטר לכתוב והיא בוחרת בנושא קשה ובעייתי, נושא שיכול להכניס אותה לכלא ולפגוע בנשים שעוזרות לה. היא מחליטה לחשוף את האמת. האמת של העוזרות השחורות העובדות אצל מעסיקות לבנות מפונקות.
הסיפורים שסקיטר שומעת ומעלה על הכתב, מזעזעים, מרגשים, מצחיקים ומפתיעים.
במהלך התקופה בה סקיטר עובדת על הספר שלה, נוצר קרע בינה ובין חברותיה הטובות אשר- בניגוד אליה- מאמינות בהפרדה בין לבנים ושחורים.

אייבלין- אחת הגיבורות האחרות- מטפלת בילדה של אישה לבנה. בעזרת סיפורים היא מנסה להשריש בילדה את עיקרון השוויון.
דוגמה נחמדה לסיפור- אייבלין עוטפת שתי סוכריות זהות- אחת בנייר עטיפה לבן והשניה בנייר חום. כשהילדה מחלצת את הסוכריות ונהנת מהן, אייבלין מסבירה לה שבני אדם הם כמו הסוכריות העטופות- מבחוץ כל אחד שונה, אבל הליבה דומה אצל כולם וזה מה שחשוב.
ספר מדהים וחשוב, אפילו היום שנראה לנו שהגזענות אולי כבר קצת פגה מהעולם, תמיד טוב להזכר למה זה קורה (או לפחות צריך לקרות) :)

זה אולי נשמע רע, אבל זה מצוין, תאמינו לי.
כשקראתי את "אני, קלאודיוס" בתרגום החדש (בהמשך קניתי את "קלדיוס האל" בהוצאת מודן, בתרגום הישן ועם אותיות צפופות צפופות ושמחתי שקראתי את התרגום החדש) כל הזמן הרגשתי כאילו קלאודיוס מכניס אותי לתוככי (ולתככי) הארמון. לקרוא את "אני, קלאודיוס" זה כמו לקרוא צהובון- מי התחתן עם מי ולמה, מי עזב את מי, מי הרעיל את מי ומי בוחשת בקדירה... כמו שאמרתי בהתחלה- זה נשמע רע, אבל זה כל כך טוב! נהניתי מהספר הזה מאוד.

קורנל מקושינסקי- סופר שאמא שלי גדלה עליו.
קראתי את "איגרת מעולם האמת" ונשבתי בקסמו.
סופר מבריק, שנון וחכם.
אחר כך המשכתי גם ל- "השד מכיתה ז'" ודאגתי שבספריה הפרטית שלי יהיו כל הספרים שלו שיכולתי לשים עליהם יד.
ממליצה בחום! אני זוכרת שבזמן שקראתי אותו, נסעתי ברכבת לשדה התעופה עם חברים- וכל הדרך צחקתי.
חבל שחלק מעבודתו הושמד בזמן מלחמת העולם השניה- הייתי שמחה לקרוא עוד ממנו.

אוקיי, דבר ראשון:
הספר עבה. הוא גם לא הכי זורם בעולם- לקח לי חודש בערך לקרוא אותו.
הסיפור הוא קצת מסובך, בגדול מדברים על משפחה של שלוש נשים- סבתא אמא ונכדה שבעצם חיות בלי גברים.
הבעל של הזקנה (לא מגלים את השם שלה) עזב אותה ונעלם בערבות הקרח של גרנלנד.
בעלה של בולטה אינו ידוע.
וורה, הנכדה, נאנסת בראשית הסיפור על ידי גבר אלמוני.
כתוצאה מהאונס נולד פרד- ילד שיודע שהוא אינו רצוי.
אולי זה מה שגורם לו להיות כל כך בעייתי.
הוא דיסלקט- הופך אותיות, לא מסוגל לקרוא או לכתוב, מגיל צעיר הוא "משוטט" מעשן סיגריות, נעדר ימים שלמים מהבית, מסתבך בחברה רעה.
לאחר כמה שנים (בספר אין כרונולוגיה, זאת אומרת, יש, אבל בלי מספרים...)נפגשת ורה עם ארנולד- גבר נמוך ושמן אשר חסרות לו בערך שש מתוך עשר אצבעות בכפות הידיים.
ארנולד מציע לורה נישואים ולזוג נולד בן- ברנום.
ברנום הוא זה שבעצם מספר את הסיפור.
קשה לי לתאר את התחושה שהספר נתן לי, היתה לי הרגשה כזאת של מועקה ובכל זאת סיימתי את הספר ואפילו (בדרך קצת מזוכיסטית אולי) נהנתי ממנו.
הספר מיועד לאנשים שאוהבים לקרוא ולא מפחדים מספר בעל 700 עמודים או מהתחושה הכמעט מגעילה שהספר נותן.
חוץ מזה שגם זה הישג- בלי תמונות או קול לגרום כזאת תחושת אי נוחות אצל הקורא- חייב שיהיה לך כישרון בשביל זה...

הספר הראשון (והאחרון) של הרלן קובן שאני אי פעם קראתי (ואקרא).
לא הטעם שלי בכלל. מילא ספרי מתח אבל למה בכזאת אמריקקיות?
אני אוהבת להגיד שהוא כותב כמו ילדה בת 12 שכותבת בלוג (בלי להעליב ילדות בנות 12 שכותבות בלוג).

ספר טוב.
ספר מתח חביב, מה שמענין בעיקר זה תאוריות הקונספירציה של הכנסיה.
תמיד חיבבתי חידות הגיון מתוחכמות- נהניתי לקרוא- עדיף לקרוא בגרסת האלבום- כיף לראות על מה לעזאזל הוא מדבר.

אהבתי מאוד!
יותר טוב מ-'השוטה מחצר המלוכה' שלה...