“מן התקציר שלו, התקשיתי במיוחד להבין במה הולך לעסוק הספר אותו אני עומדת לקרוא: נראה שהוא מתאים הרבה יותר למי שכבר סיים את הספר ומעוניין לקבל נקודות מבט חדשות ומאירות עליו שיוכלו לעזור לו להבין ולהפנים יותר את מה שזה עתה קרא. העלילה מתמקדת בארבעה חברים – מוטי, נח, שאול ודור – ובדמויות המאכלסות את חייהם, בעיקר בנות זוג, ילדים והורים. היא נפתחת בניסיון ההתאבדות הכושל של מוטי וממשיכה בקושי של כל אחד מן החברים ליצור ולשמר מערכות יחסים בריאות, חפות מעוולות הדדיים ומסאב טקסט, בין אם בזוגיות ובין אם במשפחה. אל תוך העלילה נשזרת ההתנתקות, אחד האירועים המשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, והעיסוק סביבה מתמקד בטראומה הדתית והלאומית שנגרמה בעקבותיה, בשאלות של אמונה ואחוות אחים הפוקדות הן את 'המגרשים' והן את 'המגורשים', במה שבעיניי היה פרופיל מרתק ומקסים (אם ניתן לקרוא לו כך) ביותר, גם אם לא בטוח שאמין במיוחד, לקווי דמותו של הדתי המפונה של ימינו. למעשה החלקים הטובים בספר הם, לטעמי, אלו שתוארו מנקודת מבטה של דמות שהיא דווקא משנית למדי – נחום המתנחל, שעולמו התהפך ביום בו לא רק פונה מביתו אלא גם הופרד ממשפחתו, והוא עובר משבר עוצמתי הפוקד אותו בבדידותו באתר הקראווילות ובין שיעור לשיעור בישיבה המקומית.
'מפת הגוף' הוא ספר שונה. המבנה שלו אמנם דומה למבנה המוכר של ספרי פרוזה – פרקים, עלילה, גיבורים ומערכות היחסים ביניהם – אך דרך ההצגה שלהם, כפי שהיא מובאת לנו ע"י המחבר יאיר אלדן, היא שונה מדרך ההצגה הרגילה והפשוטה של אירועים כפי שהם: העלילה אמנם קיימת, אך היא משמשת בעיקר כסיפור רקע לשטף המחשבות והרגשות של גיבוריה מאשר כמרכז הספר, לא תמיד היא מופיעה בסדר כרונולוגי ולכן היא גם לא תמיד נהירה לקורא, מחולקת לעשרה פרקים שכותרתו של כל אחד מהם היא אחת מעשרת הדברות, והדמויות המאכלסות אותה עוסקות ללא הרף במערכות היחסים שלהן עם הדמויות האחרות, מנתחות, בודקות, מנסות לרדת לעומק הדברים ובעיקר מחפשות את דרך היציאה החוצה.
מהסיבות האלו יש משהו מאד כבד בספר, אפור אפילו; אותי הוא נטה לדכא ואפילו קצת לתסכל מדי פעם, והוא מזכיר לי יותר מכל את שנות התיכון שלי שבהם נטיתי לנתח כל דבר יתר על המידה, לנסות להגיע לשורש כל עניין ולפענח את הצופן המסקרן של תת-המודע – כך גם הדמויות אינן נותנות מנוח לעצמן ולקורא, מפרקות לגורמים כל פעולה של הסובבים אותן, לא משנה כמה שגרתית או זניחה, על מנת שיוכלו לקטלג אותה במושגים המוכרים להם – דחייה, כליאה, ניצול. דרך החשיבה הזו היא בשבילם מובנת מאליה ונכונה לחלוטין והקורא חסר הסבלנות כנראה לא ימצא את הרצון או את הכוח להתחבר לעלילה שרובה ככולה מניפולציות רגשיות, שיחות לכאורה גבריות על הדקויות הקטנות של החיים, נאומי תוכחה של בנים להוריהם על טראומות ילדות ומציאות מבלבלת המעוותת על ידי העיסוק הבלתי-פוסק בזרמים הפסיכולוגיים התת-קרקעיים שלה. אין לי מושג אם זה הגיל, אם זו הגיאוגרפיה או המלחמות, אבל נראה שמשהו שלא חוויתי בחיי ושאולי חוו הגיבורים או המחבר פתח פער גדול מספיק ביני לבין הדמויות למנוע ממני להצליח להבין מה בדיוק הן רוצות או מנסות להשיג, ואם איכשהו כן הצלחתי להבין את הנקודה שבמעשים שלהן ברור לי לגמרי שלא הסכמתי איתה כלל. בתקציר מודיעים לנו שהחיפוש ובדק הבית שעורכות הדמויות ללא הרף בחייהן נועד בעיקר על מנת למצוא תשובות שלא יהיו אותן קלישאות שחוקות שאנחנו נוטים לשמוע או לומר לעצמנו בחפירות המזדמנות שאנחנו עורכים במערכות היחסים הפרטיות שלנו. חצאי התשובות והאלטרנטיבות שמציע הספר לשאלות השגורות, לעומת זאת, לא נראו לי מספקות או נכונות יותר מהדקלומים המוכרים הרגילים.
קשה לומר שניתן להמליץ על הספר הזה. אני חושבת שרבים ימצאו אותו משמים, מבלבל ואף מתיש על אף 206 עמודיו הקצרים. לעומת זאת, הוא כן יקסום לכל מי – שבדומה לדמויות – מתעניין במבוכים הסבוכים של תת-המודע והפסיכולוגיה שלנו ובתעלומות הנצחיות שמאפיינות מערכות יחסים ואהבה; הוא גם יספק חומר קריאה מעניין ואולי אפילו יפה מעט על ההשפעות הסמויות של עקירת התנחלויות ושל ההתנתקות בפרט, ועל אוסף של דמויות שמנהלות מערכות יחסים שהן אולי, אחרי הכול, אכן מייצגות נאמנה את המציאות של ימינו.
הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=544”
