ביקורת ספרותית על מאה שנים של בדידות - ספריה לעם # 167/8 מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר טוב

---

בכתיבתו מזכיר לי ג. ג. מארקס, בדמיון שהוא בעיניי מובהק להפליא, את החוויה שבקריאת ספריו של הסופר הישראלי מאיר שלו. אצל מארקס, כמו אצל שלו, אנו מתוודעים לקורותיה של משפחה גרעינית אחת, כרוניקה של כאב ואהבה פרובינציאליים, שחבריה הם דמויות גדולות מהחיים הטוות מערכות יחסים סבוכות ועוברות שלל חוויות תמוהות, נתונות תחת מעטה מיסטי דק השוזר בין העמודים אירועים תמוהים ודמיוניים כאילו היו חלק מובן מאליו ממציאות היום יום של כולנו. זו הסיבה שבעת קריאת 'מאה שנים של בדידות', כמו בקריאה שלי את 'רומן רוסי', 'עשו' ו- 'בביתו במדבר' של שלו, היה לי קושי מיוחד להתחבר, להבין ולהתרכז; הצורך שלי למצוא משמעות בכל טקסט אותו אני קוראת לא הניח לי גם כאן ולכן התחושה שאני קוראת פרוטוקול אחד ארוך של אירועים, שחלק גדול מהם אף אינו נוגע למציאות ויכול להתקיים רק בעולם מיסטי מקביל, הפריעה לי מאד, בלבלה אותי ושלחה אותי מייד לחפש את המשמעות הנסתרת לספר הזה שתיארתי לעצמי שלא לשווא ביסס לעצמו מעמד של קלאסיקה עולמית.

'מאה שנים של בדידות' – לפחות כפי שהודיעו לי רבים וטובים – הוא ספר המאגד בתוכו את כל מנעד התחושות והחוויות האנושיות, ולכן מה שנראה כעלילה המצרה את עצמה לכדי קורותיה של משפחה אחת בלבד בכפר נידח בג'ונגלים של מרכז אמריקה הוא בעצם, לפחות בחלקו, סיפורו של כל אחד מאיתנו. באהבותיהם, אכזבותיהם, הטרגדיות והשמחות שפוקדות אותם, יוכל כל קורא למצוא דבר אחד לפחות להזדהות עמו ולהתחבר אליו, ואולי זה מה שהופך את המשמעות החבויה שמאחורי האירועים לחמקמקה כ"כ – ההנחה שהיא אישית וניתנת לשינוי מקורא לקורא, בהתאם לקורות חייו שלו עצמו ולניסיונו הפרטי, כפי שבשבילי הרגע הכי משמעותי וזכור בספר הוא הרגע בו אם המשפחה הישישה מוכה לפתע בתדהמה מן ההבנה, המגיעה לאחר שנים רבות וארוכות של חיים, שאחד מצאצאיה האהובים הנחשב לגאוות המשפחה ולגאוותה בפרט אינו מחזיק ביכולת הבסיסית לאהוב והוא בעצם מחוסר את היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי.

מי שיתעקש על מציאת משמעות פחות נזילה, שאינה משתנית תחת עין המתבונן, יוכל אולי למצוא אותה במסקנה החוזרת על עצמה כמעט לכל אורך הספר ושמובעת בד"כ מפי הדמויות היותר ותיקות ומבוגרות – אלו הצופות במשפחה לאורך השנים, מספיק מבוגרים לזכור את עלילות מתיה אך עדיין בטווח הגילאים הנכון על מנת לשרוד ולהיות עדים למעשיהם של הצאצאים הצעירים ביותר – המסקנה המרירה-מתוקה שהגלגל מתהפך וחוזר על עצמו, שכל דור חדש חוזר מבלי דעת ובצורה מכמירת לב על בחירותיו ובכך גם על טעויותיו של הדור הקודם, ושבעצם שום דבר אינו משתנה ומוביל לאותו מקום ידוע מראש הנרמז בכותרתו של הספר – הבדידות הקיומית המתגלמת בכל אחד ואחד מבני המשפחה.

369 העמודים של הספר הזה הרגישו לי מצד אחד כחיים שלמים, ומצד שני גם הרגישו כפחות זמן אפילו מן השבוע שנדרש לי לקרוא אותם; העובדה שהספר מכיל בתוכו מאה שנים של חיים משפחתיים ומצד שני מרתק מספיק כדי לאפשר לגמוא אותן במהירות היא זו שיצרה את האפקט המבלבל הזה שזכור לי רק מהספרים הטובים ביותר שקראתי – הדרך שבה חוויית הקריאה מנתקת אותך וכאילו מותחת את הזמן בעיוות סתום, עד לרגע שבו אתה מסיים את הספר, מתנתק בפתאומיות, משתומם על מה שהרגיש ארוך הרבה יותר מכפי שהיה באמת. בשורה התחתונה – גם עכשיו אני עדיין לא בטוחה מה המסר שמעביר גבריאל גרסיה מרקס ברומן הזה, אם הוא פוליטי בעיסוקו במלחמות האזרחים הנצחיות של קולומביה ובביקורת שלו על השלטון הרודני מחד ועל העם צמא הדם מאידך, אם הוא אישי ועוסק בהיסטוריה הפרטית של מארקס כפי שהיא זכורה לו מעיירת הולדתו ואם הוא בכלל כלל-אנושי, כלל-עולמי, בהצגה שלו של מגוון עלילות, דמויות וחוויות אנושיות; יתכן שמאיזושהי סיבה, שאינה ברורה לי, רק חלק מקהל הקוראים יצלח בלמצוא ברומן הזה משהו שהוא מעבר לאגדה מקסימה ויקצור את הפירות על כך, ואילו החלק השני יאלץ להיוותר בסיום הקריאה עם סימן שאלה טורדני ומציק, אך לפחות אחד כזה שמלווה בזיכרון טוב.

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על מאה שנים של בדידות - ספריה לעם # 167/8