אחרי שלא קראתי את פרש הברונזה ולא את טטיאנה ואלכסנדר ולא אף אחד מספריה האחרים של פאולינה סיימונס, הגעתי לקריאת הנערה מכיכר הטיימס. למה לקחתי אותו? סתם. הוא היה בספריה, ולא היתה סיבה מיוחדת לא לקחת אותו. למה לא קראתי אף אחד מהאחרים? גם כן סתם. בתחילה לא הגעתי אליהם, ואחר כך עומס הקוראים והתגובות קצת הרתיע אותי. אז לא קראתי את האחרים, והם לא מעיבים לי על חוות הדעת הזאת.
על מה כל הסיפור? על לילי. בת עשרים וארבע, שבורת לב, חולמת, קצת המומה, הרבה אמנית, לא מצליחה לגמור את החודש וגם לא את הלימודים במכללה. ועל כרטיס ההגרלה שהיא לא מצליחה להביא את עצמה לפדות. הסיפור הוא גם על איימי, השותפה שלה לדירה שנעלמת פתאום. הסיפור הוא גם על ספנסר, הבלש האלכוהוליסט הטראגי שמנסה למצוא את איימי, ומצליח להתאהב בלילי. אז כן, יש כאן ספר שלא החליט אם הוא רומן רומנטי או רומן מתח בלשי, ומנסה במקביל להיות גם וגם. זה קצת קשה, כי נדרש זמן כדי לבנות את המתח עד לפיענוח התעלומה, וגם זמן כדי לבנות את הרומנטיקה כמו שצריך. אבל זה מה שפאולינה סיימונס עושה.
מה יש בספר הזה? השאלה היא מה אין. אמנות, שירים, סקס, סמים, אלכוהול, סרטן, נישואים גרועים, שואה, פוליטיקה, כסף, פוליטיקה וכסף, דת, אנרכיזם, אלימות, רצח, פגיעה עצמית, יחסי הורים וילדים, הורות ביולוגית מול הורות מאמצת, קנאת אחים, המתות חסד, אלמנות, אגורפוביה. קחו נושא קשה ומרעיד רגשות - הוא שם. נראה שהדבר היחיד שלא הוכנס לספר, וזאת על אף שהוא מתרחש בניו-יורק בין השנים 1999 ל-2001, הוא הפיגוע במגדלי התאומים. וזאת בחירה מוזרה. או שלא, וכל הספר לא היה ולא נברא אלא משל היה. מצד שני, זה כבר נראה לי תחכום יתר, אז כנראה שאין להוציא את הספר הזה מידי פשוטו.
שלא יובן לא נכון - נהניתי לקרוא. כתוב נחמד זורם, מעניין לעבור מדף לדף ומפרק לפרק, לעקוב אחרי עלילותיהם של לילי וספנסר, ולרתוח איך הקרובים שלהם לא רואים שיש כאן אהבת אמת בין בחורה חולנית בת עשרים וארבע ובין בלש אלכוהוליסט בשנות הארבעים לחייו. רק בסיום הקריאה חשבתי על התמהיל הבלתי אפשרי שמכיל הספר, ועל כך שעירוב גדול כל כך של נושאים לא מאפשר לענות על שאלה פשוטה: על מה הסופרת בעצם רצתה לדבר?
