• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חדר

חדר

מאת אמה דונהיו

הביקורת של מירב

תמונה של מירב
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
חדר

חדר

מאת אמה דונהיו

הביקורת של מירב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מירב
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2010
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
פני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“ח ד ר - אמה דונהיו במקרים רבים איני נוהגת לכתוב את תוכן הספר. במקרה של "חדר", אני בטוחה שאי”

22/62
ביקורות על חדר
הבאה
אורלי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

כרגע סיימתי אותו ופשוט וואו. איזה ספר מדהים. כתוב מעולה, מרגש, מותח, נוגע ומזעזע. לא מפספס כמעט שום פרט בניסיון להעביר את החיים שלנו מבעד למראה אחרת.
הרעיון של הספר היה יכול להילקח למקומות רבים ושונים, אבל דונהיו לקחה אותו לכיוון הנכון, להתמודדות של ילד קטן אחד עם כל העולם העצום הזה, ועושה את זה בצורה שקשה לשכוח.
ללא ספק, הספר משאיר הרבה חומר למחשבה, ולא גולש לפופליזם שהיה עשוי למלא אותו.
בהחלט מומלץ

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
G
gjf
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של יהודה
יהודה
7קוראים|גיל ממוצע52|57%נשים

על המבקרת

תמונה של מירב

מירב

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
254 ביקורות•17 נבחרות•2,027 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מירב
מירב
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות254
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבלה2,027
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת98ספרות מקורית66מתח ריגול והרפתקאות27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מירב

הניקס

הניקס

נייתן היל

לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן

"מפגש עם חוליית הבריונים" הוא מהספרים שכבר כמה שנים אני מרימה מהמדף בספרייה ומחזירה כמעט מיד, לרוב אחרי ששוב נתקלתי בתקציר על גב הכריכה בגבר השמן והמיוזע שהוא, כך נראה, דמות מרכזית בסיפור. לאחרונה בכל זאת צלחתי את התקציר המוזר, השבחים הדרמטיים והעטיפה הכעורה ושאלתי את הספר וגם קראתי אותו (די מהר, כי אחרי הכל זה ספר קצר של עם עובד בפונט מוגדל) ומה אני אגיד לכם.

הספר מלווה כמה דמויות שבין שנות השבעים של המאה הקודמת לשנות העשרים של המאה הזו היו קשורות כך או אחרת לתעשיית המוזיקה ואחת לשנייה, וכל פרק הוא מין סיפור קצר על אחת הדמויות כשדמות אחרת עומדת ברקע ואנחנו כבר יודעים, או שנדע בסיפור הבא, מה עבר על הדמות המשנית בזמן שהיא מתקיימת ברקע של זו שהיא כרגע הדמות הראשית. זה אולי נשמע מתוחכם אבל למעשה מדובר במעבר בין המזכירה של המפיק המהולל לבין המפיק המהולל בימיו ככוכב רוק, לבין חברו המוכשר של אותו כוכב רוק בלהקת הנעורים שלהם, לבין הבחורה שמאוהבת במוזיקאי ועוד 20 שנה תהיה המזכירה שלו וכו'. הסיפורים נחמדים כשלעצמם, מספרים נרטיב אמריקאי קלאסי על הגשמה עצמית וכישלונות ואמונה לא רלוונטית ברוקנרול, אלא שהנחמדות הזו לא מתכנסת לשום דבר. זו חכמה מאוד קטנה לכתוב על הגיבורים שלך רק ברגעי השיא של חייהם ולנטוש אותם במשך 20 השנה המשעממות עד לשיא הבא, בזמן שאנחנו כקוראים לא למדנו דבר על ההתפתחות שלהם והסיבות שהם השתנו (או לא השתנו) בין לבין. למרות היומרה של הביקורות המצוטטות בגב הספר, אין לזמן תפקיד משמעותי כאן יותר מבספר ממוצע, ועל התחזית האפוקליפטית למחצה של הפרקים המאוחרים מוטב לא להרחיב את הדיבור.

אם כן: קריאה מהנה, מעטפת אמריקאית נוחה, לא לסמוך על החותמת של פרס פוליצר בפעם הבאה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
שטוקהולם

שטוקהולם

נעה ידלין

בספרה השלישי נעה ידלין מתייצבת כסופרת בעלת סגנון מובהק: היא כותבת על האליטה הלבנה הישראלית, מה שפעם היו קוראים אחוס"לים והיום היא משהו אשכנזי-חילוני-תל אביבי (או ירושלמי מסוג מאוד ספציפי) ומזדקן למדי, ונחושה בדעתה להעמיד אותה במקומה. דווקא מכיוון שהאליטה הזו פרנסה את כל גדולי הספרות שלנו ודווקא מכיוון שידלין (כך נראה לי) יצאה מתוכה, היא רוצה להפוך את כל ערימת הפריבילגיות הללו לבני אדם, עם חולשות מביכות ותכונות קטנוניות כמו לכל הלא-פריבילגים שעליהם האליטה נוהגת להתנשא. במציאות של ישראל 2017 זה מהלך פופולרי אבל גם מתבקש, כי בסך הכל את הזווית של העמוס עוזים למיניהם קראנו די והותר. ב"חיי מדף" שלה, שהוא מין פרודיה על מוסף הספרים של "הארץ", זה היה מדי ברנז'אי; ב"בעלת הבית" הירושלמי למחצה זה היה טוב דיו כדי להעניק לה את פרס ספיר, ואני עצמי מאוד נהניתי ממנו. "שטוקהולם" בעיקר יוצר את הרושם שהיא מיצתה את הז'אנר.

במרכז הספר עומדת חבורה של בני כמעט שבעים, כל אחד ומקצועו החופשי והמכובד, שמוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כאשר ארבעה מחברי הקבוצה מנסים להסתיר את מותו של החמישי כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל שהוא אמור לקבל בעוד שבוע. לכל אחד מבני החבורה החשבונות האישיים שלו עם הנפטר ועם האחרים, הרווחים הפוטנציאליים מהמוות ו/או מהזכייה, וגם חובות היומיום שמאיימות להפר את הסוד. הבעיה עם התרחיש החביב הזה היא שהוא נשמע מדי מוכר לקומדיות שחורות למיניהן על זקנים (הסרט הישראלי "מיתה טובה" או אפילו "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם", כמו גם הנרטיב הקלאסי של איאן מקיואן על אנשים מהוגנים מכל בחינה שנתקלים בדילמה מוסרית מורכבת) והבעיה עם הספר שלמרות המצע המוצלח לקומדיית טעויות או לחשבון נפש נוקב של חמישה חברים ותיקים זה פשוט לא עובד. הספר אמנם עוסק יפה בשמירת טינה, עלבונות ישנים והניסיון המבעית של פנסיונרים להשיג "פרק ב'" ו"להמציא את עצמך מחדש", אך הם מובלעים במסגרת מעייפת למדי. שני הגברים מתך ארבעת החברים החיים דומים מכדי שאצליח להבחין ביניהם, הדיאלוגים הריאליסטיים קצת מתישים מדי וציר הזמן של העלילה, לאורך שמונת הימים בהם נדרשה הסתרת הגופה, מבלבל ומלא בחורים לא מוסברים. חוץ מזה, ידלין נופלת בבור הניים-דרופינג הקלאסי של סופרים ישראלים (ראו מיליון ביקורות קודמות שלי) שממנו הצליחה להיחלץ בחן ב"בעלת הבית", ולא משכנעת בניסיונה לשים בפי הגיבורים המזדקנים תובנות על דור ה-Y והפייסבוק.

למעשה, השילוב של פירוק חסר חמלה של הגמוניה ישראלית באמצעות עלילה כמו-בלשית הזכירה לי את ספריה של מאיה ערד, שגם ספר הקשישים הפחות מוצלח שלה ("חשד לשיטיון") היה מעניין ושלם בהרבה מ"שטוקהולם", כנראה מכיוון שערד מעוניינת יותר במנגנון הפנימי של הדמויות שלה ופחות בניסיונות לנתח את ההקשר החברתי. קראתי השבוע שהספר של ידלין יעובד לטלוויזיה, ונקווה שזה יהיה הסימן שלה לפנות בספר הבא לכיוון אחר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
סווינג טיים

סווינג טיים

זיידי סמית

לפני כמה שבועות קראתי שוב את NW של זיידי סמית, וחשבתי איך סיפור ההיחלצות של אחת הגיבורות משכונת העוני של צפון לונדון ומאבקה המתמשך להחזיק חזות של מי שמעולם לא נאלצה להמציא את עצמה מחדש מזכיר את הרומנים הנפוליטניים המהוללים של אלנה פרנטה ואת סיפורה של הגיבורה אלנה. כמובן, חלק מן הגאונות של פרנטה הוא שהיא זיהתה את המנגנון של המצאה עצמית בקרב נשים רבות מספור, גם כאלו שלא הגיעו ממצוקה ממשית, וגרמה לי לזהות אותו בשפע ספרים ובכלל בחיים. בכל אופן, כשניגשתי לספר הנוכחי והחדש של סמית, קשה היה להימנע מהתחושה שיש כאן "החברה הגאונה" בגרסת צפון לונדון. סמית שיקעה בגיבורה שלה מאפיינים ביוגרפיים מובהקים - בת לאם שחורה מג'מייקה ואב לבן ותושבת השכונות המתנדנדות על קו העוני והפשע בצפון לונדון, וכמ פרנטה מיקמה את הסיפור סביב הציר של חברות בין שתי ילדות, האחת היא גיבורה עכברית למדי והשנייה זוהרת ומסוכנת. בניגוד לפרנטה (ואני מבטיחה שזו השוואה אחרונה בין השתיים), החברות בין השתיים הופכת מהר מאוד לסיפור רקע ומשאירה את השאלה האם סמית התכוונה למחווה הזו או שיש כאן מנגנון עלילתי פשוט, ולמה בעצם הוא נועד.

לגיבורה של הספר, כמו שהבנתי רק כשהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו, אין שם. היא עסוקה בתמרון זהיר בין אימה האקטיביסטית (בהתחלה רק בתיאוריה ואחר כך גם במעשה) לבין אביה הנוכח-נפקד ובין חברתה הזוהרת טרייסי, כוכבת שיעורי הריקוד, כמו גם בין הערצתה הפרטית לפרד אסטר ומחזות זמר ישנים ובין חוסר כישרונה שלה בריקוד. אימה של הגיבורה נחושה להפוך את ביתה לדוגמה ומופת של חינוך ומדעות חברתית שתתעלה מעל כל מחסומי הגזע ואי השוויון ומכיוון שטרייסי עושה צרות והמשפחה שלה היא צרה בפני עצמה, האם מקפידה להרחיק אותה מהסטריאוטיפ המסוכן שהוא טרייסי. הגיבורה אמנם לא הולכת בעקבות חברתה הרקדנית והבעייתית אבל בהחלט מורדת בהשקפת עולמה הנחושה של האם, שאינה מסוגלת להעביר שיחת חולין בלי ניתוחים היסטוריים וכלכליים למציאות כפי שהיא. בגיל צעיר הופכת המספרת לעוזרתה האישית של כוכבת פופ תואמת מדונה ובזה מתנתקת גם מהדרישה למרוד בקפיטליזם המדכא וגם מהציפייה להצטרף לחצי המדוכא של מורשתה. היא מבלה את חייה בשירותים קטנוניים לכוכבת עד שידה הארוכה של האם גורמת לה למצוא את עצמה מסייעת לפרויקט פילנתרופי של הכוכבת במערב אפריקה, שמנסה לייסד בית ספר לבנות המקומיות. הגיבורה שלנו לא מגלה את האור הגזעי פתאום; במקום זה היא נשאבת לתהליך ארוך ומבלבל של הערכה מחדש של מה שהיא מניחה כהכרחי ואפשרי בחייה ושל אישיותה המושתקת והפסיבית.

יחסית לסמית, הספר כתוב בבהירות ובישירות שקצת משעממת בפרקים הראשונים והוא גם נעדר דמויות שליליות מובהקות. עם זאת, כמו בספריה הקודמים, הספר עמוס רפרנסים לתרבות פופולרית ובעיקר למוזיקה שחורה - מריקודי עם אפריקאים עד מייקל ג'קסון - ובניגוד למה שמייקל שייבון, נניח, עושה בספרים שלו, הרפרנסים הללו משתלבים בטבעיות בעולמם של הגיבורים ומוסיפים לתפיסה שלנו את החיים שלהם. בסופו של דבר הסיפור מעלה את השאלה עד כמה אלמנטים מורשים כמו גזע, מצב כלכלי והתנהגות הורית משפיעות על התפתחותו של האדם ועל יכולתו למרוד בערכים האלה ולהיות אדם חדש, נקי מהשפעות ומהחלטות שהוחלטו עבורו. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה בדיוק סמית ניסתה לטעון בסופו של דבר (אם בכלל), ועד כמה ההשוואה הגסה עם טרייסי הייתה נחוצה. בעיקר מפריעה לי קטיעת הספר מיד אחרי המעשה האקטיבי הראשון של הגיבורה, בלי רמזים מספיקים לאופן שבו היא עשויה להתפתח מכאן. לכן אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב של סמית עד כה כמו שקראתי במקומות מסוימים, אבל הוא בהחלט תוספת מעניינת למערך של סיפורי חיים מורכבים שהיא יצרה ויוצרת וגם התחלה טובה למי שמחפש לנסות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה? נכון את אוהבת את השיר הזה? נכון האזכור הפוליטי הזה ממש מחוכם? מה שמעניק לספר ארומה של כתבה בעיתון.
אבל יש תקווה לשינוי, כי אמיר זיו כתב ספר שהוא ממש לא כזה.

'ארבעה אבות' מתחלק לשלושה חלקים, שבמידה רבה עומדים בפני עצמם: שכן נרגן בתל אביב של שנות ה-60 מתלונן לעירייה במה שהופך מבירוקרטיית מרפסות לווידוי חושפני; וטרינר ירושלמי ואב לילדה בת 6 מגלה שמשפחתו התפרקה למעשה, ואולי לא הייתה קיימת אף פעם; ובלוגרית מתבגרת חושפת את הסבך המדכא של ילדותה והתבגרותה. בניגוד למה שהיה אולי מפתה סופר אחר (אהמאשכולנבואהמ), החלקים השונים מתחברים רק בקצוות, בעדינות, ובאופן שלא הופך את הסיפור על ראשו בעמוד האחרון. במקום זה, כל קטע נכתב בצורה מחוכמת מספיק כדי לשמור על מתח פנימי ולעשות את מה שהיה עשוי להישמע כמו סיפור בנאלי לפיסה מסקרנת למדי של חיים (ומגביר את החשד שהספר התחיל כשלושה סיפורים קצרים). החיים האלה הם אמנם ישראליים, אבל אין בהם ניים דרופינג או משהו מהמשולש שואה/סרטן/פיגוע, שאף הוא חביב על סופרים ישראליים. באווירה כזו, אפילו האנקדוטות היפות-מדי של הווטרינר מתקבלות בסלחנות בתוך הרצף הסיפורי. המחאה היחידה שלי, שהוזכרה כאן בביקורת נוספת, היא היחס המזלזל כלפי עובדות סוציאליות במסווה של אותנטיות, שמשרת שיח בעייתי גם ככה בחברה הישראלית.

אז אולי אין בספר חידוש גדול (קראתי התייחסויות לעיצוב המעניין של הדמויות הגבריות שבו, על אף שבספרות הישראלית דווקא היו לא מעט גברים רגישים לאורך השנים) אבל הוא כל מה שאפשר לצפות מספר כזה: קריאה כיפית, זורמת ומסקרנת, דמויות שלמות ושבריר של מחשבה לסיום. וחוץ מזה, פגשתי את הסופר בשבוע הספר והוא היה מאוד נחמד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
אמריקה אמריקה

אמריקה אמריקה

איתן קיינין

השאלה הכי נחוצה והכי מאוסה בתקשורת של חצי השנה האחרונה היא "איך יכול להיות שהאמריקאים בחרו בטראמפ", ובפרט איך יתכן שאנשים עניים ומובטלים בחרו דווקא באדם שיבטל, למשל, את זכותם לביטוח רפואי בסיסי, שבלעדיו (כך קראתי לאחרונה) תוחלת החיים בערים מסוימות בארה"ב של המאה ה-21 יורדת. הספר הזה הוא מ-2008, כלומר רגע לפני אובמה ומה שנראה כמו הניצחון המתוק והסופי של הדמוקרטים והליברלים, ובכל זאת הוא מספק כמה תובנות עקיפות בעניין.

זהו סיפורו של קורי, נער ממשפחת פועלים בעיר פועלים היסטורית במדינת ניו יורק, שכמו ערים רבות אחרות במדינה הוקמה, התפתחה ושגשגה בזכותה של שושלת קפיטליסטית שתחילתה בשום-מקום מרוד בסקוטלנד וסופה באחוזת פאר של משפחת מטרי. העובדה שבהיסטוריה של משפחת היזם/תעשיין/פילנתרופ יש כמה רגעים מכוערים בכל מה שנוגע ליחסי עובדים-מעסיק לא מפריעה לעיירה כולה לקבל את הסדר החברתי לפיו יש פטרון נדיב ויש פועלים פשוטים שמסתפקים בזכותם להקים איגוד עובדים, כמו אביו של קורי בן ה-16. כשקורי מקבל הצעה לעבוד באחוזה המשפחתית של מטרי משל היינו באנגליה הוויקטוריאנית ולא באמריקה של שנות ה-70, הוא קופץ על ההזדמנות והופך למשהו בין שרברב לנהג ואפילו מצליח להתחבר עם בנותיו של הפטרון הנדיב שמדבר איתו בגובה העיניים ואוהב להתעסק עם כלי העבודה בעצמו. כאשר מטרי מכניס תחת מטריית הפטרוניות שלו סנטור דמוקרטי מבטיח, "ידידו הטוב ביותר של האדם העובד", שרץ לנשיאות כנגד ניקסון המושחת והמדשדש בוויטנאם, קורי זוכה להצצה לא רק אל עושר אלא גם אל הכוח הפוליטי, או לפחות אמור.

הבעיה העיקרית עם הספר היא התחושה שהכותב מצייר איזו אידליה של עיירת פועלים, של אנשים שאוהבים לעבוד בכל מצב וזוכים להגיע לגיל 100 ואפילו נזקים בריאותיים קשים (כמו אובדן יכולת הדיבור עקב עשורת שנים של ניסור אבן) הם מבחינתו בעיקר הרמה להנחתה לבדיחה מתנשאת (הפועל לא יכול לדבר אז הוא צריך לכתוב! בשגיאות כתיב!). כדי להמשיך את הדמיון לרומן ויקטוריאני, קורי אמנם אוהב לעבוד יותר מכל דבר אחר ואף פעם לא מתלונן על עבודה פיזית מתישה ואינסופית, אבל כאשר הפטרון שולח אותו לפנימייה יוקרתית מיד הוא מגלה את אוצרות הידע, מתנפל על ספרייה מלאה בספרים קלאסיים ועל עיתונות פוליטית באותה התלהבות לא סבירה. מה הפלא שקורי הבוגר הוא מו"ל של עיתון מקומי מכובד ונחוש (קלאסיקה של גבר-לבן-דמוקרט-מצר על האינטרנט ועל מה שנהייה מהעולם) שמפזר ציטוטים לכל עבר רק כדי להראות שהוא יכול. באידיליה הליברלית של הכותב, שאמורה להיות מלאה באנשים בעלי רצון טוב לעזור לחלשים ולתקן את העוולות האמריקאיות, אין נשים פעילות, שחורים שמוציאים משפט או עניים אמיתיים, ומכיוון שרוב הספר מתרחש בחנייה של אחוזה, אין בו קמצוץ של שחזור תקופתי ראוי לשמו מלבד ניים-דרופינג של עיתונאים ופוליטקאים שיחזקו את תדמיתו של הכותב ושל הנער שברא בדמותו כחלק משרשרת מכובדת של גברים ליברלים שדואגים לצדק ולשוויון. אמנם הכתיבה טובה כשלעצמה, אבל השערוריה הפוליטית הגדולה שחציו הראשון של הספר בונה מתח בלתי נגמר לקראתה היא טרגדיה בנאלית שאין לה שום תרומה להבנה של הקוראת איזו מן הדמויות. כפי שהעירו פה לפני, מדובר בסופר שמדריך את סדנת הכתיבה בה"א הידיעה ולפיכך יודע איך לייצר ספר שיהיה קצת מרגש, קצת מותח וטיפה פילוסופי, על אף שלתוצאה המתקבלת בסוף יש טעם של פלסטיק.

אז מה היה לנו: דמוקרטים שמאמינים בשוויון אבל לא מסוגלים לדמות לעצמם איך נראים חייהם של אנשים קצת פחות פריבילגיים מהם, שלא לומר לתת להם קול ותפקיד; קינה על מותו של סדר חברתי היררכי וברור בלי להניח שיש אנשים שהרוויחו דווקא מההתערערות שלו; והבנה שלמרות כל זאת עדיין קל לאמריקאים להאמין במי שיקח על עצמו את תפקיד הדוד המיטיב ולעזאזל השלדים בארון.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

אלנה פרנטה

אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שהם תופעה ספרותית די חריגה בספרות מבוגרים. אולי דווקא בגלל הבלגן סביבם, אולי כי קראתי את הראשון באיחור, בולעת אותו בתדהמה בליל שבת אחד, ואחר כך את השני בשבת אחת בודדה בבית מלון בחו"ל, מתענגת על מה שהוא סיפור זר ועם זאת מוכר להפליא. בכל מקרה, הצטרפתי בלי היסוסים להתלהבות בנוסח הארי פוטר של מתי כבר יצא הספר הבא ואולי כדאי לקרוא באנגלית ואוקיי הזמנתי מראש את הספר ברגע שיצא והנה אנחנו כאן.

למי שבכל זאת לא קרא, אלנה פרנטה, סופרת ידועה ומסתורית שעיתון כלשהו חשף רק לאחרונה את זהותה האמיתית (כנראה), מספרת בארבעה ספרים את סיפורן של אלנה ולילה, שתי חברות משכונת עוני בנפולי שחייהן וחיי הסביבה שלהן נפרשים בפירוט ססגוני, יומיומי לכאורה ומרתק להפליא. אלנה היא מי שמספרת את הסיפור, לכאורה מתוך הצלחתה המרשימה להיחלץ מהשכונה ומהמצוקה שהיא משליטה ולהיעשות לסופרת מצליחה, אך ליבו של הסיפור של אלנה הוא בעצם הסיפור של לילה (או לינה), המבריקה, המעורערת, שלא קיבלה את ההזדמנויות-בקושי של אלנה, ומבחירה או מכורח שומטת כל הזמן את הקרקע מתחת לדמיון הבלתי נדלה, ליצירתיות הבלתי צפויה ולרגשנות רבת הפנים שלה עצמה.

הספר הקודם הסתיים כשאלנה לכאורה הגשימה את חלומה – סיימה לימודים אוניברסיטאיים, התארסה לבחור טוב ממשפחה עוד יותר טובה ופרסמה ספר מצליח, בעוד לילה הייתה בתחתית אומללה עוד יותר מזו של השכונה שבה השתיים גדלו. הספר הזה, כמו הספרים הקודמים, מתבגר עם הגיבורות שלו ועומד כולו בסימן התבגרות והתפכחות: אלנה מגלה שהצלחתה האישית והמקצועית היא זמנית ורעועה, נשענת על יסודות שהיא לא היטיבה לחזק מספיק ומתערערת עם השינויים ההכרחיים בחייה. ברגע יפה במיוחד מבינה אלנה שכל חייה התאמצה ללא הרף "להפוך להיות", ועכשיו ש"הפכה להיות" לא ברור לה מה המשך המשפט – להפוך להיות סופרת? אישה מודרנית? בת זוג, אם, פעילה פוליטית, פמיניסטית, קומוניסטית? אלנה כל כך התרגלה לאמץ רעיונות ודפוסי מחשבה מסביבתה שעל אף הצלחתה המרשימה מבחוץ, היא מתקשה לבטא ולממש את מה שהיא באמת מבפנים (ובלי ספוילר, זה כנראה מסביר את המהלך הנמהר בסוף הספר). ולילה, כמו לילה, היא תמונת המראה של אלנה, הופכת להיות כל כך הרבה דברים ובו בזמן נשארת מקורית בתכלית עד שנראה שאלנה איבדה את היכולת לקרוא את לילה מתוך המעשים שלה, והקשר בין השתיים כמעט ומתנתק. ועם זאת, הפער המתמשך שהתהווה בין מקומן בחיים של השתיים בספר הקודם, מגיע כאן למעין איזון הפוך, כשאלנה עושה את הסיבוב מהצד השני ומוצאת עת עצמה (כמעט) באותו מקום שבו לילה הייתה.

מבחינה סגנונית, גם הספר השלישי שומר על הנטייה של קודמיו לתאר בפרוטרוט ועל פני עשרות עמודים אירועים של יום אחד ואז לדלג בכמה עמודים על כמה וכמה שנים, וכמו קודמיו זה עדיין מדהים לקרוא כיצד אפשר להקים את היום יום לתחייה, ולא כקלישאה. עם זאת, בספר הזה יש תחושה שהאבחנות והרגשות לגבי הדמויות הן קצת יותר מדי ישירות ומפורשות ולא מתירות די מרווח לפרשנות של הקוראת, דווקא כשאני מכירה אותן כל כך טוב. יחד עם ההתבגרות הכללית של הסיפור, חוויית הקריאה בספר הזה היא הרבה יותר עגומה והרבה פחות רומנטית מאשר בשני החלקים הראשונים – כמו החיים, כנראה. ומכיוון שאנחנו כבר כל כך עמוק בחיים של אלנה ולילה ואת הסוף של הסיפור יודעים כבר מפתיחת הספר הראשון, אין אלא לחכות עוד שנה ולראות איך הן הגיעו לשם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
טלגרף אווניו

טלגרף אווניו

מייקל שייבון

ספר חדש של מייקל שייבון זה לא דבר שאני יכולה לעמוד בו, אז הנה, חזרתי. (לא חדש-חדש אגב, אלא החדש שתורגם לעברית. אני כבר מחכה לבא בתור.)

*

שייבון הוא מהסופרים שאני קוראת הרבה ושוב ושוב ואוהבת וחושבת עליהם, וכמו דויד גרוסמן או איאן מקיואן, אני מזהה את התמות שהוא חוזר ועוסק בהן, ואת הדמויות שבפניהן הוא חוזר ומעמיד את אותן הסוגיות. ומכיוון ששייבון הוא סופר רציני, אין מדובר כאן בשחזור של תבניות מצליחות אלא בניסיון כנה לנסות ולפענח את השאלות ש(ככל הנראה) מטרידות אותו. ומכיוון שהספר הזה שונה במקצת מקודמיו, ההכנה הזו הייתה מועילה כדי למצוא את החוט המקשר של מה שנראה כמו סבך עלילתי.

במרכז הספר הארוך והסבוך הזה עומדים שלושה זוגות של שחורים ולבנים בעלי יחסי ידידות/שותפות/אחר מורכבים, המייצגים את רוחה של אוקלנד - מין קצה מתפורר של עיר בשוליים של קליפורניה בעשור הקודם. ארצ'י וג'פי הם בעלי חנות תקליטים שפתיחת מתחם תאגידי ממותג ונוצץ מאיימת על קיומם הרעוע ממילא של מי שמסתמכים על אנשים שאשכרה רוכשים תקליטים, ועוד של ג'ז. גוון ואביבה, הנשים-של, הן צמד מיילדות שמנסות לשמור על המסורת (או שמא הטרנד) של לידות בית, עם ידיים מנוסות שתופסות את התינוק היוצא ולא בתעשייה שפוטת הביטוח הרפואי (לטענתן) של בתי החולים. ולבסוף, הצמד טייטוס וג'פי, שני נערים חנונים שמפתחים מערכת יחסים עקמומית שנעה בין אחוות אחים, ידידות חנונית וזוגיות מהוססת. ברקע יש עוד כמה וכמה דמויות מרשימות, בעיקר מהחלק השחור של השכונה, אבל לב הסיפור קשור בהתפתחויות הכאובות והנוגעות ללב (בעיקר בנוגע לצמד הנערים) של כל צמד בינו לבין עצמו, בהצלבה עם הצמדים האחרים, ועם שאר המרקם האנושי שמרכיב את אוקלנד ואת ההיסטוריה שלה.

קו עלילה שייבוני אופייני שמרכזי כאן הוא חיפוש האב (בעיקר של ארצ'י, אבל לא רק), על תחושת העלבון והכעס מחד ועל השאיפה התמידית לרַצות ולפייס מאיך, ועם שחזור הדפוסים ואימוץ תחליפי האב שנגזר מהחיפוש המתמיד הזה. קו אחר הוא העיסוק האובססיבי כמעט של שייבון בתרבות פופולרית וביכולתה לשמש מענה אמיתי למצוקות שאין בהן שום דבר זול או המוני, והפעם בדמות אינספור אזכורים לתקליטי והרכבי ג'ז, גיבורי על של מארוול וסדרות טלווזיה מהאייטיז, המכריחות את הקורא להפנות את מבטו ללא הרף אל הערות השוליים המבארות, וזה, אם להודות בכנות, די מתיש. יש כאן גם חברות שותקת בין גברים רדופי-עבר, זוגיות הומוסקסואלית עדינה של נערים ברגעי מפתח, פשע עם חן קלונועי ומשהו מרוחו הכללי של ספר הביכורים (המאכזב משהו) "מסתרי פיטסברג".
ההיבט היהודי, שהעיסוק המרתק והמקורי של שייבון בו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית עד כה היה לסיבה העיקרית שהתאהבתי בכתיבה שלו, נעדר כאן. ועדיין, השאלה בדבר הסיכוי שיופיע גיבור על או משיח מסוג כלשהו ויגאל את בני האדם הפשוטים מסבלם מהדהדת גם בספר הזה. שייבון מפנה את מבטו אל ההיסטוריה השחורה שאמנם יש לה כמובן קווי דמיון עם זו היהודית, אבל מעלה מעצם הבחירה תחושה לא נעימה של סופר לבן המנכס לעצמו אפילו את זכותם של השחורים לספר בעצמם את הסיפור שלהם. ועדיין, משהו בספר הזכיר לי יצירות מעניינות אחרות על תרבות שחורה שנתקלתי בהן לאחרונה (ו'נתקלתי', כי עדיין תרבות אמריקאית היא קודם כל לבנה), וחלקן נעשו בידי יוצרים לבנים - בעיקר "טרמיי" הנהדרת של דיויד סיימון על רובע הג'ז בניו אורלינס שאחרי הסערה הגדולה, אבל גם קצת מהעיבוד הטליווזיוני לגיבור העל השחור (המאוזכר בספר כמה פעמים) לוק קייג', ואפילו "Lemonade", האלבום הויזואלי היומרני, המרתק והיפהפה של ביונסה על הרבדים ההיסטוריים והחברתיים המשוקעים בקיום של נשים שחורות.

זאת כנראה הכתיבה השייבונית שמצליחה לגרום לספר להזכיר מוצר ויזואלי, כיוון ששייבון הוא אלוף של משפטים ארוכים ומתפתלים, עמוסי דימויים בלתי צפויים, שממש מכריחים אותך להתעכב על המשפט ולהרגיש את הצבעים והריחות של כל דמות, בגד, רחוב או מכונית שהוא מתאר. עם זאת, הכתיבה הזאת היא גם נקודת החולשה של הספר, כאשר שייבון לא מסוגל לראות טבעת בצל בלי להצמיד לה דימוי מתפייט, ואוהב להתחיל כל תת-פרק בשתי פסקאות שמתארות התרחשות בלי לספר לנו מי הגיבור שלה. ההתשה הזו, בצירוף גלריית דמויות מבלבלת במקצת וקונפליקט שנבנה לאיטו, קצת מקשה להיכנס לספר, ומצאתי את עצמי קוראת אותו הרבה יותר זמן מהצפוי. עם זאת, בערך במחצית הספר הדמויות מקבלות עוז פתאומי והעניינים נכנסים לתנופה מרגשת בניסיון של הדמויות לעמוד על שלהן, גם במחיר של איבוד החלקה הקטנה של כל אחת מהן בקהילה הרעועה של אוקלנד - וקהילה יכולה להיות גם חברות שברירית של שני אנשים שעומדת למבחן. ודווקא בגלל ריבוי הדמויות והתיאורים נדמה לי שזה יהיה ספר להתענג עליו בקריאות נוספות, שזה תמיד כיף.

בשורה התחתונה, אם כן, המאמץ לגמרי משתלם. כמו כן, מייקל שייבון, תכתוב לנו סדרת טלוויזיה כבר.

*

אגב: יופי של עטיפה, ומעניין שעם עובד הלכו לראשונה על הפורמט האמריקאי של דפים צהבהבים ודקיקים, שבהחלט מקלים על המאמץ הפיזי שבקריאת הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב

ביקורות נוספות על "חדר"

חדר

חדר

אמה דונהיו

ספר מעולה! מצחיק, מזעזע, מחריד.
הביקורות האחרות כבר תיארו את העלילה יותר מדי, וגם כתבו די הרבה על הספר, אז אקצר.
הספר מסופר מנקודת מבט של ג'ק בן ה-5 שכלוא עם אימו בחדר כל חייו, מבחנתו החדר (או פשוט "חדר") הוא העולם כולו, ומה שרואים בטלוויזיה זה לא אמיתי, זה סתם שטויות של טלוויזיה.
למרות התנאים הנוראיים, ג'ק ילד די שמח, הוא אוהב את עולמו הקטן - העולם היחיד שהוא מכיר.
הספר עצוב מאוד בחלקו, לפעמים אפילו קשה לקריאה, אבל הוא גם מצחיק מאוד ומלא רגעים שמחים, יותר מרוב הספרים שקראתי בתקופה האחרונה.
הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של ילד בן 5 מעולה לדעתי וטוב עשתה דונהיו שלא נתנה גם את נקודת מבטה של האם. דונהיו פתחה שפה מיוחדת, שפה שילדים ממציאים, שפה שיכולה לתאר דברים ששפת המבוגרים, הנוקשה יותר, לא יכולה.

זה לא ספר קל, וצריך בגרות מסויימת כדי לקרוא אותו, לא בטוח שהוא מתאים למתבגרים.
אציין רק שקראתי את המקור ואיני יודע אם התרגום לעברית מוצלח.

ממליץ מאוד מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ל. שחר
חדר

חדר

אמה דונהיו

****



ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון.

אחת הטרגדיות הגדולות שישנן בבגרות היא הקושי לעקם מחדש את המקום המגובש והיודע, והיכולת המתמעטת לחוות את העולם בתום שהיה לנו כשהיינו ילדים, פשוט כי לא היתה לנו דרך אחרת. לא ידענו מה זה ביטוח לאומי, אוסטרליה או משרד האוצר, וגם לא מה זה מטוס מנהלים, רצח-עם, חיידקים או גן עדן. אמרו לנו, אז הבנו את הרעיון הכללי, אולי, ואת שאר תשעים ותשעת האחוזים היינו צריכים להשלים עם הדמיון, שהוביל אותו על כרחנו בנתיביו המופלאים או הנוראיים. בגילוי האיטי עד אימה של מה זה העולם באמת יש משהו כמעט מאכזב. לגלות, למשל, שמשרד האוצר לא כולל ממש תיבות מלאות איזמרגדים שנשמרות תחת עיניו רושפות האש של דרקון תאוותן.

אמה דונהיו כותבת את הספר הזה מבעד לעיניו של ג'ק בן החמש, שמתגורר עם אמו מלידתו בחדר נעול עשוי פלדה מצופה בוויניל מבודד-רעשים, שם הם מוחבאים מעיני העולם בידי מי שחטף את האם שבע שנים קודם לכן. ג'ק מבין את העולם דרך שני מתווכים - אמו, שמנסה להגן עליו ולספר לו בעיקר את מה שהוא צריך לדעתה לדעת ולא מעבר לכך, והטלוויזיה שדולקת דרך קבע בחדר הקטנטן ומאפשרת הצצה מסונתזת אל סוג של עולם שאי אפשר לתאר אותו באמת ושנראה לג'ק דמיוני ושטוח לחלוטין, כי מבחינתו העולם ומלואו הוא חדר בגודל ארבעה על ארבעה מטרים. הוא לא יכול להבדיל בין אמיתותה של דורה המצויירת לבין שידורי ספורט. כולם בלתי מתקבלים על הדעת באותה מידה, כי כולם זעירים, בגודל של מסך טלוויזיה.

הכתיבה, בשפתו המוגבלת של ג'ק, היא ילדותית ומעושה במקצת (פשוט כי מבוגרת כתבה אותה), מתיילדת ותמימה-בכוח. דונהיו הצליחה חלקית בנסיון הזה. מצד אחד יש בסוג הכתיבה הזה הרבה דברים שזיהיתי מהילדים הפרטיים שלי או מילדים אחרים, אבל מאידך, בדומה לספרים אחרים שבהם ניסו הסופרים המבוגרים להעביר את מסריהם דרך שפתותיהם של ילדים, התוצאה מרגישה מאולצת, כי היא "חייבת" להעביר גם מסרים רב משמעיים לגבי העלילה שיובנו על ידי מבוגרים. זה לא איך שילדים רואים את העולם, זה איך שמבוגרים חושבים שילדים רואים את העולם. לעתים קרובות אני נוכח בחוסר התוחלת להבין בזמן אמת איך הילדים מפרשים בצורה כה בלתי מתקבלת על הדעת דברים שנראים לי, כבר שלושים שנה לפחות, כמובנים מאליהם.

במקומות שבהם הצלחתי להתעלם מהזיוף המובנה הזה, הספר דיבר אליי. יש בו כוח, כזה שקיים למשל בדלות השפה ב"המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, אבל במקביל, בגלל התחושה המלאכותית שתיארתי כאן לא הצלחתי להתחבר רגשית לגמרי לילד הזה, ככה שלא בכיתי, ואפילו לא הייתי מזועזע למרות שהספר לא קל לקריאה, ולפחות לא אמור להיות כזה. אין הרגשה כאילו הוא קרה באמת, ולפיכך הסיפור של נטשה קמפוש למשל חזק עשרות מונים מהסיפור הזה, בעיקר כי הוא קרה באמת והוא לא נזקק להתכסות היומרנית באיצטלה של כתיבה אותנטית כביכול.

פעם מישהי אמרה לי שאני נראה לה אבא טוב. באיזה אופן, שאלתי אותה. היא ענתה שניכר שאני אוהב את הילדים שלי ושאכפת לי מהם. אז איך זה, הקשיתי, שלמרות אני קונה להם דברים, ומבלה איתם זמן רב יחסית לאבות אחרים שנעדרים רוב היום מבתיהם וזוכים לממוצע יומי של שבע עשרה דקות "איכותיות" עם ילדיהם, איך זה שבחצי מהזמן אני מרגיש אבא בסדר גמור, ובמחציתו אני מרגיש פעימות של רגשות אשמה שאני לא כזה, שהכול הצגה, ושבפנים, רק אני יודע, אני מעדיף כמעט תמיד לקרוא ספר טוב או לראות סרט מאשר לשחק איתם טאקי על השטיח בסלון?
כי זה לא רלוונטי. רגשות אשמה יהיו תמיד, ואל תתחילו איתי בכלל עם אמהות והקומפלקסים שלהן. העניין הוא שהתשובה לא טמונה בכמה זמן אתה מבלה עם הילדים שלך, מה איכות הבילוי ואם קנית להם טרמפולינה או יצאת איתם לטיול משפחתי מסביב לעולם, וגם לא אם הינקת אותם (אמא, כן?) עד גיל חמש או שנתת להם חלילה תחליף חלב-אם מרגע היווסדם. המשמעות האמיתית של תפקיד ההורות אינו קשור לטרנד או אופנה חולפות, וגם אינו קשור במישרין לכל הדברים שאנחנו מקשרים בטעות לאבהות או אימהות טובה. תפקידנו העיקרי והחשוב ביותר כהורים, כמו כל בעל חיים אחר אולי, הוא להכין את הילדים אל העולם בצורה הטובה ביותר, נקודה.

אז אני מנסה. אני עונה על השאלות שלהם, וצוחק מהן הרבה, וזורם עם התמימות שלהם ומנסה לא לתקן אותם יותר מדי. ואחרי הקריאה של הספר הזה אני חושב לעצמי, כן, אבל מה החוכמה לעשות את זה בתנאי השפע הפרוורטי שהם חיים בתוכם? מה אם הייתי צריך להכין אותם לעולם מתוך מקום נורא ואיום באמת? כמה כוח היה לי לשחק איתם במשחקים חינוכיים כשלא הייתי יכול להפנות אותם לשחק ב"ווי" כשנמאס לי, וכשהדברים שהייתי צריך להסתיר מהם היו מאפילים על הדברים שהייתי שמח להעביר להם, כמו שלמשל קורה ב"הדרך" של מקארתי?

לא יודע. אני מקווה שלא אגיע לזה. הלוואי שיוכלו ללמוד על עוולותיו של העולם מאוחר ככל האפשר. שלא תהיה להם סיבה אמיתית לפחד. אבל כדי שיהיו מוכנים, מוכנים באמת לכל מה שהעולם הזדוני הזה צופן בעתידו, לא בטוח שצריך ללמד אותם להכין מקלטים אטומיים או מלכודות לציפורים מקופסאות שימורים. אולי עדיף לאהוב אותם הרבה, למלא את מחסני החירום שאני מדמיין שיש להם בכמה שיותר אהבה ותחושת ערך, שיוכלו לשמש אותם בכל עולם שיפגשו בו כשיתבגרו, טוב או רע.



****

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
חדר

חדר

אמה דונהיו

העובדה הפשוטה היא שהספר הזה לפת לי את הלב באופן שלא קורה לי לעיתים קרובות. מהרגע שפתחתי אותו, לא יכולתי להניח אותו, וכשנאלצתי לעשות זאת, הוא נכנס לי לחלומות, למחשבות, הלך איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. סיפור על אישה וילד לכודים בתוך חדר קטן ולא יכולים לצאת שנים על גבי שנים, זה סיפור שמחרפן אותי. זה מעלה בי מחשבות אינסופיות, מעיק, מעציב, מטריף... אני קוראת וכל כך רוצה לראות אותם יוצאים לחופשי עד שהעיניים שלי כבר דומעות מחוסר עפעוף... לא יודעת אם זה משהו אישי אצלי, או שזה כך אצל כולם, אבל סיפורים על אנשים לכודים הם סיפורים שאני לא יכולה להניח להם. העניין הוא, שזה לא בהכרח אומר שהספר טוב. במקרה הזה, אין לי ספק שהוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב.

קודם כל, כמו שכבר כתבו לפניי, הבחירה לספר את הסיפור אך ורק מנקודת המבט של הילד היא פספוס והחמצה של סיפור הרבה יותר מעניין ומורכב. ילד בן 5 שכל העולם עבורו הוא חדר קטן עם ארבעה קירות וצוהר קטן בתקרה – מעניין במידה מוגבלת בלבד. במובנים רבים הוא כמו תינוק, והייתי מסתפקת בפרק אחד בלבד מנקודת מבטו. לקרוא את כל הספר בתיווכו המוגבל והלא מבין, זה כמו לצפות בסרט שצולם על ידי מצלמת אבטחה שמכוונת לשמיים. פספוס של ההתרחשות. אין כל רע בלהשאיר חללים בסיפור שהקורא ישלים בעצמו בחשיבה ובכוח הדמיון, אלא שכאן לא מדובר בפערים קטנים, אלא בספר עב-כרס שיכול היה להיכתב ולא נכתב על הסיטואציה. הדמות המרתקת באמת בעיני, הדמות שכבשה כליל את ליבי, דמיוני ומחשבותיי, היא דמותה של האמא, זו שכן יודעת שיש עולם בחוץ. זו שסובלת באמת. זו שמגדלת את הילד בסבלנות מדהימה. הדמות הזו פשוט מוחמצת לגמרי, בעיקר בחלקו השני של הספר.

שנית, וגם את זה אמרו לפניי, יש רגעים רבים שבהם הילד פשוט חכם מדי. מתבטא בעזרת מטאפורות ודימויים מורכבים שלא יכלו להיווצר אלא במוחו של מבוגר שרוצה להעביר מסר. על מזבח הרצון להטיף ולהעביר ביקורת מלומדת על החברה המערבית והאופן שבו היא מגדלת ילדים, אמה דונהיו הקריבה את האמינות של הדמות המרכזית שלה.

דבר אחרון. הייתי מצפה שספר כזה, על אף שהוא יציר הדמיון ובדיה מוחלטת, יתבסס על סיפורים דומים ואמיתיים שלמרבה הצער נחשפים בתקשורת אחת לזמן מה. לאכזבתי, בחלק ה'תודות' של הספר לא נרשמה כל עדות שאכן כך נעשה. דונהיו אמנם חקרה פסיכולוגים ומומחי התפתחות של ילדים לגבי ההשלכות האפשריות על ילד כזה, אבל לא נראה שהיא שוחחה עם נשים שזה קרה להן. ואם אמנם כך, אז עננה מסוימת של חיפוף מאפילה אף היא על הספר הזה, וגם במובן הזה הוא החמצה.

ולמרות הביצוע הלוקה בחסר, המאזניים שלי בכל זאת נוטות לכף הזכות, ואני ממליצה לקרוא אותו, כיוון שהרעיון שבבסיסו הופך בטן וקרביים, ומעורר בך מחשבות גם זמן רב לאחר שתמה קריאתו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
חדר

חדר

אמה דונהיו

ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ומעולם לא יצא ממנו. עבור ג'ק חדר הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך - חלון קטן קבוע בתקרה שרואים דרכו את ה"חלל החיצון", טלוויזיה שמקרינה עולם דמיוני, נחש עשוי מקליפות ביצים, אוכל, כמה ספרים וארון בגדים שג'ק ישן בו, למקרה שניק הזקן יבוא.
בשביל ג'ק, חדר הוא העולם. בשביל אמא, חדר הוא תא המאסר ששנים היא כלואה בו. ועכשיו, הסקרנות של ג'ק עולה וגועשת ואיתה הייאוש של אמא. היא יודעת שחדר אינו יכול להכיל אותם עוד.
חדר הוא סיפור על אהבה אדירה בנסיבות מחרידות, אהבת אם לבנהּ. ומעבר לזה, הוא משל - מצמרר אבל כל כך אנושי - על העולם המערבי שאנו חיים בו, וחוויית הקריאה בו מרגשת ובלתי נשכחת.


בניגוד לתקציר הכתוב פה באתר , התקציר שעל גב הספר לא אמר לי כלום בפעם הראשונה שקראתי אותו . לכן התחלתי לקרוא את הספר סקרנית , ללא שום ידיעה לגבי המסע שאותו אני הולכת לעבור.

הספר "חדר" מסופר מנקודת מבט של ילד בן 5 . אני לא לרוב לא מתחברת לספרים כאלה (דוגמת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") ,לסופרים יש נטייה להפוך את נקודות המבט של ילדים לילדותיות בצורה מוגזמת , אבל משום מה זה לא גרע מהספר ואפילו נהניתי מצורת הכתיבה הזו (למרות שבהחלט הייתי מעדיפה שנקודת המבט של הספר תהיה של האמא).

הספר "חדר" הוא ספר עוצמתי , העוסק ברוע שיש בעולם ובכוחה של התקווה . הוא מספר על אנשים קטנים אך אמיצים וחזקים . הוא מספר על אהבה עצומה , תמימות ועל אופטימיות (ופסימיות) בנסיבות קשות .הוא גרם לי לחשוב על כאב ועל רוע , על האנשים שחשובים לי באמת ועל התמודדות עם מצבים קשים שכולנו בטוחים שלא יקרו לנו - הספר הסיר ממני גם את תחושת הביטחון הזאת .

הספר הוא אמנם לא ספר מושלם (משהו הרגיש לי תקוע מעט מבחינה עלילתית) , אבל הוא בהחלט שווה קריאה - מסקרן , מרגש ומעורר אמפתיה , וטעם הלוואי שלו יישאר איתי עוד הרבה זמן , אני בטוחה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יער
חדר

חדר

אמה דונהיו

ספר מזעזע, אשר גרם לי לתהיות ומחשבות רבות לגבי הרוע והעוולה אשר חוו גיבוריו. אך לפני שאמשיך, חיפשתי משפטים וציטוטים של חכמים לגבי הרוע. אחד מהם תפס אותי בכל הכוח ואני חייבת לרשום אותו בגדול כדי לא לשכוח, כי נראה לי שהוא אלמותי.
"העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין. (אלברט איינשטיין)".

סטודנטית צעירה נחטפת על ידי מטורף ונשבית בעליית הגג, אשר הופכת לחדר, על ידי מטורף. בחדר היא עוברת התעללות נפשית ,מינית ואונס. בחדר היא יולדת את בנה ומגדלת אותו באהבה רבה ומגנה עליו כלביאה מפני אותו מטורף. הספר מסופר מנקודת מבטו של בנה בן החמש לאורך כל העלילה. השפה משובשת כשפתו של בן החמש, מחד אבל לעתים נדמה כי נקודת מבט הבוגרת של הסופרת המולבשת בעיניו של ילד בן חמש, יוצרת מלאכותיות על גבול האי האמינות.

עם התפתחות העלילה, הדמויות הראשיות עוברות זעזועים אשר גורמים להן להתפרק תחילה, אך מן הכאב והשברון הן בונות עצמן ומתחזקות מחדש.
הספר עורר בי מחשבות ותהיות לגבי עוצמת הכאב והחוויות המטלטלות אשר עברו הדמויות, לגבי חוסר העשייה או ההתערבות של הסביבה בעת החטיפה והאחזקה בשבי. כמובן תהיות לגבי אהבת האם ופועלה בהמשך העלילה.
ספר קשה, המשאיר חותם.
מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
חדר

חדר

אמה דונהיו

כמה ימים חלפו מסיום קריאת הספר וטרם מצאתי מילים כדי להעביר את תחושותיי.
ג'ק נולד בחדר, חדר קטן ומבודד שבו רק אימו גרה.
מדי ערב ניק הזקן בא "לבקר",כן אותו ניק שחטף את אימו לפני שנים, אותו ניק שדואג לאוכל ולמתנת סופ"ש, אותו ניק שמגיע מידי ערב לאנוס את אימו, ולהעניש בניתוק חשמל בימים הקרים ואי הבאת אוכל למשך ימים.

הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ק בן ה-5 . לג'ק ואימו קשר מיוחד, כל שעות היום הם יחד מעבירים את זמנם במשחקים, לימוד חשבון וקריאה. אין רגע אחד שג'ק מרגיש שמשהו לא בסדר בחייו, וזאת בזכות האהבה הגדולה של אימו. היא דואגת ומקפידה שג'ק יישן בתוך ארון כך ניק לא יזכה בערב לראות את פניו ולפגוע בו. בכל רגע בו ג'ק רצה לינוק אימו היתה זמינה עבורו, הרבה פעמים הסופרת הדגישה את הרגעים בו ג'ק יונק, נראה לי שמטרתה הייתה להדגיש את הקשר המיוחד בינהם ואת הרצון של אימו לרצותו בכל דבר שיחפוץ, אך במחשבה נוספת אני מאמינה שעצם ההנקה עד גיל מאוחר שמרה על אימו מהריון לא רצוי נוסף ע"י החוטף.

כלל לא הפריע לי ולא נגרע מאיכות הספר שהסיפור נכתב בשפתו של ילד בן 5 , מהר מאוד מתרגלים לסגנון הכתיבה ומבינים עד כמה הילדים תמימים,טהורים והשקפת עולמם שונה בהרבה מהשקפת המבוגרים.
היה חסר לי שלא נכתבו פרקים מנקודת מבטה של האם, מקרים שסופרו מנקודת מבטו של ג'ק סיקרנו אותי לגבי מחשבתה ותחושתה.
אני לא בטוחה שהספר מתאים לכל אחד משום שהוא קשה לקריאה ,מצמרר ובעיקר כואב כי סיפורים כאלה לצערי קיימים במציאות. אנו ההורים חרדים לילדנו בכל גיל ,היציאה שלהם מהבית מעוררת תערובת של תחושות. ילדים יקרים, שתמיד תחזרו הביתה בשלום!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קארן
חדר

חדר

אמה דונהיו

אתמול הייתי בתוך חדר, שלשום הייתי בתוך חדר, לפני שלשום הייתי בתוך חדר וגם היום הייתי בתוך חדר. ממש ממש עכשיו יצאתי מהחדר וזה רק בשביל לכתוב ביקורת על הספר הזה במחשב. ואין לי מחשב בחדר, הוא שייך לכווולם, ולא רק לי.
עכשיו אם כבר אני מדבר על החדר שלי, אז אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים שלכם חזזזק חזזזק ולדמיין טוב טוב את איך נראה החדר שלי.
הוא פשוט פשוט ולא משהו מיוחד. יש בו דלת, יש חלון ושטיח ומיטה וארון בגדים, שירותים וזהו. שום כלום כמעט, ממש ריק.
אבל מעכשיו, כשיש לי את הספר 'חדר' של אמה דונהיו בידיים שלי, אני מרגיש שהחדר רק מתמלא ומתמלא כמו מים בבריכה. אבל לא המים הרדודים אלא העמוקים. כל כך עמוקים שאפשר ממש לטבוע בהם!
אז מה יש בספר? מה זה בכלל חדר? האם אפשר לצאת מחדר?
לפני שאני אגיד את התשובה, אני רוצה לספר לכם איך קיבלתי אותו, את ספר חדר.
קיבלתי אותו במתנה מאמא שלי. מהאמא היקרה שלי. יום אחד היא פשוט נכנסה לחדר שלי, נתנה לי שתי נשיקות, אחת בכל לחי, ואז הראתה לי את מה שהיא הסתירה מאחורי הגב וראיתי שזו מתנה. בשבילי.
פתחתי את השקית המרעישה והרועשת שהשמיעה קולות כמו 'פיץ' 'פוץ' ואפילו 'פיץ פץ פוץ' וכאלה. ואז גיליתי שזה ספר!ספר עם תמונה אחת רק מבחוץ וחוץ ממנה אין עוד תמונות בספר, רק מילים.
קראו לו 'חדר' והשם של מי שכתבה אותו הוא 'אמה דונהיו' והרקע שלו הוא אפור כזה עם נקוטדות והמילה 'חדר' מופיעה ב- 3 קוביות שמשחקים איתם- בכל קוביה יש אות: בקוביה סגולה יש אות ח', בקוביה אדומה יש אות ד', ובקוביה כתומה יש אות ר'. בינגו!
והכי הכי מגניב זה התשבוחות שנתנו לו. איך שראיתי את התשבוחות (ובמיוחד את של הניו יורק טיימס) התחלתי להשתכנע ורציתי כבר להתחיל לקרוא!
אני זוכר שבאותו רגע אמא אמרה לי שאני תמים עם אני מאמין שאם יש תשבוחת של ניו יורק טיימס או של כל עיתון אחר, היא אומרת שזה סתם שקר. אז אולי אני כזה תמים כמו שהיא אומרת אבל אני עדיין חושב שכמה שיותר תשבוחות- ככה יותר טוב!

ווהו כמה כתבתי. אני צריך הפסקה. אני באמת מבקש ממכם סליחה, אבל אם אתם רוצים שאני יהיו לי כוחות להמשיך את הביקורת, אני חייב לעשות הפסקה ולינוק מהאמא שלי. המיץ שלה, במיוחד בשמאלי, הוא כל כך כל כך טעים כמו מרשמלו ענקי שנותן לי אנרגיה בכל הגוף ומגרשת מאיתי את כל החיידקים!
יונק יניקה גדולה גדולה וממושכת
בולבול עומד
אופסי פופסי, סטיתי טיפונת מהנושא, אז אני מבקש שוב סליחה (נכון שאני נורא מנומס?) ומתחיל לספר לכם על הספר. והפעם באמת. אז הנה אני מתחיל ואתם לא תצטערו.

***

אז העלילה מתרחשת בחדר. הוא לא כזה גדול אבל יש בו את כל מה שצריך: חלון קטנצ'יק בתקרה, טלוויזיה, שירותים, נחש מקליפת ביצים, אוכל, ספרים וארון בגדים. אה, וכמובן שיש בו גם רצפה ותקרה.
גרים בו ילד קטן בן חמש וקוראים לו ג'ק. וגם האמא שלו גרה איתו והיא גדולה- בת 26. הילד נולד בו אבל האמא לא, היא דווקא נולדה בחלל החיצון- ככה היא קוראת לעולם שבחוץ, איפה שהיא נולדה.
הם לא יכולים לצאת מחדר. ואם הם רק ינסו אז ניק הזקן כבר יראה להם מה זה. ניק הזקן הוא, לפי מה שאמא של ג'ק מספרת עליו, הוא האיש שכלא אותם בחדר. כי פעם, הרבה הרבה לפני שג'ק נולד (וכשניק הזקן כנראה לא היה כזה זקן- או שלפחות פחות זקן ממה שהוא עכשיו) ויצא מהבטן של אמא שלו, אז אמא שלו ניסתה לברוח מהחדר: היא הרביצה לניק הזקן ובעטה בו בעיטות חזקות מאוד מאוד, אבל בסוף היא לא הצליחה לברוח ומאותו יום היא מנסה להקשיב לו. אז הוא נעשה יותר נחמד. הוא גר בעולם שבחוץ, והוא עושה שם קניות גם, וכמה פעמים בשבוע בלילה, הוא עושה ביקורים בחדר ומביא כל מני דברים מהעולם שבחוץ כמו: טלוויזיה, ממתקים, מתנת סוף שבוע, תרופות ועוד מלא מלא דברים. (למרות שגם לפעמים הוא לא נותן כזה מלא דברים)
ניק הזקן אולי נראה נחמד אבל אל תטעו, כי הוא לא. ממש ממש לא. הוא רשע מרושע. בגללו האמא של ג'ק סובלת, היא רוצה לברוח מחדר. היא רוצה לחזור אל העולם שבחוץ, אבל הבעיה היא שכל מה שהילד שלה ג'ק, הכיר עד עכשיו זה החדר ואת דורה ובוטס המצוירים. הוא לא מכיר את העולם האמיתי שבחוץ ויהיה לו קצת קשה לעזוב את מה שלדעתו הוא מוכר ובטוח ולעבור למשהו שהוא ההיפך המהופך ממנו.
אז האם ג'ק ואמו יברחו מחדר? האם משהו רע יקרה להם? ומה יקרה בסוף לניק הזקן?

אם תקראו את הסיפור, אתם תבינו. אני קראתי ונהנתי מאוד. כבר הרבה זמן שלא קראתי כזה ספר ספר יפה. העלילה סופר מצויינת: מותחת, מעניינת, מרגשת וזורמת כמו נהר: ווש ווש- משהו כזה.
הכתיבה גם ממש ממש טובה וזורמת כמו נהר ווש ווש. הסופרת שכתבה אותו, גרמה לי להרגיש את הכל. וגם להתרגש.
והדמויות- וואו. ג'ק ילד נורא נחמד ומצחיק, והצורה שבה הוא רואה את העולם, היא שונה מהראיה שרואה כל ילד אחר. והאמא- אמא מסורה לג'ק שלה, אמא שלמרות שהיא ראתה הרבה חוויות קשות בחיים שלה, נשארת (או לפחות קצת קצת משתדלת) לו לנפול.
וניק הזקן? רשע מרושע שפשוט באלי להזריק אליו מיץ מלא עגבניות רותחות. לא, בעצם לא. גרזן ענקי ענקי עם חודים דוקרניים. לא, לא! אני רוצה כל כך רוצה לשרוף אותו! להעלים אותו לגמרי! לזרוק אותו לים איפה שהכרישים שיאכלו לו את הלב וימצצו לו את הדם כמו ערפדים ואיפה שהקקי של כל האנשים נמצא.
בעצם... אולי כדאי שפשוט אכלא אותו בתוך חדר כמו שהוא כלא את ג'ק ואמא שלו, ואז הוא לא יראה לעולם אבל לעולם את העולם שבחוץ עד ימיו האחרונים ולא אתן לו לצאת. אולי אפילו אתן לו הרבה הרבה אוכל ואכריח אותו לאכול ואז הוא ישמין וישמין ועוד פעם ישמין עד שהוא יתפוס את כל המקום של החדר, יהיה לו פחות חמצן והוא ימות מוות איטי וסובל עד שלבסוף בסוף הוא ימות.
כן, זה מה שאני אעשה. קקי של בן אדם.

***

אז לסיום סיומת, אני חושב שהנושא של כליאת אנשים בתוך חדרים סגורים בלי לנשום, הוא אכזרי מאוד מאוד אפילו יותר מרצח. חשוב מאוד מאוד שיעשו על נושא מעניין כזה סיפור, וזה מה שעשתה אמה דונהיו. אני מאוד שמח שהספר יצא לאור, לחופשי, וממש מקווה שכולם אבל כולם יקראו ממנו.
אה, ובפעם הבאה אני חושב שאני אקח יותר ברצינות את האזהרות שבספר, כי עכשיו החדר ממש ממש מחניק שבא לי להקיא.
ואם זה לא מספיק, נתתי המלצה לאמא שלי על הספר הזה ומאז לא שמעתי ממנה מילה כבר כמה שעות. כנראה שהיא כלואה בחדר עכשיו ולא יכולה לצאת ממנו עד שהיא תגיע עד העמוד האחרון.
*אני בודק אם זה באמת נכון. כן זה נכון. כנראה שאני צריך להתחיל עכשיו לשכוח מיניקה עד סוף השבוע.
איזה באסה.

אז... ביי ביי לכם, שלום שלום ולהתראות, ושתהיה לכם קריאה נעימה ביותר. ואני בינתיים... אני בינתיים אעבור לספר הבא אבל אין שום סיכוי שבעולם שהוא יגרום לי להיות בחדר רצוף כמה ימים כמו חדר.
כי אין כמו חדר. אין. פשוט אין.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חדר

חדר

אמה דונהיו

אחרי ׳מחניים׳ (הנערים מרחוב פאל) זהו כנראה הספר העצוב ביותר שקראתי. הוא עצוב לא בגלל שהילד מרגיש עצמו אומלל, אלא להיפך - אמא שלו הצליחה לייצר לו עולם נורמלי יחסית, והעולם שלו, העולם היחיד שהוא מכיר, הוא עולם מאושר. הוא לא סובל מבדידות או משעמום או מגעגועים למה שאינו מכיר. לעומת זאת, הגעתי לרמת הזדהות מוחלטת עם האמא והאומללות שלה קורעת לב. היכולת והכוח שלה, למרות הכל, לקום מהמיטה ולהיות אמא מושלמת, לתת לג׳ק סדר יום, שיעורי התעמלות בחדר הצפוף, משחקים מומצאים וצעצועים מאולתרים, היא מדהימה. כן, הספר הזה ללא ספק דוחף את גבולות האהבה בן אמא לבן, ואת גבולות הדברים שאמא תעשה עבור הילד שלה, עד אין סוף, וגם מעבר.
ספר שובר לב ומרעיד נימים. נראה לי שהוצא במימון ״קלינקס״ (הוא ללא ספק יעלה את המכירות שלהם בכמה מאות אחוזים).
שלא יהיו ספקות - זהו ספר קשה מאוד וכואב מאוד. הרגשות נעים כל העת בין רחמים על האמא, דרך התפעלות מהכוח שלה להעניק לג'ק הכל, וכלה בפחד וחשש, מה אני הייתי עושה במצב דומה (חס וחלילה טפו טפו טפו בן פורת יוסף מלח מים מלח מים).
החלק השני של הספר הוא שונה לגמרי, לא אגלה במה כדי לא לקלקל, אבל הוא מקסים בדרכו שלו, וגם בו יש לא מעט כאב אבל גם תקווה.
קשה מאוד למצוא סיום הולם לספר כזה, ואמה דונהיו מצליחה לעשות זאת, ולסיים את הספר בסוף עדין, מתאים לעלילה, לא מופרך ולא קיצוני.
פשוט מושלם, כמו כל שאר הספר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מיכל
חדר

חדר

אמה דונהיו

ג'ק בן 5. ג'ק לא יודע איך מרגישה השמש ואיך מרגיש הגשם.
הוא לא יודע מה זה מדרגות או אין משתמשים בהן. הוא לא יודע מה זה שמיים. הוא לא יודע מה זה חול והוא לא יודע להתמצא במרחב כי מעולם לא ראה דברים רחוקים ממנו. הכל קרוב אליו או לא קיים בכלל מבחינתו.
זו רק רשימה קטנה על ג'ק שכלוא בחדר קטנטן עם אמא שלו מהיום שנולד.
העולם שלו זה רק מה שיש בחדר. כל השאר זה רק בטלוויזיה המתפרקת שיש להם שם (את דורה למשל הוא מכיר).
הצצה לכזאת מציאות נוראית של ילד עד כמה שקשה לתפוס היא מעניינת מבחינת סיפור.

אבל לג'ק לא חסר כלום בחדר אם תשאלו אותו. אמא שלו איתו, יש לו אוכל (לא הרבה אבל מבחינתו מספיק), צעצועים שהוא בנה כמו זחל מקליפות ביצים או מובייל מנייר טואלט, והכי חשוב יש לו עולם פנימי עשיר ומפותח שמגן עליו מכל טיפת שיעמום או סקרנות שתיכנס אליו. מבחינתו הוא היה נשאר שם לנצח כי אין כלום בחוץ.

הבן הבכור שלי לפני שנה היה בן 5.
כאמא היה משהו מאוד מרתק בזעזוע של להבין מה זה אומר כל החסכים האלה בילד אחד.
מצד שני רשימה מאוד חלקית של המלאי אצלנו בבית מכילה 50 ספרים, 30 פזלים, 20 משחקי קוספא, 10 משחקי טלווזיה, 7 כדורים, 2 אופניים ואחד מחשב אלוהינו ועדיין לא לוקח לו יותר מחצי שעה אחרי שהוא חוזר מהגן עד שהוא יוצא בהצהרה שהוא משועמם ושמהר אני אמצא לו משהו לעשות.
ככה שאם תשאלו את שני הילדים אני לא יודעת מי יחשוב שהוא יותר מסכן.

זאת התובנה היחידה שיצאתי איתה מהספר. היה לי מעניין לקרוא על איך גדל ככה ילד ומה זה אומר לגביו אבל אני לא בטוחה שהכתיבה מנקודת מבטו של הילד כל כך הוסיפה כאן.
גם אני מסכימה כמו שחלק מהביקורות כתבו כאן שייתכן שאם היה מסופר דרך גוף שלישי היה אולי יותר מעניין למרות העדר הגימיק הנחמד.
הספר אכן מחולק לשני חלקים מרכזיים בעקבות תפנית בעלילה (לא אעשה ספויילר) ומבחינתי שני החלקים לוקים באותם חסרונות ויתרונות: ישנה מריחה של עמודים על גבי עמודים שלא ממש קורה כלום ומבחינת התחברות לרגשות של הגיבורים היה הרבה לאן לשאוף. כן אהבתי את התחקיר שכנראה עשו על איך חוויה כזאת תשפיע על עיצוב דמותו והרגליו של ילד.

הספר לא ממש טוב בעיני אבל הוא יותר מבסדר.
אולי סופר אחר היה מצליח לרגש יותר כי אני די נשארתי אדישה בסופו של דבר.
הספר לא שומר על רמה אחידה מבחינת עניין אבל היו רגעים ממש טובים בו.
סה"כ אפשר בהחלט לקרוא וללמוד משהו על העולם שלנו ובעיקר על הילדים שלנו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“הספר הזה שככל הנראה נכתב בהשראת סיפורי הזוועה ששמענו עליהם בשנים האחרונות על נשים שנחטפו ושהו שנים ב”