****
ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון.
אחת הטרגדיות הגדולות שישנן בבגרות היא הקושי לעקם מחדש את המקום המגובש והיודע, והיכולת המתמעטת לחוות את העולם בתום שהיה לנו כשהיינו ילדים, פשוט כי לא היתה לנו דרך אחרת. לא ידענו מה זה ביטוח לאומי, אוסטרליה או משרד האוצר, וגם לא מה זה מטוס מנהלים, רצח-עם, חיידקים או גן עדן. אמרו לנו, אז הבנו את הרעיון הכללי, אולי, ואת שאר תשעים ותשעת האחוזים היינו צריכים להשלים עם הדמיון, שהוביל אותו על כרחנו בנתיביו המופלאים או הנוראיים. בגילוי האיטי עד אימה של מה זה העולם באמת יש משהו כמעט מאכזב. לגלות, למשל, שמשרד האוצר לא כולל ממש תיבות מלאות איזמרגדים שנשמרות תחת עיניו רושפות האש של דרקון תאוותן.
אמה דונהיו כותבת את הספר הזה מבעד לעיניו של ג'ק בן החמש, שמתגורר עם אמו מלידתו בחדר נעול עשוי פלדה מצופה בוויניל מבודד-רעשים, שם הם מוחבאים מעיני העולם בידי מי שחטף את האם שבע שנים קודם לכן. ג'ק מבין את העולם דרך שני מתווכים - אמו, שמנסה להגן עליו ולספר לו בעיקר את מה שהוא צריך לדעתה לדעת ולא מעבר לכך, והטלוויזיה שדולקת דרך קבע בחדר הקטנטן ומאפשרת הצצה מסונתזת אל סוג של עולם שאי אפשר לתאר אותו באמת ושנראה לג'ק דמיוני ושטוח לחלוטין, כי מבחינתו העולם ומלואו הוא חדר בגודל ארבעה על ארבעה מטרים. הוא לא יכול להבדיל בין אמיתותה של דורה המצויירת לבין שידורי ספורט. כולם בלתי מתקבלים על הדעת באותה מידה, כי כולם זעירים, בגודל של מסך טלוויזיה.
הכתיבה, בשפתו המוגבלת של ג'ק, היא ילדותית ומעושה במקצת (פשוט כי מבוגרת כתבה אותה), מתיילדת ותמימה-בכוח. דונהיו הצליחה חלקית בנסיון הזה. מצד אחד יש בסוג הכתיבה הזה הרבה דברים שזיהיתי מהילדים הפרטיים שלי או מילדים אחרים, אבל מאידך, בדומה לספרים אחרים שבהם ניסו הסופרים המבוגרים להעביר את מסריהם דרך שפתותיהם של ילדים, התוצאה מרגישה מאולצת, כי היא "חייבת" להעביר גם מסרים רב משמעיים לגבי העלילה שיובנו על ידי מבוגרים. זה לא איך שילדים רואים את העולם, זה איך שמבוגרים חושבים שילדים רואים את העולם. לעתים קרובות אני נוכח בחוסר התוחלת להבין בזמן אמת איך הילדים מפרשים בצורה כה בלתי מתקבלת על הדעת דברים שנראים לי, כבר שלושים שנה לפחות, כמובנים מאליהם.
במקומות שבהם הצלחתי להתעלם מהזיוף המובנה הזה, הספר דיבר אליי. יש בו כוח, כזה שקיים למשל בדלות השפה ב"המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, אבל במקביל, בגלל התחושה המלאכותית שתיארתי כאן לא הצלחתי להתחבר רגשית לגמרי לילד הזה, ככה שלא בכיתי, ואפילו לא הייתי מזועזע למרות שהספר לא קל לקריאה, ולפחות לא אמור להיות כזה. אין הרגשה כאילו הוא קרה באמת, ולפיכך הסיפור של נטשה קמפוש למשל חזק עשרות מונים מהסיפור הזה, בעיקר כי הוא קרה באמת והוא לא נזקק להתכסות היומרנית באיצטלה של כתיבה אותנטית כביכול.
פעם מישהי אמרה לי שאני נראה לה אבא טוב. באיזה אופן, שאלתי אותה. היא ענתה שניכר שאני אוהב את הילדים שלי ושאכפת לי מהם. אז איך זה, הקשיתי, שלמרות אני קונה להם דברים, ומבלה איתם זמן רב יחסית לאבות אחרים שנעדרים רוב היום מבתיהם וזוכים לממוצע יומי של שבע עשרה דקות "איכותיות" עם ילדיהם, איך זה שבחצי מהזמן אני מרגיש אבא בסדר גמור, ובמחציתו אני מרגיש פעימות של רגשות אשמה שאני לא כזה, שהכול הצגה, ושבפנים, רק אני יודע, אני מעדיף כמעט תמיד לקרוא ספר טוב או לראות סרט מאשר לשחק איתם טאקי על השטיח בסלון?
כי זה לא רלוונטי. רגשות אשמה יהיו תמיד, ואל תתחילו איתי בכלל עם אמהות והקומפלקסים שלהן. העניין הוא שהתשובה לא טמונה בכמה זמן אתה מבלה עם הילדים שלך, מה איכות הבילוי ואם קנית להם טרמפולינה או יצאת איתם לטיול משפחתי מסביב לעולם, וגם לא אם הינקת אותם (אמא, כן?) עד גיל חמש או שנתת להם חלילה תחליף חלב-אם מרגע היווסדם. המשמעות האמיתית של תפקיד ההורות אינו קשור לטרנד או אופנה חולפות, וגם אינו קשור במישרין לכל הדברים שאנחנו מקשרים בטעות לאבהות או אימהות טובה. תפקידנו העיקרי והחשוב ביותר כהורים, כמו כל בעל חיים אחר אולי, הוא להכין את הילדים אל העולם בצורה הטובה ביותר, נקודה.
אז אני מנסה. אני עונה על השאלות שלהם, וצוחק מהן הרבה, וזורם עם התמימות שלהם ומנסה לא לתקן אותם יותר מדי. ואחרי הקריאה של הספר הזה אני חושב לעצמי, כן, אבל מה החוכמה לעשות את זה בתנאי השפע הפרוורטי שהם חיים בתוכם? מה אם הייתי צריך להכין אותם לעולם מתוך מקום נורא ואיום באמת? כמה כוח היה לי לשחק איתם במשחקים חינוכיים כשלא הייתי יכול להפנות אותם לשחק ב"ווי" כשנמאס לי, וכשהדברים שהייתי צריך להסתיר מהם היו מאפילים על הדברים שהייתי שמח להעביר להם, כמו שלמשל קורה ב"הדרך" של מקארתי?
לא יודע. אני מקווה שלא אגיע לזה. הלוואי שיוכלו ללמוד על עוולותיו של העולם מאוחר ככל האפשר. שלא תהיה להם סיבה אמיתית לפחד. אבל כדי שיהיו מוכנים, מוכנים באמת לכל מה שהעולם הזדוני הזה צופן בעתידו, לא בטוח שצריך ללמד אותם להכין מקלטים אטומיים או מלכודות לציפורים מקופסאות שימורים. אולי עדיף לאהוב אותם הרבה, למלא את מחסני החירום שאני מדמיין שיש להם בכמה שיותר אהבה ותחושת ערך, שיוכלו לשמש אותם בכל עולם שיפגשו בו כשיתבגרו, טוב או רע.
****
