ביקורת ספרותית על חדר מאת אמה דונהיו
ספר מעולה

---

אתמול הייתי בתוך חדר, שלשום הייתי בתוך חדר, לפני שלשום הייתי בתוך חדר וגם היום הייתי בתוך חדר. ממש ממש עכשיו יצאתי מהחדר וזה רק בשביל לכתוב ביקורת על הספר הזה במחשב. ואין לי מחשב בחדר, הוא שייך לכווולם, ולא רק לי.
עכשיו אם כבר אני מדבר על החדר שלי, אז אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים שלכם חזזזק חזזזק ולדמיין טוב טוב את איך נראה החדר שלי.
הוא פשוט פשוט ולא משהו מיוחד. יש בו דלת, יש חלון ושטיח ומיטה וארון בגדים, שירותים וזהו. שום כלום כמעט, ממש ריק.
אבל מעכשיו, כשיש לי את הספר 'חדר' של אמה דונהיו בידיים שלי, אני מרגיש שהחדר רק מתמלא ומתמלא כמו מים בבריכה. אבל לא המים הרדודים אלא העמוקים. כל כך עמוקים שאפשר ממש לטבוע בהם!
אז מה יש בספר? מה זה בכלל חדר? האם אפשר לצאת מחדר?
לפני שאני אגיד את התשובה, אני רוצה לספר לכם איך קיבלתי אותו, את ספר חדר.
קיבלתי אותו במתנה מאמא שלי. מהאמא היקרה שלי. יום אחד היא פשוט נכנסה לחדר שלי, נתנה לי שתי נשיקות, אחת בכל לחי, ואז הראתה לי את מה שהיא הסתירה מאחורי הגב וראיתי שזו מתנה. בשבילי.
פתחתי את השקית המרעישה והרועשת שהשמיעה קולות כמו 'פיץ' 'פוץ' ואפילו 'פיץ פץ פוץ' וכאלה. ואז גיליתי שזה ספר!ספר עם תמונה אחת רק מבחוץ וחוץ ממנה אין עוד תמונות בספר, רק מילים.
קראו לו 'חדר' והשם של מי שכתבה אותו הוא 'אמה דונהיו' והרקע שלו הוא אפור כזה עם נקוטדות והמילה 'חדר' מופיעה ב- 3 קוביות שמשחקים איתם- בכל קוביה יש אות: בקוביה סגולה יש אות ח', בקוביה אדומה יש אות ד', ובקוביה כתומה יש אות ר'. בינגו!
והכי הכי מגניב זה התשבוחות שנתנו לו. איך שראיתי את התשבוחות (ובמיוחד את של הניו יורק טיימס) התחלתי להשתכנע ורציתי כבר להתחיל לקרוא!
אני זוכר שבאותו רגע אמא אמרה לי שאני תמים עם אני מאמין שאם יש תשבוחת של ניו יורק טיימס או של כל עיתון אחר, היא אומרת שזה סתם שקר. אז אולי אני כזה תמים כמו שהיא אומרת אבל אני עדיין חושב שכמה שיותר תשבוחות- ככה יותר טוב!

ווהו כמה כתבתי. אני צריך הפסקה. אני באמת מבקש ממכם סליחה, אבל אם אתם רוצים שאני יהיו לי כוחות להמשיך את הביקורת, אני חייב לעשות הפסקה ולינוק מהאמא שלי. המיץ שלה, במיוחד בשמאלי, הוא כל כך כל כך טעים כמו מרשמלו ענקי שנותן לי אנרגיה בכל הגוף ומגרשת מאיתי את כל החיידקים!
*יונק יניקה גדולה גדולה וממושכת*
*בולבול עומד*
אופסי פופסי, סטיתי טיפונת מהנושא, אז אני מבקש שוב סליחה (נכון שאני נורא מנומס?) ומתחיל לספר לכם על הספר. והפעם באמת. אז הנה אני מתחיל ואתם לא תצטערו.

***

אז העלילה מתרחשת בחדר. הוא לא כזה גדול אבל יש בו את כל מה שצריך: חלון קטנצ'יק בתקרה, טלוויזיה, שירותים, נחש מקליפת ביצים, אוכל, ספרים וארון בגדים. אה, וכמובן שיש בו גם רצפה ותקרה.
גרים בו ילד קטן בן חמש וקוראים לו ג'ק. וגם האמא שלו גרה איתו והיא גדולה- בת 26. הילד נולד בו אבל האמא לא, היא דווקא נולדה בחלל החיצון- ככה היא קוראת לעולם שבחוץ, איפה שהיא נולדה.
הם לא יכולים לצאת מחדר. ואם הם רק ינסו אז ניק הזקן כבר יראה להם מה זה. ניק הזקן הוא, לפי מה שאמא של ג'ק מספרת עליו, הוא האיש שכלא אותם בחדר. כי פעם, הרבה הרבה לפני שג'ק נולד (וכשניק הזקן כנראה לא היה כזה זקן- או שלפחות פחות זקן ממה שהוא עכשיו) ויצא מהבטן של אמא שלו, אז אמא שלו ניסתה לברוח מהחדר: היא הרביצה לניק הזקן ובעטה בו בעיטות חזקות מאוד מאוד, אבל בסוף היא לא הצליחה לברוח ומאותו יום היא מנסה להקשיב לו. אז הוא נעשה יותר נחמד. הוא גר בעולם שבחוץ, והוא עושה שם קניות גם, וכמה פעמים בשבוע בלילה, הוא עושה ביקורים בחדר ומביא כל מני דברים מהעולם שבחוץ כמו: טלוויזיה, ממתקים, מתנת סוף שבוע, תרופות ועוד מלא מלא דברים. (למרות שגם לפעמים הוא לא נותן כזה מלא דברים)
ניק הזקן אולי נראה נחמד אבל אל תטעו, כי הוא לא. ממש ממש לא. הוא רשע מרושע. בגללו האמא של ג'ק סובלת, היא רוצה לברוח מחדר. היא רוצה לחזור אל העולם שבחוץ, אבל הבעיה היא שכל מה שהילד שלה ג'ק, הכיר עד עכשיו זה החדר ואת דורה ובוטס המצוירים. הוא לא מכיר את העולם האמיתי שבחוץ ויהיה לו קצת קשה לעזוב את מה שלדעתו הוא מוכר ובטוח ולעבור למשהו שהוא ההיפך המהופך ממנו.
אז האם ג'ק ואמו יברחו מחדר? האם משהו רע יקרה להם? ומה יקרה בסוף לניק הזקן?

אם תקראו את הסיפור, אתם תבינו. אני קראתי ונהנתי מאוד. כבר הרבה זמן שלא קראתי כזה ספר ספר יפה. העלילה סופר מצויינת: מותחת, מעניינת, מרגשת וזורמת כמו נהר: ווש ווש- משהו כזה.
הכתיבה גם ממש ממש טובה וזורמת כמו נהר ווש ווש. הסופרת שכתבה אותו, גרמה לי להרגיש את הכל. וגם להתרגש.
והדמויות- וואו. ג'ק ילד נורא נחמד ומצחיק, והצורה שבה הוא רואה את העולם, היא שונה מהראיה שרואה כל ילד אחר. והאמא- אמא מסורה לג'ק שלה, אמא שלמרות שהיא ראתה הרבה חוויות קשות בחיים שלה, נשארת (או לפחות קצת קצת משתדלת) לו לנפול.
וניק הזקן? רשע מרושע שפשוט באלי להזריק אליו מיץ מלא עגבניות רותחות. לא, בעצם לא. גרזן ענקי ענקי עם חודים דוקרניים. לא, לא! אני רוצה כל כך רוצה לשרוף אותו! להעלים אותו לגמרי! לזרוק אותו לים איפה שהכרישים שיאכלו לו את הלב וימצצו לו את הדם כמו ערפדים ואיפה שהקקי של כל האנשים נמצא.
בעצם... אולי כדאי שפשוט אכלא אותו בתוך חדר כמו שהוא כלא את ג'ק ואמא שלו, ואז הוא לא יראה לעולם אבל לעולם את העולם שבחוץ עד ימיו האחרונים ולא אתן לו לצאת. אולי אפילו אתן לו הרבה הרבה אוכל ואכריח אותו לאכול ואז הוא ישמין וישמין ועוד פעם ישמין עד שהוא יתפוס את כל המקום של החדר, יהיה לו פחות חמצן והוא ימות מוות איטי וסובל עד שלבסוף בסוף הוא ימות.
כן, זה מה שאני אעשה. קקי של בן אדם.

***

אז לסיום סיומת, אני חושב שהנושא של כליאת אנשים בתוך חדרים סגורים בלי לנשום, הוא אכזרי מאוד מאוד אפילו יותר מרצח. חשוב מאוד מאוד שיעשו על נושא מעניין כזה סיפור, וזה מה שעשתה אמה דונהיו. אני מאוד שמח שהספר יצא לאור, לחופשי, וממש מקווה שכולם אבל כולם יקראו ממנו.
אה, ובפעם הבאה אני חושב שאני אקח יותר ברצינות את האזהרות שבספר, כי עכשיו החדר ממש ממש מחניק שבא לי להקיא.
ואם זה לא מספיק, נתתי המלצה לאמא שלי על הספר הזה ומאז לא שמעתי ממנה מילה כבר כמה שעות. כנראה שהיא כלואה בחדר עכשיו ולא יכולה לצאת ממנו עד שהיא תגיע עד העמוד האחרון.
*אני בודק אם זה באמת נכון. כן זה נכון. כנראה שאני צריך להתחיל עכשיו לשכוח מיניקה עד סוף השבוע.
איזה באסה.

אז... ביי ביי לכם, שלום שלום ולהתראות, ושתהיה לכם קריאה נעימה ביותר. ואני בינתיים... אני בינתיים אעבור לספר הבא אבל אין שום סיכוי שבעולם שהוא יגרום לי להיות בחדר רצוף כמה ימים כמו חדר.
כי אין כמו חדר. אין. פשוט אין.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על חדר