ביקורת ספרותית על בית גדול מאת ניקול קראוס
ספר לא משהו

---

ניקול אהובתי, איפה את? לאן הלכת? רחוק מידי. רחוק מהכתיבה הנפלאה, שיודעת למזג את המינונים המדוייקים של סיפור מעניין וקולח, דמויות מעוררות רגש (מכל סוג שהוא), שהשימוש בהן לצורך העברת דעות ורעיונות משתלב בטבעיות בזרם הסיפור.
לאחר שקראתי ואהבתי מאד את שני ספריה הקודמים של קראוס, הספר הזה הנחיל אכזבה. עלילות ארבעת הסיפורים בו לא אחידות ברמתן מבחינת עניין. שתיים מהן מצליחות להמריא וליצור סקרנות (אך רק לקראת סוף הספר) ושתיים מדשדשות על גבול המשעמם, ומהוות בעיקר מצע להבעת רעיונות על כתיבה, על זיכרון, על יחסים של אדם עם עצמו ועם הסביבה, על השואה, יהדות, ישראליות, מוות וכו'. קראוס נוברת והופכת באלה, מסתבכת ומתפתלת בנסותה להעביר באופן הנכון לה ביותר תחושות ומחשבות של דמויותיה, ולעיתים זה טרחני ומייגע.
הפריעה לי בעיקר העובדה שלא הצלחתי לפתח אמפתיה אמיתית כלפי מי מהדמויות. שתי סופרות, שני אבות וניתוק אחד ארוך ומתמשך מהקורא. הדמויות הללו הן יצורים לא חברתיים, אנוכיים, מרוכזים בעצמם. בגדול אפשר להבין את סיבת היותן כאלה, אבל רק לקראת סוף הספר משהו נפתח שם ואנחנו מבינים קצת יותר (לא לגבי כולן) את הנסיבות שהובילו אותן למה שהינן.
רוב הקריאה יש תחושה של תסכול: אנחנו נשארים בחוץ, עם כמה פירורים של נפש מיוסרת, מתחבטת (לעיתים עד זרא) וקוצנית.
ולא, אני ממש לא חושבת שגיבורי סיפור חייבים ליצור בקורא דווקא רגשות הזדהות, חיבה או כל רגש חיובי אחר: אפשר לבוז להם, לתעב אותם או לחוות אותם בכל דרך אחרת, וזה מתאפשר רק על בסיס היכרות מעמיקה איתם ומתוך הבנה של מרכיבי אישיותם, עברם, דעותיהם ותחושותיהם. בספר הזה הרגשתי שאין לי מספיק מכל אלה. הדמויות נשארות סגורות וחידתיות, בדיוק כמו האינטראקציה הלקויה שלהן עם סביבתן. ההנמקה לבניית דמויות כאלה מגיעה מאוחר מידי. ועד שזו הגיעה כבר הייתי די מותשת ונאבקתי ברצון לוותר על הספר.
הספר הזה הוא החמצה בעיני: עוסק בנושאים רגישים וכבדי משקל, אך לא כתוב מספיק טוב, ולכן, ברובו, השאיר אותי אדישה.

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על בית גדול