"בית גדול" הוא ספר על חורבן, חורבן הבית ואובדנו. אובדן הכול, הרכוש, הארץ, התרבות, השפה, המשפחה והזהות.
כששמו שאוב מסיפור חורבן הבית המקראי, לוקח אותנו הספר למסע במחוזות הנפש הקשים של האובדן. אך אין זהו אובדן אוניברסלי, זהו אובדן יהודי במפורש והציר עליו בנויה העלילה הוא השואה, חורבן הבית היהודי בעת החדשה.
בניגוד לכתוב בכריכה האחורית, לא מדובר כאן בגלגולו של שולחן, בבחינת גירסה למבוגרים של "גילגולו של מעיל" המיתולוגי. השולחן, שולחן הכתיבה האבוד, הוא חוט מקשר, אך הקישור רופף ואינו שלם, הקצוות נותרים פרומים והמעגלים אינם נסגרים.
קוראים ומבקרים אחדים הביעו אכזבה מהסוף הפתוח של הסיפור ,אך לדעתי הסוף תואם בצורה מושלמת את מהלך העלילה כמו גם הכתיבה. אין סוף סגור ומושלם לסיפור הכאב והאובדן היהודי. הסיפור פרום כפי שגם הדמויות "פרומות" ולעולם לא יגיעו לסגירה אמיתית של גורלן.
אך אצל קראוס כמו אצל קראוס העלילה היא משנית לאמנות הכתיבה. קראוס החלה את חייה היצירתיים כמשוררת והדבר ניכר בכתיבתה העשירה. עשירה עד כדי גודש. אך אין כאן גודש יומרני של כתיבה למען עושר הכתיבה. אני חשתי בחדירה עמוקה ועדינה כבאזמל של מנתח לתוך נפשן של הדמויות השונות בפסיפס. גבר או אישה, צעיר או מבוגר, אמריקאי או ישראלי. קראוס חודרת מתחת לעורן ושרה את שירן של הנפשות הפגועות כאילו חוותה את כאבן על בשרה ממש.
"בית גדול" משקף כישרון כתיבה נדיר וחוכמה אמיתית אשר נובעים מקולמוסה של סופרת צעירה כל כך. אך כנראה שלכישרון אמיתי אין גיל.
מאז חורבן המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, אולם לעניות דעתי אם ניקול קראוס כותבת כך בגיל 35 עוד נכונו לה גדולות. ייתכן ופרס הנובל לספרות שניתן בעבר לסופרים יהודים גדולים ובעלי שאר רוח ונפש עשירה כעגנון ובשביס זינגר עוד יגיע בעתיד לשולחן הכתיבה המיתולוגי של קראוס.

קצת קשה לי לכתוב על הספר הזה ביקורת רגילה של עלילה, דמויות, כתיבה וכו'. הספר הוא ספר של מחשבות ורגשות ולכן אני אסתפק בקצת רשמים שנשארו בי אחרי הקריאה.

הספר הוא בעצם רצף של מונולוגים מאת דמויות שונות, הפורסות בכאב את חייהן ואת המאבק לבנות מערכות יחסים תקינות מול הרצונות והשאיפות העצמאיים, הפנימיים, שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי בנוכחותם של אחרים. כל דמות בספר מחפשת מצד אחד הכרה ואהבה ומצד שני מודה שהיא אשמה בכך שהיקרים לה התרחקו ממנה, ובעצם כבר נמצאת בהשלמה עם המצב.
הקריאה בספר לא פשוטה- היא גוררת הרהורים ארוכים (לאו דווקא על הדמויות הכתובות) ומצברוח מלנכולי למדי. גם בקריאה של קטעים-קטעים צריך רצון וסבלנות כדי להיכנס לספר ולהתחבר למאבק הכושל מראש ולחשבון הנפש הכואב, כל פעם מחדש.
עם זאת חייבים לציין את העמודים האחרונים של הספר, כמה עמודים המסכמים למעשה את המרדף אחרי השולחן, אחרי הזיכרון, אחרי המנוחה היהודית או האנושית בכלל, ומסתיימת בכמה משפטים בלתי נשכחים ובסצנה קורעת לב.
כמו כולם, השורה התחתונה של הביקורת שלי (וגם של הספר, בעצם) היא שניקול קראוס היא אמנית של ניתוחי נפש ושל הבנת נפש האדם בכלל, וללא ספק היא יוצרת מדהימה ברמתה ויוצאת דופן. הניתוחים שלה מרתקים ומחכימים ומספקים תובנות גם לאדם הפשוט שקורא את הספר. אבל כדי להיכנס לעולם שלה, צריך יכולת התמסרות, רגישות וסוג מסוים של אופי. אולי מזלנו שאנחנו מעט קהים יותר לסבל של העולם מסביבנו.

ניקול אהובתי, איפה את? לאן הלכת? רחוק מידי. רחוק מהכתיבה הנפלאה, שיודעת למזג את המינונים המדוייקים של סיפור מעניין וקולח, דמויות מעוררות רגש (מכל סוג שהוא), שהשימוש בהן לצורך העברת דעות ורעיונות משתלב בטבעיות בזרם הסיפור.
לאחר שקראתי ואהבתי מאד את שני ספריה הקודמים של קראוס, הספר הזה הנחיל אכזבה. עלילות ארבעת הסיפורים בו לא אחידות ברמתן מבחינת עניין. שתיים מהן מצליחות להמריא וליצור סקרנות (אך רק לקראת סוף הספר) ושתיים מדשדשות על גבול המשעמם, ומהוות בעיקר מצע להבעת רעיונות על כתיבה, על זיכרון, על יחסים של אדם עם עצמו ועם הסביבה, על השואה, יהדות, ישראליות, מוות וכו'. קראוס נוברת והופכת באלה, מסתבכת ומתפתלת בנסותה להעביר באופן הנכון לה ביותר תחושות ומחשבות של דמויותיה, ולעיתים זה טרחני ומייגע.
הפריעה לי בעיקר העובדה שלא הצלחתי לפתח אמפתיה אמיתית כלפי מי מהדמויות. שתי סופרות, שני אבות וניתוק אחד ארוך ומתמשך מהקורא. הדמויות הללו הן יצורים לא חברתיים, אנוכיים, מרוכזים בעצמם. בגדול אפשר להבין את סיבת היותן כאלה, אבל רק לקראת סוף הספר משהו נפתח שם ואנחנו מבינים קצת יותר (לא לגבי כולן) את הנסיבות שהובילו אותן למה שהינן.
רוב הקריאה יש תחושה של תסכול: אנחנו נשארים בחוץ, עם כמה פירורים של נפש מיוסרת, מתחבטת (לעיתים עד זרא) וקוצנית.
ולא, אני ממש לא חושבת שגיבורי סיפור חייבים ליצור בקורא דווקא רגשות הזדהות, חיבה או כל רגש חיובי אחר: אפשר לבוז להם, לתעב אותם או לחוות אותם בכל דרך אחרת, וזה מתאפשר רק על בסיס היכרות מעמיקה איתם ומתוך הבנה של מרכיבי אישיותם, עברם, דעותיהם ותחושותיהם. בספר הזה הרגשתי שאין לי מספיק מכל אלה. הדמויות נשארות סגורות וחידתיות, בדיוק כמו האינטראקציה הלקויה שלהן עם סביבתן. ההנמקה לבניית דמויות כאלה מגיעה מאוחר מידי. ועד שזו הגיעה כבר הייתי די מותשת ונאבקתי ברצון לוותר על הספר.
הספר הזה הוא החמצה בעיני: עוסק בנושאים רגישים וכבדי משקל, אך לא כתוב מספיק טוב, ולכן, ברובו, השאיר אותי אדישה.

ספרותי מדי

התחלתי את הספר בתהיה למה בעברית הספר קרוי בית גדול כאילו הבית של גדול ובאנגלית GREAT HOUSE. מוזר.
עד סוף הספר לא הבנתי את תרגום שמו.
רואים כי ניקול קראוס היא יהודיה שקשורה בכל נימי נפשה לעם היהודי , תולדותיו ולישראל.
הספר מנסה להביא במנגנון של סצנות וסיפורים תולדותיה האמיתיים או הפיקטיביים של הסופרת.
הוא כתוב בלשון ספרותית ובאומנות ספרותית,כך, שכל מבקר, מנתח יצירות ספרותיות ימצא כר פורה לעסוק בו.
הסיפור/אפיזודה הראשון מקסים. ומפתח תאבון לעוד.
אבל ההמשל טובע בענן ערפל של הקשרים.
הסצנה השניה בעלת עוצמה, ומכאן הכל מידרדר.
אפילו הקטע על מלחמת יום כיפור לא הזיז לי כי קראתי וחוויתי ארועים חזקים מזה.
הערפל המכוון שהיא מכניסה בכתיבתה, יצרו קושי אצלי בתחילת כל סיפור, מי נגד מי? מה זה קשור למה שקראתי קודם? ולבסוך האם זה תרם לי לחווית הקריאה.
לצערי, לא תמיד יכולתי לענות בחיוב לשאלות אלו. לפעמים הדרך הפשוטה בעלת עוצמה חזקה יותר מסיבוכיות מחשבתית של הסופר,(אין כאן התחכמות מלאכותית טפלה כמו סופרים מסויימים בארץ).
ולבסוף הכריכה האחורית של הספר.
לא מדובר בשולחן אלא במכתבה. שנית הנסיון ליצור "הרפתקאותיה של מכתבה", לא קיים בספר ואם הוא קיים, הוא חלקי וחסר חשיבות מול הסיפור עצמו.
ועם זאת יש בספר הרבה נקודות אור בתיאור הקשרים
האנושיים והמשפחתיים.
למי שיש אורך רוח יצא נשכר מקריאה זו.
סיכום: לקרוא את הספר כאשר יש ראש פנוי ופתוח להתנסות, הדבר דורש מאמץ ואמפטיה של הקורא אל הספר.

באתי עם כל כך הרבה צפיות. הספר הקודם של קראוס, תולדות האהבה, ריגש אותי כל כך. לא הבנתי איך אישה מצליחה, בת שלושים פלוס הצליחה להכנס לעורם של הדמויות אותן היא מתארת. איך היא הכניסה אותי כל כך עמוק לנפשן.
אי אפשר לאמר שבית גדול הוא לא ספר טוב, הוא טוב, ניקול קראוס יודעת לכתוב. אי אפשר להתווכח עם העובדה הזו. אבל.
אתחיל בתיאור העלילה: כמה דמויות מספרות את הסיפור שלהן למאזין אלמוני (מעט מזכיר את מר מאני של א.ב יהושוע), מניו יורק עד ירושלים (מצחיק שהקטע הירושלמי בכלל לא מזכיר את המנטליות הישראלית) בכול מיני זמנים שונים. כולם איכשהוא קשורים אחד לשני, בין כולם עובר שולחן כתיבה עצום מימדים שרדוף אותם. חלקם חייבים להשיג את השולחן, אחרים משתוקקים להפטר ממנו. כולם סופרים, או קרובים של סופרים, או אבות קשוחים של ילדים שרוצים להיות סופרים, וכנראה שהשולחן הוא מין סמל לכתיבה, שדורשת, כמו פריט ריהוט ענק בדירה ניו יורקית קטנה, המון המון מקום ומגדת את מה שסביבה.
יותר מהכול כולם נורא בודדים. עד כדי כך שממש שרה עלי דכדוך בזמן שקראתי את הספר. קראוס מתארת את הסיטואציות הכי אינטמיות בין בעל לאישה למשל כאילו היו סתם שני אנשים שהתגלגלו ביחד כל חייהם. הם לא משתפים אחד את השנייה במה שקורה להם, הם לא מנסים לגשש איך החיים עבור הצד השני. כול הקשרים, האינטרקציות האנושיות מלוות בשתיקות, בפחד מלשאול את השאלה הלא נכונה.
את השתיקות האלו ממלאות מחשבות. זאת אומרת, לא מתרחש הרבה בספר מבחינת פעולות, מתרחש המון מבחינת חשיבה. איך נאמר, חופר משהו. אולי אני מעט חסרת סבלנות, אבל קשה לי שדמות מסתכלת מבעד לחלון ובמשך חמישה עמודים נשארת נטועה באותו מקום, ורק שטף של מחשבות וגילויים והברקות והארות נוחת עליה. היו הרבה פעמים כאלה,בהם הנחתי את הספר ולא יכולתי לגעת בו עד למחרת.
היו גם רגעים מרגשים, ודמויות שממש אהבתי. היו תיאורים יפים. היה עצב גדול, רגש גדול שהסתתר מתחת לכול המלל שקראוס מנחיתה על הקוראים שלה, כי בסופו של דבר, מי לא יכול להזדהות עם מידה מסוימת של בדידות?
אולי מומלץ לקרוא את הספר הזה בלגימות קטנות. אולי כדאי לקרוא אותו ואז לדבר אם מישהו קרוב שבעצם התרחק כבר.
אולי עדיף לקרוא את תולדות האהבה במקום.

אפילו הבקורת יצאה מלנכולית.

וואו. אני מתחייבת מעל במה זו לקרוא כל מה שניקול קראוס אי פעם תכתוב.. כולל רשימת הקניות שלה. יש לי תחושה שגם את רשימת המכולת המשפחתית היא מסוגלת לכתוב צורה אינטיליגנטית ומורכבת ביותר.
הספר מרגש, מיוחד וסופר אינטיליגנטי . אבל לא סכלתני כי אם מאד מהבטן. החלקים בו שנוגעים לישראל נכתבו כמו ע"י ישראלי או לפחות אדם שההווה פה מאד קרוב אליו ומובן לו- וזה לא פשוט, במיוחד לא לסופרת כל כך ניו-יורקית- אם כי יהודיה.
זהו סיפרה השלישי של קראוס וגם הטוב מכולם- וזאת אחרי שכבר הגדרתי את " תולדות האהבה " שלה כיצירת מופת.
מומלץ לאוהבי הספרים שדורשים גם הפעלת המח במקביל לניעור חזק של הקישקה.

בתחילת הספר הרגשתי לרוב בלבול ואיזשהו חוסר הבנה במה קשור למה ומי מדבר עכשיו לעזאזל, אבל לקראת האמצע כשהדברים מתחילים להתחבר הספר מאד מותח ומושך לקרוא בו עוד ועוד

בסוף הספר אומנם נשארות יותר שאלות מאשר תשובות אבל לדעתי זה אולי החוזק שלו היכולת לגרום לחשוב על הדמויות, על החיים, על הזכרון ועל עוד הרבה דברים אחרים

נכון זה לא כמו "תולדות האהבה" אבל הוא גם לא אמור להיות
בסך הכל הספר טוב לבעלי סבלנות

אני חייב לציין שהגעתי לספר עם ציפיות גדולות אחרי "תולדות האהבה" וקצת התאכזבתי:אני אישית פחות אוהב את אי הרציפות של העלילה שמדלגת בין מספר גיבורים. אני מרגיש שזה ספר שקריאה ראשונה בו לא מספיקה בכדי לרדת לעומקם של שלל הנושאים המורכבים בהם הוא מטפל: זכרונות מהמלחמה,יחסי זוגיות ויחסים בין הורים לילדים בצל הזכרונות הללו וכמובן התייחסות פרטית למושג "בית".הספר מכיל הרבה תיאורים משובחים בעיני ואני ממליץ לקרוא!

הסיפור שמביאה לפנינו בספר זה ניקול קראוס הוא מרגש.
לפני כל דבר אחר הוא עוסק באנושיות וברגשות של אנשים, אחר כך הוא פורש את ערכם הסנטימנטלי של זכרונות אנושיים ובסופו של דבר כדי ליצור דמות שלמה ומלאה היא מביאה את ההקשר של הסמל החומרי וחשיבותו בזכרוננו האנושי ויכולתנו לזכור אירועים משמעותיים בחיינו לא רק דרך דמויות או מה שזכור לנו מהם כי אם דווקא דרך החפצים שלהם שמקשרים בין דור לדור בקשר אמיץ שהוא בלתי ניתן לניתוק ויוצר משמעות רבה.