ביקורת ספרותית על בית גדול מאת ניקול קראוס
ספר טוב

---

קצת קשה לי לכתוב על הספר הזה ביקורת רגילה של עלילה, דמויות, כתיבה וכו'. הספר הוא ספר של מחשבות ורגשות ולכן אני אסתפק בקצת רשמים שנשארו בי אחרי הקריאה.

הספר הוא בעצם רצף של מונולוגים מאת דמויות שונות, הפורסות בכאב את חייהן ואת המאבק לבנות מערכות יחסים תקינות מול הרצונות והשאיפות העצמאיים, הפנימיים, שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי בנוכחותם של אחרים. כל דמות בספר מחפשת מצד אחד הכרה ואהבה ומצד שני מודה שהיא אשמה בכך שהיקרים לה התרחקו ממנה, ובעצם כבר נמצאת בהשלמה עם המצב.
הקריאה בספר לא פשוטה- היא גוררת הרהורים ארוכים (לאו דווקא על הדמויות הכתובות) ומצברוח מלנכולי למדי. גם בקריאה של קטעים-קטעים צריך רצון וסבלנות כדי להיכנס לספר ולהתחבר למאבק הכושל מראש ולחשבון הנפש הכואב, כל פעם מחדש.
עם זאת חייבים לציין את העמודים האחרונים של הספר, כמה עמודים המסכמים למעשה את המרדף אחרי השולחן, אחרי הזיכרון, אחרי המנוחה היהודית או האנושית בכלל, ומסתיימת בכמה משפטים בלתי נשכחים ובסצנה קורעת לב.
כמו כולם, השורה התחתונה של הביקורת שלי (וגם של הספר, בעצם) היא שניקול קראוס היא אמנית של ניתוחי נפש ושל הבנת נפש האדם בכלל, וללא ספק היא יוצרת מדהימה ברמתה ויוצאת דופן. הניתוחים שלה מרתקים ומחכימים ומספקים תובנות גם לאדם הפשוט שקורא את הספר. אבל כדי להיכנס לעולם שלה, צריך יכולת התמסרות, רגישות וסוג מסוים של אופי. אולי מזלנו שאנחנו מעט קהים יותר לסבל של העולם מסביבנו.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על בית גדול