ביקורת ספרותית על בית גדול מאת ניקול קראוס
ספר בסדר

---

באתי עם כל כך הרבה צפיות. הספר הקודם של קראוס, תולדות האהבה, ריגש אותי כל כך. לא הבנתי איך אישה מצליחה, בת שלושים פלוס הצליחה להכנס לעורם של הדמויות אותן היא מתארת. איך היא הכניסה אותי כל כך עמוק לנפשן.
אי אפשר לאמר שבית גדול הוא לא ספר טוב, הוא טוב, ניקול קראוס יודעת לכתוב. אי אפשר להתווכח עם העובדה הזו. אבל.
אתחיל בתיאור העלילה: כמה דמויות מספרות את הסיפור שלהן למאזין אלמוני (מעט מזכיר את מר מאני של א.ב יהושוע), מניו יורק עד ירושלים (מצחיק שהקטע הירושלמי בכלל לא מזכיר את המנטליות הישראלית) בכול מיני זמנים שונים. כולם איכשהוא קשורים אחד לשני, בין כולם עובר שולחן כתיבה עצום מימדים שרדוף אותם. חלקם חייבים להשיג את השולחן, אחרים משתוקקים להפטר ממנו. כולם סופרים, או קרובים של סופרים, או אבות קשוחים של ילדים שרוצים להיות סופרים, וכנראה שהשולחן הוא מין סמל לכתיבה, שדורשת, כמו פריט ריהוט ענק בדירה ניו יורקית קטנה, המון המון מקום ומגדת את מה שסביבה.
יותר מהכול כולם נורא בודדים. עד כדי כך שממש שרה עלי דכדוך בזמן שקראתי את הספר. קראוס מתארת את הסיטואציות הכי אינטמיות בין בעל לאישה למשל כאילו היו סתם שני אנשים שהתגלגלו ביחד כל חייהם. הם לא משתפים אחד את השנייה במה שקורה להם, הם לא מנסים לגשש איך החיים עבור הצד השני. כול הקשרים, האינטרקציות האנושיות מלוות בשתיקות, בפחד מלשאול את השאלה הלא נכונה.
את השתיקות האלו ממלאות מחשבות. זאת אומרת, לא מתרחש הרבה בספר מבחינת פעולות, מתרחש המון מבחינת חשיבה. איך נאמר, חופר משהו. אולי אני מעט חסרת סבלנות, אבל קשה לי שדמות מסתכלת מבעד לחלון ובמשך חמישה עמודים נשארת נטועה באותו מקום, ורק שטף של מחשבות וגילויים והברקות והארות נוחת עליה. היו הרבה פעמים כאלה,בהם הנחתי את הספר ולא יכולתי לגעת בו עד למחרת.
היו גם רגעים מרגשים, ודמויות שממש אהבתי. היו תיאורים יפים. היה עצב גדול, רגש גדול שהסתתר מתחת לכול המלל שקראוס מנחיתה על הקוראים שלה, כי בסופו של דבר, מי לא יכול להזדהות עם מידה מסוימת של בדידות?
אולי מומלץ לקרוא את הספר הזה בלגימות קטנות. אולי כדאי לקרוא אותו ואז לדבר אם מישהו קרוב שבעצם התרחק כבר.
אולי עדיף לקרוא את תולדות האהבה במקום.

אפילו הבקורת יצאה מלנכולית.

» ביקורות נוספות של נעמיקה
» ביקורות נוספות על בית גדול