“ספר נהדר, סלינג'ר נהדר, דמויות מדהימות. אבל זואי זה עם שורוק ולא חולם.”

“עשיתי טעות קריטית עם הספר הזה. הבאתי אותו ללימודים, במחשבה שיש יום ארוך, אין איתי אף חברה, ושבהפסקות, שלא יהיה לי משעמם, אני אתענג על יצירת המופת הזאת. אז כן, באמת קראתי את הספר בהפסקות, הבעיה היא שגם בזמן השיעורים הייתי עסוקה בעולם הפנימי המופרע והמדהים והכואב של פראני וזואי. הצלחתי לגמוע את הספר המדהים הזה ביום אחד, פשוט כי לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו. הוא עירער אותי, הזכיר לי את עצמי בגיל 18, בפעם הראשונה שקראתי אותו, וגרם לי לתהות כמה ממנו הבנתי אז וכמה ממנו אני מבינה עכשיו ומה אני אחשוב עליו בקריאה שלישית, שבטח תתרחש אי שם בעתיד הרחוק. אני לא אגיד מילה על העלילה, כי לא סתם הספרים של סלינג'ר חסרי כל תיאור על הכריכה, אני רק אגיד בפעם המיליון בערך, שהספר הזה נהדר.”

“"אני לא מבינה מה הטעם לדעת כל כך הרבה ולהיות פיקח כמו שד והכל, אם זה לא עושה אותך מאושר". באמת מה? רציתי לכתוב שאני חושבת שאם היו מתייעצים איתי, יעוץ גנטי בטרם התהוות, הייתי מבקשת בשביל הילדים שלי שיהיו רגילים. שלא יהיו גבוהים מידי אבל גם לא נמוכים. ושיהיה אכפת להם מאנשים רק בלי לרוץ ולנסות להציל כל נדכא שהם שומעים עליו. ושלא יהיו חכמים. שיבינו מה שחייבים, מספיק בשביל להסתדר, אבל שלא ירגישו צורך לשאול יותר מידי שאלות. רק שכל זה לא נכון. זה אולי מה שהפוזה השכלתנית שלי היתה רוצה אבל אני, במעמקי ליבי, רציתי אותם מאד חכמים ומאד אכפתיים, מלאי חמלה, מזדהים עם מיעוטים. וגם גבוהים, אבל על זה הייתי מתפשרת. ואני ממש לא בטוחה שאני רוצה להבין למה. אני די חוששת ממה שזה יגיד עלי ועל כל מיני אמיתות לכאורה שאני משתדלת להחזיק בהן לגבי. כי החלק הרציונלי שלי באמת מאמין שככל שאתה ממעט לקחת חלק בעולם טוב לך יותר וככל שאתה מבין אותו פחות קל לך יותר לחיות איתו בשלום. רובו של הספר הוא דיאלוג בין פראני לזואי, שני אחים, פראני בת עשרים, זואי בן עשרים וחמש ויש להם עוד חמישה אחים גדולים יותר. כולם, כל השבעה, מאד מאד חכמים וידענים והם לא עוצרים גם כשהשאלות שיש להם מולידות בירורים כואבים ומנקבים והמזל (או חוסר המזל, זה באמת תלוי בזווית ההסתכלות) הוא שיש להם אלה את אלה וגם אמא אחת שעדיין חושבת, או סתם מקווה, שמרק עוף חם הוא הוא הרפואה לכל המכאובים. בסגנון הקליל והמאד ישיר הוא מצליח לבטא מידה רבה של חמלה כלפי מי שמתקשים להתנהל בעולם כשהם רואים אותו כפי שהוא, על כל הזיוף והראוותנות והבורות שיש בו, ומחפשים משהו להיאחז בו, איזה שביב של אמונה שיש טעם בדברים ושמאחורי כל אלה מסתתרים דברים טובים, שיש בהם יושר. ועוד משהו, ביחס לגיל. מהקריאה הקודמת, בתרגום אחר, באופן כללי לא זכרתי הרבה אבל ודאי לא את בסי גלאס, האמא של ילדי המשפחה הזאת, והפעם היא עם מרק העוף שלה והמקום הצר לכאורה שהיא תופסת משכה את רוב תשומת הלב שלי כי פתאם ראיתי את ההבנה והנדיבות שיש בבית החממה שהיא סיפקה לילדים שלה ואת הנכונות שלה להושיב את האגו שלה בצד ולהגיד לילדים שלה את מה שהיא חושבת בלעדיו. כנראה שבאמת קצת הזדקנתי.”

“חוויה משבשת מאד מאד, לחזור אל הספר הזה ממרחק שני עשורים והגיל, ולגלות עד כמה אני מבין את המציאות אחרת וזוכר את הדמויות אחרת. מפרש את הספר שונה ובכלל את העולם. לרגע חשבתי שאולי התחושה השונה קשורה לתרגום החדש, אולי הוא חוויה מסוג קצת אחר. התרגום החדש מצויין, באמת שאפו, אבל אין קשר. כשנזכרתי במחשבות וברגשות שהיו לי על פראני וזואי בקריאה ההיא כנער, נתקפתי נוסטלגיה, מבהיל. כמובן שהספר שנון ונוקב ומדויק ומלא אווירה, אבל בעיקר העולם הפנימי המורכב והמשוגע של הדמויות (שמשיג את השיגעון בלי להתאמץ ומבלי ללחוץ מידי) הופך לספר בלתי נשכח כשהוא עטוף בסוג של דיוקן כואב של כולנו (סליחה על הפומפוזיות), לא רק של אמריקה.”

“ספר נהדר, סלינג'ר נהדר, דמויות מדהימות. אבל זואי זה עם שורוק ולא חולם.”

“עשיתי טעות קריטית עם הספר הזה. הבאתי אותו ללימודים, במחשבה שיש יום ארוך, אין איתי אף חברה, ושבהפסקות, שלא יהיה לי משעמם, אני אתענג על יצירת המופת הזאת. אז כן, באמת קראתי את הספר בהפסקות, הבעיה היא שגם בזמן השיעורים הייתי עסוקה בעולם הפנימי המופרע והמדהים והכואב של פראני וזואי. הצלחתי לגמוע את הספר המדהים הזה ביום אחד, פשוט כי לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו. הוא עירער אותי, הזכיר לי את עצמי בגיל 18, בפעם הראשונה שקראתי אותו, וגרם לי לתהות כמה ממנו הבנתי אז וכמה ממנו אני מבינה עכשיו ומה אני אחשוב עליו בקריאה שלישית, שבטח תתרחש אי שם בעתיד הרחוק. אני לא אגיד מילה על העלילה, כי לא סתם הספרים של סלינג'ר חסרי כל תיאור על הכריכה, אני רק אגיד בפעם המיליון בערך, שהספר הזה נהדר.”

“"אני לא מבינה מה הטעם לדעת כל כך הרבה ולהיות פיקח כמו שד והכל, אם זה לא עושה אותך מאושר". באמת מה? רציתי לכתוב שאני חושבת שאם היו מתייעצים איתי, יעוץ גנטי בטרם התהוות, הייתי מבקשת בשביל הילדים שלי שיהיו רגילים. שלא יהיו גבוהים מידי אבל גם לא נמוכים. ושיהיה אכפת להם מאנשים רק בלי לרוץ ולנסות להציל כל נדכא שהם שומעים עליו. ושלא יהיו חכמים. שיבינו מה שחייבים, מספיק בשביל להסתדר, אבל שלא ירגישו צורך לשאול יותר מידי שאלות. רק שכל זה לא נכון. זה אולי מה שהפוזה השכלתנית שלי היתה רוצה אבל אני, במעמקי ליבי, רציתי אותם מאד חכמים ומאד אכפתיים, מלאי חמלה, מזדהים עם מיעוטים. וגם גבוהים, אבל על זה הייתי מתפשרת. ואני ממש לא בטוחה שאני רוצה להבין למה. אני די חוששת ממה שזה יגיד עלי ועל כל מיני אמיתות לכאורה שאני משתדלת להחזיק בהן לגבי. כי החלק הרציונלי שלי באמת מאמין שככל שאתה ממעט לקחת חלק בעולם טוב לך יותר וככל שאתה מבין אותו פחות קל לך יותר לחיות איתו בשלום. רובו של הספר הוא דיאלוג בין פראני לזואי, שני אחים, פראני בת עשרים, זואי בן עשרים וחמש ויש להם עוד חמישה אחים גדולים יותר. כולם, כל השבעה, מאד מאד חכמים וידענים והם לא עוצרים גם כשהשאלות שיש להם מולידות בירורים כואבים ומנקבים והמזל (או חוסר המזל, זה באמת תלוי בזווית ההסתכלות) הוא שיש להם אלה את אלה וגם אמא אחת שעדיין חושבת, או סתם מקווה, שמרק עוף חם הוא הוא הרפואה לכל המכאובים. בסגנון הקליל והמאד ישיר הוא מצליח לבטא מידה רבה של חמלה כלפי מי שמתקשים להתנהל בעולם כשהם רואים אותו כפי שהוא, על כל הזיוף והראוותנות והבורות שיש בו, ומחפשים משהו להיאחז בו, איזה שביב של אמונה שיש טעם בדברים ושמאחורי כל אלה מסתתרים דברים טובים, שיש בהם יושר. ועוד משהו, ביחס לגיל. מהקריאה הקודמת, בתרגום אחר, באופן כללי לא זכרתי הרבה אבל ודאי לא את בסי גלאס, האמא של ילדי המשפחה הזאת, והפעם היא עם מרק העוף שלה והמקום הצר לכאורה שהיא תופסת משכה את רוב תשומת הלב שלי כי פתאם ראיתי את ההבנה והנדיבות שיש בבית החממה שהיא סיפקה לילדים שלה ואת הנכונות שלה להושיב את האגו שלה בצד ולהגיד לילדים שלה את מה שהיא חושבת בלעדיו. כנראה שבאמת קצת הזדקנתי.”

“חוויה משבשת מאד מאד, לחזור אל הספר הזה ממרחק שני עשורים והגיל, ולגלות עד כמה אני מבין את המציאות אחרת וזוכר את הדמויות אחרת. מפרש את הספר שונה ובכלל את העולם. לרגע חשבתי שאולי התחושה השונה קשורה לתרגום החדש, אולי הוא חוויה מסוג קצת אחר. התרגום החדש מצויין, באמת שאפו, אבל אין קשר. כשנזכרתי במחשבות וברגשות שהיו לי על פראני וזואי בקריאה ההיא כנער, נתקפתי נוסטלגיה, מבהיל. כמובן שהספר שנון ונוקב ומדויק ומלא אווירה, אבל בעיקר העולם הפנימי המורכב והמשוגע של הדמויות (שמשיג את השיגעון בלי להתאמץ ומבלי ללחוץ מידי) הופך לספר בלתי נשכח כשהוא עטוף בסוג של דיוקן כואב של כולנו (סליחה על הפומפוזיות), לא רק של אמריקה.”