ספר עתידני על חוקי עולם חדש. בעולם החדש יש אפשרות להורים לקחת תרופה לחיי נצח בתנאי שיצהירו שהם לא יביאו יותר ילדים לעולם.
ילדים שבכל זאת נולדו בניגוד לחוקים אלו נקראים ילדים אסורים ונכלאים במוסד מיוחד.
זוהי היא אנה בת 15 שנכלאת במוסד וחושבת על החופש.
הספר כתוב בצורה יפה.
הביקורת שלי נכתבת באמצע פלישה רוסית לאוקראינה. פוטין שלוקח את הזכות לחופש מאזרחי אוקראינה.
למרות שאני פחות מחובר לספרים עתידניים אני נותן 4 נקודות לספר לזכות החופש והתקווה.

אז בספר הזה נתקלתי לראשונה בתור אחת מהביקורות של אריאל בת השלוש עשרה. חברה טובה מאוד, מצחיקה מאוד, כמו שאתם רואים, ונדיבה מאוד.
נפגשתי איתה בעקבות ההיכרות באתר שלוש פעמים. בפעם הראשונה בשבוע הספר. בשנייה היא באה לישון אצלי. ובשלישית הלכתי לישון אצלה.
אז ככה, שלא הולכים לבית של תולעת ספרים ויוצאים בידיים ריקות, כן? השאלה זה דבר טוב!!
אז אחד מהספרים היה "ההצהרה". מן הסתם.

אפתח ואומר שאני לא מבינה את האכזבה הסוחפת של רוב האנשים מפה. אני דווקא חושבת שיש כמה דברים ללמוד פה.
תחשבו על זה. הכל טמון בדרך חינוך. יש משפט שאומר שאין יותר קשה מלגבור על חינוך. וזה נכון בכל כך הרבה דרכים.
תחשבו על זה. מכניסים לבן אדם מחשבות לראש מהרגע שהוא נולד. אתם חושבים שזה לא משפיע? שזה לא משנה? שמהרגע שדוחסים לו את המחשבות לראש אפשר להוציא אותן בשניות?
אז יש לי משהו לחדש לכם.
שבן אדם נכנס לאשליה, כל חור וכל פגם בה מחזירים אותו למציאות, הוא נאבק כדי להישאר בתוך האשליה.
ככה נכון גם לגבי חינוך לא נכון. אנה נאבקה כדי להישאר עם האמת שלימדו אותה. מי שהיא באמת הייתה.
כן, היא שמה לב (לפחות לדעתי) שמשהו לא בסדר. אבל הכריחה את עצמה להישאר בתוך הקליפה ולא להאמין למה שפיטר אומר לה.
אני אתן לכם דוגמא: בימיי הביניים האמינו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. כשניסו להוכיח אחרת... טוב.. הכנסייה לא הגיבה טוב מאוד, אבל זה שולי. הקטע הוא שאנשים ניסו להוכיח אחרת אף אחד לא באמת האמין להם. אמרו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ אז כך יהיה, לא?
אז זהו, שלא.
וזה נכון גם לגבי פיטר.
כן, הוא מרדן. כן, הוא לא מתנהג בצורה הכי חכמה, הכי טובה, הכי מדהימה למישהו בתוך משימה שהוא לקח לעצמו. אבל לימדו אותו ככה. החינוך שקיבל. בעצם - חוסר החינוך שקיבל. הצורה שבו התלכדו בו העצבים על האנשים החוקיים... פשוט תחשבו על זה.

לדעתי הספר הזה מעולה. ממש מעולה. אני אוהבת את הדמויות, הן מעוררות מצידי הזדהות. הרבה הזדהות.
העלילה מצוינת, והרעיון מרתק. הכתיבה (לדעתי, כן?) מעולה. הדמויות מדהימות, והספר הזה השפיע עליי, מאוד.
ספרים שמשפיעים על בן אדם הם הכי טובים. ועליי הוא השפיע, שוב.
מכל הספר עצמו, הכי אהבתי את הפתיחה. מוזר, לא?

אולי אין דבר כזה ספר טוב וספר לא טוב. אלא נקודת מבט של קורא. הרי תחשבו על זה - יש אנשים שאוהבים סיפורי פייסבוק, שזאת, לדעתי, חוץ מכמה יחידות גדולה (אולי) הרמה הכי מזעזעת של ספרות.
אולי כל מה שמשנה זה הקורא. אז הטעם שלי קבע שהוא אוהב את הספר הזה, והספר קיבל ארבע כוכבים.

היה מצמרר שאנשים מגיעים למסקנה שיש כאלה שמגיע להם לחיות וכאלו שלא. האפליה הגדולה בגלל שהם לא חוקיים בעיני אחרים - זה היה מזעזע.
טוב, אז אני חושבת שאני אסגור את הביקורת, אז ברשותכם...

קוראים לי אנה.
קוראים לי אנה ואני לא אמורה להיות כאן.
אני לא אמורה להיות קיימת. אבל אני כן קיימת.
זאת לא אשמתי שאני כאן. לא ביקשתי להיוולד.
אבל זה לא עוזר בכלל.
שנותנים את שרביט הכתיבה בידיים שידאגו לו טוב... אני מרוצה (:

כשהייתי בכיתה א', יצאתי עם כל בית הספר לטיול בעיר בירתנו-ירושלים.
אז תחנת הביקור האחרונה שלנו לפני הטקס שהתקיים בגבעת התחמושת היה המקום הקדוש ביותר לעם היהודי- הכותל המערבי.

קצת לפני שהגענו לשם המדריכה שלנו עצרה אותנו וחילקה לנו דפים. היא אמרה לנו לכתוב בדף מה שאנחנו מבקשים מהכותל או משהו כזה. אז השאלתי מאבא שלי עט (אחד ההורים היה אמור לבוא ואבא שלי בא כי אמא שלי לא טיפוס של טיולים וגם אבא שלי היה מאלו שאחראיים לטיולים בבית הספר שלי), הנחתי את הדף על רצפת האבן של הרחבה והתחלתי לכתוב את הבקשה שלי. כתבתי וכתבתי, פירטתי ופירטתי הפכתי את הדף כדי להמשיך לכתוב עד שכבר כולם סיימו לכתוב חוץ ממני והמדריכה אמרה לנו ללכת. אבא שלי אחז בידי והוביל אותי אחרי כולם בטור בעוד שאני מנסה לכתוב עוד קצת על הדף הקטן את הבקשה שלי. וכשהגענו לכותל וראיתי שעדין לא סיימתי לכתוב את הבקשה פשוט הבאתי לאבא שלי את העט, והלכתי אחרי הבנות לאזור שלנו. נדחקתי בין כמה נשים עד שהגעתי לאחת מאבני הכותל ותקעתי את הפתק שלי שם. התרחקתי משם במהירות עם תחושת פיספוס, כי בעצם לא סיימתי לכתוב את הבקשה שלי.
אגלה לכם מה רשמתי שם. ואני יודעת שאם אגלה זה לא יקרה אבל אני יודעת בכל אופן שזה לא יקרה. זו היתה בקשה של ילדה בכיתה א' שלא ידעה הרבה על המציאות והעולם, ילדה מלאה בפנטזיות, אני כבר לא הכי מאמינה בזה שזה יקרה כי זה לא הגיוני וגם רוב הסיכויים שהפתק שלי יצא מהחור הזה בין האבנים כי נו טוב, תקעתי את זה די ברישול. וזה מה שביקשתי, על בערך:
"אני מבקשת מבקשת מבקשת שאחיה חיי נצח. שלא אמות ואני לא ארגיש כאב שאחיה חיי נצח. ושאחיה חיי נצח אספיק לראות את כל העולם ואני רוצה גם שכל מי שאני אוהבת יחייה יחד איתי חיי נצח ואני רוצה לחיות חיי נצח כי אני פוחדת למות ויש מלא דברים לראות. שאחיה חיי נצח אז גם אראה עדין צעירה כמו עכשיו ואף אחד לא ישים לב שאני חיה חיי נצח וחיי נצח יהיו כיפיים ואראה איך הכל משתנה..."
וכך זה נכתב בערך כל הפתק.

ובטח הבנתם מכאן כמה דברים:
א. הייתי ילדה מאוד תמימה עם שגיאות ניסוח נוראיות. היו לי יותר מידי ו' בין המילים.
ב. רציתי לחיות חיי נצח; שלא אמות.
ג. מקושר לסעיף ב': אני פוחדת מהמוות.

וכן, בכנות, אני עדין אותה אני מאותו גיל בסעיף ג'. אני מאוד מפחדת מהמוות. מאוד. והייתי רוצה באמת לחיות חיי נצח אם זה היה אפשרי, אבל זה לא יקרה. העולם שלנו לא מלא ניסים כמו בספר הזה. או אולי לא ניסים, עוד שגיאת ניסוח. העולם בספר הזה מלא קטסרופה. כן, הספר הזה חיזק את טענתי שהתגבשה במהלך כמה שנים שהמשאלה שלי היתה מטופשת כי חיי נצח לא טובים. לא טובים לעולם ולאלו שיבואו לעולם אחרינו.


את הספר הזה רציתי המון זמן. עוד לפני שנרשמתי לאתר רציתי אותו וסרקתי כל חנות אפשרית בחיפוש אחרי הספר הזה. הוא נראה מהספרים האלה שהם בשבילך שיכול לצאת מזה סיפור אהבה מבטיח ביני לבין הספר (אל תצחקו עליי). אבל לא, בשום חנות אין אותו. ממש. ולאף חבר שלי לא היה את הספר. אז במשך אותה תקופה קראתי ספרים אחרים כמובן ואז נתקלתי בספר הזה יום אחד. ואחרי כמה תחנונים ואיומי אקדחים (סתם לא. או שאולי כן? פרצוף קרימינלי) על בעלימי הספר, הצלחתי לגנוב אותו/ להשאיל אותו.
וכשהתחלתי לקרוא אותו אחרי הספר שהייתי במהלך קריאתו, הבנתי לפתע שסיפור האהבה הזה לא יקרה. לא, לא ממש.


לספר הזה יש פונטנציאל אדיר. באמת. ואני מאלה שאוהבים ספרים עתידניים אז אולי זו לא דוגמה. אבל כמו רוב הסופרים בעידננו, הסופרת לא ביצעה את הספר נכון. כלומר, לא הצליחה לגרום לי להרגיש ממנו משהו מיוחד. ואפילו חיזוק ההשערה שלי על חיי המוות היה קלוש יחסית ואני לא קוראת לזה השפעה.
ג'ימה בחרה לעצמה נושא חזק לדבר עליו: האם חיי נצח זה טוב או רע?
וכמו שאמרתי, יש פוטנציאל.
אבל וכאן מגיעה האבל הגדול, היא עוסקת בנושא הזה בצורה שאני הודה בזה, קצת ילדותית מידי. היא לא נכנסה אל עומק הנושא בצורה חזקה יותר ולא סתם בשאלה, "זה טוב או רע?"
היא רק סיפרה את הסיפור בכלליות בלי התעמקות בשאלה הזו.

דבר נוסף הוא סיפור האהבה שהיא יצרה. בעיקר אלו שמשתתפים בו. פיטר שאמור להיות חזק, נראה לי ריק. אני יודעת שהוא מתנגד לתרופה הזו, הוא מרדן ושהוא רוצה לעזור אבל לא שמעתי ממנו הרבה עד שהם ברחו. וגם, לא הצלחתי לראות התקרבות. לא סיפרו לפרטי פרטים את סיפור האהבה שלהם ואיך הם מדברים ועל מה הם מדברים. הראו רק סצנות בודדות של זה ואז רק, "הם דיברו על כל מיני דברים." אבל מה זה הכל מיני? איך היא כבר התחילה לחבב אותו? על מה הם דיברו חוץ מזה שהם נטל? זה היה לי קשה.
וגם רק משהו על התקציר, האם אני היחידיה בעולם שכבר נמאס לה "מנער מיסתורי שמגיע ומשנה את ראיית עולמה?" לי זה ממש נמאס. אני מתחילה לגחך בשקט כל פעם שאומרים "הוא מיסתורי". וואו הוא מיסתורי! אנחנו לא יודעים עליו כלום! הוא יודע יותר והוא בטח ישנה אותה! בוא נמחה כף!
מה שכן, לפחות פיטר לא לובש שחורים כי אז כבר הייתי טורקת את הספר וזורקת אותו לעזאזל.

אבל, וכן, יש עוד אבל, נהניתי מהספר בשלב מסוים. עדין מה שאמרתי הפריע לי, מאוד הפריע לי, אך גם נהניתי מזה שלמען השינוי זה לא מסופר מגוף ראשון אלא שלישי ועובר מדמות לדמות. גברת פינסנט הרעה היתה הדבר הטוב ביותר בספר. כל נקודת מבט שלה היתה כמו ניחוח מרענן. וגם לנקודה אצל הסופרת, אנחנו שומעים לא רק את הצד של אלו שבעצם רע להם, הנטל, אלא גם על כאלה שהם מהצד השני וחיים חיים רגילים יחסית. אנחנו שומעים על אישה טובת לב (ושמה לא זכור לי כי קראתי לפני כמה זמן ושכחתי), על גברת פינסנט המרושעת כאמור ואת אנה. וכולם יוצרים יחד סיפור מכמה נקודות מבט מקסימות. באמת מקסימות. נהניתי מפיתוח העלילה (חוץ משלא מראים כמעט שיחות של פיטר ואנה כמו שאמרתי).
אבל מה עוד הפריע לי: הסוף. הסוף עצבן אותי. הוא היה ברור וקלישאתי מאוד. סליחה, אבל קלישאתי.
אבל אולי כל ההתרשמות הרעה שלי לגבי סיקור השאלה לא שלמה במיוחד כי מסתבר (לא ממש מסתבר, היה ברור בעצם) שזו טרילוגיה. וכן, זו "באמת" הפתעה. אז אם הספר הבא יתורגם, אולי אראה שיפור, אולי זו רק אני.
ואני אתן לספר ארבעה כוכבים כי הנקודות הטובות שציינתי באמת גרמו לי הנאה מסוימת.


ועכשיו שאני חוזרת לאחור, אולי פשוט הייתי צריכה לבקש איזו בובה או צעצוע או אפילו ספר במקום חיי נצח לא אפשריים ולא נחוצים. נו טוב, כבר הייתי שם עוד כמה פעמים כדי לבקש דברים אחרים, ואותם לא אגלה אף פעם.

הפעמון צילצל ושיחרר אותנו להפסקה הגדולה.
אני מתחמקת ישר מהכיתה ורצה לספריה, אני לא יודעת איזה ספר לקחת הפעם לאיזה עולם אני אשאב הפעם אבל שהגעתי לספריה שאלתי את הספרנית שכבר מכירה אותי מספרים אחרים, שאלתי אותה אם יש איזה ספר שהיא ממליצה עליו, היא רק אמרה לי להסתכל במדור החדשים אולי יהיה שם משהו בשבילי הסתכלתי וראיתי את הספר הוא ממש קפץ לי לעין ואמר לי "תקראי אותי!" חזרתי לספריה למחרת והחזרתי את הספר לא כי הוא לא מצא חן בעניי אלא כי גמרתי אותו.

לאחר הביקורות המשבחות על הספר,החלטתי שאני רוצה לנסות לקרוא אותו.הוא נשמע מאוד מעניין.
התחלתי לקרוא את הספר,כמה טוב לדעת שהספר עומד בציפיות,ואף יותר מכך.

הספר הוא מעניין,מרתק,מרגש(כל מה שצריכים בספר טוב),הספר שינה את המחשבה שלי על החיים.
אני מאוד אהבתי את הספר,התחברתי מאוד לדמויות(אפילו לדמויות הרעות).בלתי-נתפס שייתיחסו לילדים ככה,רק בגלל שהוריהם הפרו את ההצהרה.
מומלץ לקרוא את הספר,הוא ישנה את כל ההסתכלות שלכם על החיים.
(שאלה:יש לסיפור המשך?)

נפתח בחידה: מה משותף לאוליבר טוויסט, שרה קרו, למטילדה סטמבל, ולאנה קובי גיבורת הספר הזה? את התשובה אתן בהמשך הסקירה הזאת, בינתיים תחשבו על זה קצת.

הספר "ההצהרה" הוא ספר נוער. לכן בהגדרתו הוא עוסק בבני נוער, מעלה לדיון שאלה גדולה, אך מציג אותה בצורה פשטנית למדי, וכערך מוסף מביא גם סיפור אהבה תמים, כראוי לבני נוער, וסוף טוב. יש באתר הזה כבר עשרות ביקורות והערכות של הספר הזה, כאלה שנכתבו בעיקר בידי בני נוער. חלק התלהבו מאוד, חלק לא כל כך. אבל הרוב עשו זאת בתמציתיות מרובה, מאוד. כמעט כלום מעבר ל"מהמם!!!" או לחילופין "משעמם".

אנה קובי חיה בעולם עתידני. לא עתיד רחוק כל כך, משהו במאה ה-22. העולם העתידני של אנה התברך ב"אכן החכמים" הקסומה ששאנשים מחפשים כבר אלפי שנים, והוא מצא את המתכון להכחיד את הסרטן, את האיידס, ואת המחלות הניווניות והסופניות באשר הן. בהתאם לזאת זכו האנשים בחיי נצח. כלומר עד כמה שאפשר לקרוא "נצח" למאתיים שנים לכל היותר (כי כאמור, לא מדובר בעתיד הרחוק עד מאוד). העולם העתידני הזה סובל ממשבר אנרגיה חמור, והגורם המובן מאליו הוא פיצוץ האוכלוסין. התושיה שגרמה לאנשים לפענח את הגנום האנושי ולמנוע מחלות ומוות, לא עמדה להם כדי למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, ולכן הפתרון שמצאו הוא הגבלת ילודה. זו "ההצהרה" הנעלמה שמופיעה בשם הספר. מי שמקבל את תרופות חיי הנצח מצהיר שבתמורה לכך לא יביא ילדים לעולם.

הגבלות ילודה בכפיה קיימות גם בימינו. סין אוכפת הגבלה כזו. זה לא מקרה, והמשטר בסין הוא טוטליטרי. זאת משום שאין אפשרות לכפות הגבלת ילודה באמצעים שיעלו בקנה אחד עם משטר דמוקרטי-ליברלי. בעולם דמוקרטי וליברלי הקטנת הילודה נעשית באופן טבעי ומרצון, בלי צורך באמצעי כפיה למיניהם. כך שאפשר לראות שבד בבד עם עליית תוחלת החיים בעשרות השנים האחרונות, גם גיל ההולדה הממוצע עלה. כאילו אנשים אינם מרגישים צורך להמשכיות, לפני שעברו את השליש הראשון של אורך חייהם המשוער. העולם של "ההצהרה" רוצה לתת לקוראים יסוד להאמין שהוא אינו שונה מהדמוקרטיה המערבית הנפוצה היום, אבל הוא שונה מאוד. כוחות מיוחדים ממונים כדי לתפוס את הילדים הלא חוקיים (ואין שום מילה על ההריונות הלא חוקיים, אבל נניח לפרטים שוליים שכאלה ולא ניתן להם להטריד אותנו), ולאסוף אותם. במקרה הטוב אל בתי מחסה מיוחדים, שם הם מחונכים לעתיד של עבדות, ובמקרה הגרוע "להיפטר" מהם.

אנה היא ילדה לא חוקית, והיא חיה בבית מחסה שכזה. והנה פתרון החידה מההתחלה. כמו אוליבר טוויסט, כמו "הנסיכה הקטנה" שרה קרו, וכמו מטילדה המחוננת של רואלד דאל. אני לא יודעת למה אומללות, התעמרות, מזון מועט וגרוע, עבודת פרך, בגדים בלויים ומכוערים, הופכים להיות חומר קריאה מלהיב כל כך. אולי כי בעומק ליבם כל הילדים חשים שהם הכי מסכנים בעולם (עד שכמובן תבוא יד הקסם החיצונית ותהפוך אותם לבני מלכים, או עשירים, או מכובדים מאוד. ברור שהאומללות אינה לנצח). חלק גדול מהספר הוא תיאורים דיקנסיים כאלה. בסוף הם מסתיימים כמובן, ואנה מחולצת באורח פלא מהמצב האומלל שאליו נקלעה.

בגדול, זה ספר חביב. הוא כושל בפרטים הקטנים, ואינו מעניק דיון רציני לסוגיית החיים הארוכים עד מאוד או חיי הנצח, אבל בשביל זה הוא ספר נוער. סיפור האהבה המובטח נחמד, הסוף הטוב כבר גולש לסוגות ספרי הילדים, מרוב ארנבונים שהמחברת התאמצה להוציא מהכובע כדי לספק אותו. ולחובבי דיקנס - יש כאן אומללות והתעמרות בשפע. תהנו.

אוקיי.סוף סוף קראתי את הספר.אחרי המון חיפושים-
ואני ממש לא מצטערת.
ספר מדהים.עם נקודות מחשבה מעניינות.מזכיר קצת את הצד האחר של האי,אבל הרבה יותר יפה ממנו.
מומלץ לבני נוער בעיקר.
נהניתי ממנו מאוד.

וואו ספר מהמם, קראתי אותו כמה וכמה פעמים וכל פעם שקראתי אותו לא הפסקתי להיות המומה מהספר המיוחד הזה, אני יוכלה להישבע שזה אחד הספרים שכול נער\נערה, ואפילו אנשים מבוגרים נהנים לקרוא את זה! לדוגמא: נתתי ל 3 חברות שלי שבקושי קוראות ספר בשנה לקרוא את הספר... הם כול כך התלהבו מהספר שהם כמעט חטפו לי אותו.
דוגמא 2: נתתי לאמא שלי וחברה שלה לקרוא את הסיפור, אמא שלי קראה אותו עד 4 לפנות בוקר מרוב שהיא לא יכלה להפסיק, וחברה שלה גמרה אותו תוך חצי יום !!!
מדהים מה שספר יכול לעשות, פשוט אי אפשר לעזוב אותו אפילו לא לרגע ולהתנתק מהמתח שנישאר בכול פרק ופרק, בקיצור ספר שירדוף אותכם לעוד המון זמן גם אחרי שתגמרו לקרוא אותו...
אהה ולכול השואלים עם לספ יש המשך, אז כן, יש המשך רק שהוא עוד לא הגיע לישראל ומפורס כרגע רק באנגליה ובארצות אחרות, לספר ההמשך קוראים "ההתנגדות" ולכול מי שרוצה תירגמתי את ההקצרה של הספר שכתוב מאחור (רכשתי את הספר):
השנה היא 2140. הקרב נגד המחתרת הצליח ועכשיו אנשים יכולים לחיות לנצח. אבל לא כולם חושבים שחיים ארוכים הם דבר טוב וההתנגדות היא של המחתרת שממשיכה להילחם על חיים חדשים וצעירים. פיטר מוצא את עצמו מסתבך במאבק לא רק כנגד הרשויות, אלה גם כנגד משפחתו. המאבק הוא גם לבחון את עצמו על נאמנותו לאנה, הילדה שהוא אוהב, ועל כול מה שהוא האמין בו.
מקווה שהספר המשך נשמע טוב, ושבקרוב הוא יגיע לארץ!

אני זוכרת את היום שבו קניתי את הספר, אימא שלי החליטה שהולכים לחנות ספרים יד שניה.
עם כל האהבה שלי לספרים, יש משהו באי סדר של החנות (לפחות החנות הספציפית שאני הייתי בה) בערמות יש ספרים יבשים ומצהיבים משנות הארבעים ובאבק שמצטבר שם שלא עושה לי טוב.
אז מפה לשם, הגעתי לספר הזה.
לא התלהבתי, הוא נראה משעמם ומוזר קצת, החלטתי לקחת אותו בגלל השבחים שהיו עליו (אוי....אני מושפעת) ובגלל שידעתי שזה כנראה הדבר הכי טוב שאני אמצא בחנות ספרים יד שנייה.
אני צריכה לשנות את דעתי על חנויות ספרים יד שניה, ומהר.

אנה חיה בעולם שבו אנשים חיים לנצח, ואסור להם להביא ילדים, אבל לפעמים יש אנשים שמפרים את החוק ומביאים ילדים לעולם, הם נקראים 'ילדי נטל' ומוחזקים בפנימיות לילדי נטל. ואין להם זכויות כמו לכל ה'חוקיים'. וילדי נטל הופכים בסוף לעוזרי בית או משהו כזה.

חוסר הצדק בספר הזה גרם לי לרצות לצעוק על הדמויות בספר שזה לא בסדר. קצת קשה להאמין שאנשים מסוגלים לזה.

הרעיון אדיר, הסופרת לקחה את כל הקטע של העולם עתידני למקום קצת יותר כואב ומצמרר, וזה בהחלט עושה את העבודה

הכתיבה הייתה נחמדה מאוד, אהבתי את זה שחלק מסופר מהיומן של אנה וחלק מסופר מגוף שלישי.

דמויות:

אנה: אנה היא דמות ילדותית ונורא תמימה, לפחות בהתחלה, אבל אהבתי את אנה, אני לא חושבת שאהבתי את אנה בגלל האופי שלה אפשר להגיד שאפילו שנאתי את האופי שלה, אני חושבת שאהבתי אותה כי היא הייתה דמות עמוקה. היא הייתה אנושית מכל הבחינות וזו אחת התכונות שאהבתי בה

פיטר: חיבבתי אותו, כי היה לו הרבה אומץ וכי הוא הצליח בסוף לשכנע את אנה להצטרף אליו

שילה: הסיפור של שילה נורא עצוב, היא חוקית שזרקו אותה למוסד לנטל והמנהלת לא מחזירה אותה, נורא אהבתי את שילה, היא הייתה דמות קשוחה, יותר מאנה, והייתי רוצה לשמוע עוד עליה והצטערתי ש אזהרת ספויילר אנה נטשה אותה במוסד וברחה בלעדיה סוף ספויילר

גברת פינסנט: לא ציפיתי למה שקרה לה בסוף, אבל היא הייתה בן-אדם נורא, לגמרי חסרת לב ושנאתי אותה

קצת עיצבן אותי שתקעו את הרומנטיקה בלב כל הסיפור, זה נראה ממש לא קשור ונורא מאולץ, סופרים לא מבינים שבשביל שספר יהיה טוב הוא לא צריך רומנטיקה, ושהם צריכים לקחת את הסיכון ולכתוב ספר בלי רומנטיקה

אהבתי את הסוף, האמת שאפילו הזלתי דמעה שם........
אבל אהבתי את זה שזה נגמר בשביל אנה, אבל לא בשביל כל השאר, שעדיין יש מה לעשות.

ולסיכום, אהבתי את ההצהרה, זה ספר מעניין ונוגע ללב הדמויות עמוקות והמסר מועבר בצורה ברורה, מומלץ



נ.ב זו טרילוגיה, לספר שני קוראים באנגלית The Resistance ולשלישי .The Legacyחבל שלא תרגמו אותם עד עכשיו