ביקורת ספרותית על ההצהרה מאת ג'מה מלי
ספר בסדר

---

נפתח בחידה: מה משותף לאוליבר טוויסט, שרה קרו, למטילדה סטמבל, ולאנה קובי גיבורת הספר הזה? את התשובה אתן בהמשך הסקירה הזאת, בינתיים תחשבו על זה קצת.

הספר "ההצהרה" הוא ספר נוער. לכן בהגדרתו הוא עוסק בבני נוער, מעלה לדיון שאלה גדולה, אך מציג אותה בצורה פשטנית למדי, וכערך מוסף מביא גם סיפור אהבה תמים, כראוי לבני נוער, וסוף טוב. יש באתר הזה כבר עשרות ביקורות והערכות של הספר הזה, כאלה שנכתבו בעיקר בידי בני נוער. חלק התלהבו מאוד, חלק לא כל כך. אבל הרוב עשו זאת בתמציתיות מרובה, מאוד. כמעט כלום מעבר ל"מהמם!!!" או לחילופין "משעמם".

אנה קובי חיה בעולם עתידני. לא עתיד רחוק כל כך, משהו במאה ה-22. העולם העתידני של אנה התברך ב"אכן החכמים" הקסומה ששאנשים מחפשים כבר אלפי שנים, והוא מצא את המתכון להכחיד את הסרטן, את האיידס, ואת המחלות הניווניות והסופניות באשר הן. בהתאם לזאת זכו האנשים בחיי נצח. כלומר עד כמה שאפשר לקרוא "נצח" למאתיים שנים לכל היותר (כי כאמור, לא מדובר בעתיד הרחוק עד מאוד). העולם העתידני הזה סובל ממשבר אנרגיה חמור, והגורם המובן מאליו הוא פיצוץ האוכלוסין. התושיה שגרמה לאנשים לפענח את הגנום האנושי ולמנוע מחלות ומוות, לא עמדה להם כדי למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, ולכן הפתרון שמצאו הוא הגבלת ילודה. זו "ההצהרה" הנעלמה שמופיעה בשם הספר. מי שמקבל את תרופות חיי הנצח מצהיר שבתמורה לכך לא יביא ילדים לעולם.

הגבלות ילודה בכפיה קיימות גם בימינו. סין אוכפת הגבלה כזו. זה לא מקרה, והמשטר בסין הוא טוטליטרי. זאת משום שאין אפשרות לכפות הגבלת ילודה באמצעים שיעלו בקנה אחד עם משטר דמוקרטי-ליברלי. בעולם דמוקרטי וליברלי הקטנת הילודה נעשית באופן טבעי ומרצון, בלי צורך באמצעי כפיה למיניהם. כך שאפשר לראות שבד בבד עם עליית תוחלת החיים בעשרות השנים האחרונות, גם גיל ההולדה הממוצע עלה. כאילו אנשים אינם מרגישים צורך להמשכיות, לפני שעברו את השליש הראשון של אורך חייהם המשוער. העולם של "ההצהרה" רוצה לתת לקוראים יסוד להאמין שהוא אינו שונה מהדמוקרטיה המערבית הנפוצה היום, אבל הוא שונה מאוד. כוחות מיוחדים ממונים כדי לתפוס את הילדים הלא חוקיים (ואין שום מילה על ההריונות הלא חוקיים, אבל נניח לפרטים שוליים שכאלה ולא ניתן להם להטריד אותנו), ולאסוף אותם. במקרה הטוב אל בתי מחסה מיוחדים, שם הם מחונכים לעתיד של עבדות, ובמקרה הגרוע "להיפטר" מהם.

אנה היא ילדה לא חוקית, והיא חיה בבית מחסה שכזה. והנה פתרון החידה מההתחלה. כמו אוליבר טוויסט, כמו "הנסיכה הקטנה" שרה קרו, וכמו מטילדה המחוננת של רואלד דאל. אני לא יודעת למה אומללות, התעמרות, מזון מועט וגרוע, עבודת פרך, בגדים בלויים ומכוערים, הופכים להיות חומר קריאה מלהיב כל כך. אולי כי בעומק ליבם כל הילדים חשים שהם הכי מסכנים בעולם (עד שכמובן תבוא יד הקסם החיצונית ותהפוך אותם לבני מלכים, או עשירים, או מכובדים מאוד. ברור שהאומללות אינה לנצח). חלק גדול מהספר הוא תיאורים דיקנסיים כאלה. בסוף הם מסתיימים כמובן, ואנה מחולצת באורח פלא מהמצב האומלל שאליו נקלעה.

בגדול, זה ספר חביב. הוא כושל בפרטים הקטנים, ואינו מעניק דיון רציני לסוגיית החיים הארוכים עד מאוד או חיי הנצח, אבל בשביל זה הוא ספר נוער. סיפור האהבה המובטח נחמד, הסוף הטוב כבר גולש לסוגות ספרי הילדים, מרוב ארנבונים שהמחברת התאמצה להוציא מהכובע כדי לספק אותו. ולחובבי דיקנס - יש כאן אומללות והתעמרות בשפע. תהנו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ההצהרה