ביקורת ספרותית על ג'יין אייר מאת שרלוט ברונטה
ספר טוב

---

הביקורת כוללת ספוילרים מועטים, ראו הוזהרתם.

ובכן, נחמד. נחמד.
אין בו משהו ששבה אותי עד כדי לא להניח את הספר מהיד, אבל יש בו פשטות וקסם משלו.
ג'יין, גם אם אינה יפה (משהו שמודגש מאוד), גורמת לקוראים לחבב אותה, או בגלל שהיא כותבת, או בגלל חריצותה והגינותה, והכנות המוחלטת שלה, שבדומה לג'ו (נשים קטנות/לואיזה מיי אלקוט) היא חצופה ונוטה להתרגז כאשר נעשות אי אלו עוולות מסביבה.
הסיפור פשוט ונוגע ללב, אם כי הכתיבה די מכשילה פה את העניין הזה. כאשר מפריזים בתיאורים, כפי שעשתה שרלוט ברונטה, יש כמה אפשרויות: שיעמום הקורא למוות (אנקת גבהים), יצירת חיבור עמוק בין הדמויות לקוראים (נשים קטנות), או האמצע - כמו בג'יין אייר. התיאורים לעיתים נצרכים ולעיתים מוגזמים ומשעממים (אני דילגתי על כמה פיסקאות בספר, וזה בהחלט אומר משהו), אך הדמויות מקסימות בהחלט ועל אף הדמיון הקל בחלק מהמאפיינים לספר אנקת גבהים, שרלוט הפגינה יכולה מרשימה יותר ביצירת איזון בין הטירוף למציאותי בדמויות שיצרה.
איזון זו מילה מושלמת לתיאור הספר הזה. הוא צפוי במידה מאוזנת, מקסים במידה מאוזנת, הדמויות שבו - על כל המגוון שבהם, מאזנות אחת את השניה, העלילה מאוזנת ומאפשרת להינות מרגעי דיכאון ואושר גם יחד.
כל הדברים האלה חמקו מידיה הלא מאוזנות (כנראה) של אמילי ברונטה, האחות ומחברת אנקת גבהים: שהוא ספר צפוי מדי ולא צפוי בצורה בלתי מאוזנת בעליל, לא מקסים בכלל, ובטח שלא בצורה מאוזנת, הדמויות שלו נוטות לטירוף הרבה יותר מאשר לאיזון, והעלילה שלו רצופת אירועים שליליים שלא מאפשרת להנות מהספר.
יש כמה נקודות דמיון בין הספרים: נוכחותה של אישה שנטרפה עליה דעתה בין הדמויות, נופים מרהיבים (שכנראה חוו וראו האחיות בטלטלות חייהן) ומעט מיסודות הנצרות שמוכנסים בספר ובדמויות.
נקודה נוספת היא ההשפעה של חייה של שרלוט על כתיבת הספר. שרלוט, שאמה נפטרה, נשלחה למוסד לנערות (בדומה לג'יין בספר), שם מתו סתיים מאחיותיה ונשארו היא ואמילי. הן עברו לפנימיה אחרת, בה התאהבה שרלוט בבעל המוסד הנשוי, שדחה את אהבתה. ג'יין גם היא מתאהבת במעסיקה, אך הוא מתאהב בה גם ונדמה שהם שידוך מושלם, והם נישאים לאחר טלטלות רבות.
נראה שלג'יין קורה הדבר שאליו נכספה שרלוט יותר מכל.
נקודה אחרונה שאהבתי בספר, ההתייחסות ליופי ולחוסר יופי כמרכיב לא מעכב, כלומר לא משפיע באהבה. ג'יין ואדוורד (רוצ'סטר, שהתפלאתי שלא תורגם כ'אדוארד') שניהם אינם יפים ואף מכוערים וחריגים בחברה, אך יש להם עוצמה וחן אחרת ומיוחדת במינה, ששוללת כל אפשרות שהאושר מגיע ליפים שבינינו בלבד.

תהנו מהספר. בהחלט קלאסיקה שצריך לקרוא, גם אם לא חייב.

» ביקורות נוספות של חני~
» ביקורות נוספות על ג'יין אייר