ראשית, נתבונן בכריכת הספר:
רקע אפור, חלק, אין לעין במה להיאחז מלבד בכיתוב שעליה. תופסת את העין הכותרת באותיות אדומות כדם: "חשכה נראית". ביטוי מוזר, לא כן? אוקסימורון- ביטוי הסותר את עצמו.
כיצד יכולה החשכה להיות נראית? האם בדיכאון כל מה שרואים הוא חשכה? האם מתכוון ויליאם סטיירון לומר שהחולים בדיכאון חיים בחשכה, ובספרו זה הוא רוצה לגרום לחשכה זו להיות נראית גם למי שאינו חי בה?
אנו ממשיכים לכותרת המשנה הכתובה ממש במרכז הכריכה: "זיכרון של שיגעון". זיכרון ושיגעון- שתי מילים באותו המשקל, מייצגות שתיהן את התהליכים המורכבים והנסתרים של התודעה. מי ידע מה מתרחש במוחו של האדם בעת שזיכרון חדש נרשם בו, מה מתרחש במוחו של אדם כשהוא מאבד את שפיות דעתו?
זהו ספר זכרונותיו של מי שהיה "שם"- במעמקי היאוש, בתהומות הדיכאון. הוא מתאר את הצלילה האנכית מטה ואת הטיפוס הסיזיפי מעלה. במובן זה זהו "זיכרון של שיגעון".
קראתי את הספר הזה כהכנה לקראת הכשרה מעשית במחלקה פסיכיאטרית. זה ספר חובה בעיני לכל מי שמתכנן עבודה עם נפגעי נפש. לא שעכשיו אני יודעת בדיוק איך זה להיות בדיכאון, אבל נדמה לי שיש לי כיוון. החשכה הפכה, עבורי, לקצת יותר נראית.

אני חוששת ששוב אני עומדת לצאת שטחית ונטולת יכולת להעריך ספרי מופת, אבל הספר הזה אכזב אותי מאוד. הוא נמצא ברשימת ה"רוצה לקרוא" שלי מיום היווסדה. כותר מפורסם וידוע שעל פי כל ההבטחות והסופרלטיבים שנקשרו בשמו אמור היה להעביר אותי חוויה מטלטלת במורדות הדיכאון, אך תחת זאת מצאתי ספר דקיק שמכיל מאמר ארוך, מהוקצע, מנוסח היטב, אך כזה שרחוק מלרגש או להסעיר, ואינו מחדש דבר.

ייתכן שזו פשוט תוצאה של התיישנות. בכל זאת חלפו יותר מעשרים שנה מאז נכתב, ולמדנו דבר או שניים על דיכאון מאז, אבל ממקום הימצאותנו עכשיו הספר הזה איבד חלק גדול מהרלוונטיות שלו ובעיני אין סיבה אמיתית שימשיך לככב ברשימות ה"רוצה לקרוא" של אף אחד.
אני לא מדברת רק על התיישנות האינפורמציה הרפואית. כמובן שבכל הנוגע לטיפולים התרופתיים בדיכאון, חלה מאז שהספר נכתב התקדמות גדולה עם יציאתן לשוק של תרופות דור הפרוזאק למיניהן שסטיירון לא יכול היה להתייחס אליהן אז, אלא שאם אנסה לזקק מתוך הספר את האמירה המשמעותית ביותר שלו הרי שזוהי הזעקה המשוועת שעולה ממנו להכרה בדיכאון כמחלה קשה מאוד שישנה סבירות גבוהה שתסתיים במוות. לא עוד גחמה של מפונקים או מצב רוח רע שניתן לרפא בחיבוק אוהב, אלא בעיה כימית במוח האדם, שאינה שונה מכל מחלה אחרת מלבד היותה כואבת יותר. הזעקה הזו נפרשת על פני מחצית הספר, תוך אזכור של חולים מפורסמים שהתאבדו בייאושם. אינני מקלה ראש בעוצמתה ובחשיבותה של הזעקה הזו בזמנה, הבעיה היא שהיום כל זה ידוע ומובן מאליו. זה מהפכני בערך כמו לקרוא מאמר על כך שהסיגריות מזיקות לבריאות.
אבל האמת היא שהחלק המאכזב ביותר בספר, מבחינתי, הוא דווקא זה ששיניי הזמן לא אמורות לנגוס בו או להקהות את רישומו ולטשטש את עוצמתו, וזהו וידויו האישי, החושפני של סטיירון. על אף שהנושא קרוב ללבי, לא הצלחתי להתחבר רגשית למה שעבר עליו. הוא מתאר את הקליפה החיצונית של תחושותיו אך לא צולל מתחת לה. הוא טוען שההתדרדרות היא תהליך, אך לא ממחיש את ההדרגתיות שבהחמרת הדיכאון שלו. מדבר במושגים כדוגמת אובדן צלילות בערבים או כאב עצום שלא ניתן לשכך בשום אמצעי, אך לא פורט אותם לרגשות המרכיבים אותם, לא משווה אותם לשום דבר מוכר. הוא רק חוזר ואומר כמה זה נורא ולא מוסיף מאומה להבנתי את המתרחש בנפשו של אדם השרוי בדיכאון.

לסיכום, אינני מנסה להמעיט בחשיבותו של הספר כנקודת מפנה בהתיחסות לדיכאון, או להפחית מהתרומה הגדולה שבנכונותו של סטיירון כסופר מפורסם וידוע להיחשף בנושא. אך לצערי אין בכל אלו בכדי לעמעם את התחושה שהמסר העיקרי שעולה מהספר הוא כיום מובן מאליו, ושהספר כשלעצמו אינו צולח את מבחן הזמן.

הספר הקטן הזה, הכתוב ברווח וחצי וניתן לדחיסה של מספר עמודים מועט יותר, מכיל בתוכו חיבור אינטליגנטי ומאיר עיניים על חשכה גדולה: הדיכאון.

סטיירון לקה בדיכאון בגיל 60 בערך. את המקרה הפרטי שלו הוא פרסם במגזין, בהרצאות ולבסוף בספר, כשהוא לוקח על עצמו לפרסם את אחת הלקויות הנפשיות הנוראיות ביותר שאדם יכול לחוות. לא היה לו מה להפסיד וכולנו הרווחנו ספר מרתק וחכם. ולמה לפסיד? כי לדיכאון יש עדיין תפיסות מכאיבות כאילו אדם רק צריך להרים ראש, לזקוף סנטר ולרוץ קדימה. הכל יהיה בסדר. אז זהו, שממש לא.

אמנם, הוא חוזר ומדגיש, המקרה שלו הוא פרטי, ושוב, הוא חוזר ומדגיש, הדיכאון לובש צורות רבות, אבל מכנה משותף יש לכל צורות הדיכאון: זה עסק מדכא. ישאל עצמו הקורא בטרם שזפה עינו את הכתוב, האם זה לא עניין מדכא לקרוא על דיכאון? יותר מעיק ממדכא, אענה אני, במקרה הפרטי שלי.

כמה בשורות יש לסטיירון: שיש תקווה להחלץ מהמועקה המחרידה הזו, שטיפול נכון ודווקא בבית חולים יסייע יותר לעיתים מטיפול ביתי, שיש עוד לעשות רבות לטיפול מהיר ואפקטיבי, בעיקר במישור הפרמקולוגי, לבעיה חמורה זו.

מומלץ בחום גם למי שנראה לו שהחיים סבבה לגמרי.

במסמך מרשים ומאלף זה מתאר ויליאם סטיירון את התפתחות הדיכאון האמיתני שפקד אותו בשנות השמונים- דיכאון קשה מנשוא ומשתק -ואת ההתמודדות איתו. קשה לכתוב ביקורת על ספר כזה, קשה למצוא את המילים הנכונות...
החוויה המכאיבה של סטיירון נעשית לאורך הספר כה מוחשית, שבפסקאות לא מעטות עלו דמעות בעיני. סטיירון עוזר לנו לגעת, למשש, בעיני רוחנו- מה זה דיכאון. הוא הופך את החשכה לנראית. התאמה כזו בין תוכן לכותרת כבר מזמן איני זוכר.
סטיירון הוא אמן בתחום הפרוזה, תיאוריו ודימוייו השאירו אותי לעיתים עם פה פעור.חוץ מתיאור זיכרון כאבו הוא מציג דיון היסטורי (מביא דוגמאות של מפורסמים שסבלו מהמחלה כמו רומן גארי,ידידו), חברתי ופסיכיאטרי אודות המחלה. פסקאות רבים כתובים בצורה יפהפייה,עם חדות עין ודיוק מעוררי התפעלות, מתוכם בחרתי:
"הצורך המודרני שלנו- צורך שאולי אפשר להבינו- להקהות את קצות שיני-המסור של רבים מן התחלואים שנוחתים עלינו, הביא אותנו לידי כך שאנו מגרשים מעל פנינו את המילים החריפות, המיושנות: בית-משוגעים, בית-מחסה, טירוף-דעת,מלנכוליה, חולה-רוח, שיגעון. אבל לעולם אל תרשו לעצמכם להטיל ספק בכך שהדיכאון, בצורתו הקיצונית הוא שיגעון.השיגעון נובע מתהליך ביוכימי סוטה...כאשר כל המהומה הזאת מתרחשת ברקמות של המוח, ההצפה והחסך המתחלפים, מה פלא שהנפש מתחילה להרגיש מעונה,מוכה, ותהליכי החשיבה המרופשים רושמים לעצמם את סבלו של איבר אחוז עוויתות.לפעמים, אם כי לא ממש לעיתים קרובות, נפש שכך היא מופרעת עשויה לפנות למחשבות אלימות כלפי אחרים. אבל כאשר הנפש מופנית באופן מכאיב כלפי פנים, אנשים הנמצאים בדיכאון בדרך כלל מסוכנים רק לעצמם. השיגעון של הדיכאון, אם נדבר בהכללה, הוא האנטיתיזה של האלימות.אכן הוא סערה, אבל סערה של אופל.לא עובר זמן רב ומופיעות התגובות האיטיות,כמעט שיתוק,אנרגיה נפשית מוחנקת עד קרוב לאפס. בסופו של דבר,הגוף הוא זה שמושפע וחש מותש, סחוט".

בלתי נשכח.

מתאר במדוייק תחושת חשיכה קשה שנופלת בדרך כלל מבלי הכנה מוקדמת.
הדיכאון תופס אותו דווקא בעת שאמור היה לקבל פרס ספרותי.
החשיכה עוצרת את מהלך החיים ובנוסף מלווה בחרדה ובחרדה מהחרדה.
הנשמה ננעלת, העולם מסביבך הופך בגווניו לאפור.
התיאור של סטיירון ומי שלא מתנסה בזה באופן אישי אינו מסוגל להבין את העוצמות שיש בדבר הזה.
הסובבים אותך לא מבינים מה קורה אינם מבינים את אי היכולת בתיפקוד.
דברים בסיסים כמו ירידה למכולת הופכים למטלה בילתי אפשרית.
תרופות מסייעות חלקית אך גורמות לתלות ובמשך הזמן יכולתם לסייע יורדת.
נוטים לראות בכך שילוב הורמונלי ונפשי במקרים רבים נטייה תורשתית.
ההתאוששות קשה פעמיים א. הנפגע הוא עצמו אם מסוגל יוצא מהסיטואציה האיומה הזו והסביבה ממשיכה לראות בו פגוע נפש.
מספר הסובלים מכך עצום ורק הולך וגודל.
ישנם אנשים שיש להם נטייה לכך וכתוצאה מארוע "טריגר" כמו פרידה או מחלה או מוות של אדם קרוב גורמים לזה להתפרץ.
לא פעם מלווה במחשבות אובדניות לעיתים ממש מלוות כצל בכל רגע.
סטיירון הצליח להתגבר כאמור בכוחות עצמו הסיוע החיצוני מוגבל והוא מתאר ומדגיש זאת.
מומלץ לקריאה כי רבים ביננו חווים או יחוו מצבים שכאלו בעצמם או אצל קרובים להם.
זהו ממש דו"ח המתאר ביד סופר שמלאכתו בכתיבה את הנפש המתייסרת. התאור כאן הוא ממקור ראשון.

חשיכה נראית הוא ספר אנושי מאד. הסופר מתאר באופן מדוייק תהליך דיכאוני. כולל מחשבות על התאבדות-מחבות אובדן. טיפולים פסיכיאטריים ותרופות כל מה שכרוך במצב הנפשי הזה. כולנו עוברים בימי חיינו תקופות קשות מנסים אולי להסתיר כדי לא לפגוע ביקרים לנו ובמעמדנו.
ערכו של הספר הוא ביכולתו של הכותב להביע את תחושותיו, חששותיו, הוא סופר -אינו פסיכולוג-לא מנסה להסביר רק מתאר היכולת שלו לחדור היטב לנפשו ללא בושה בכך כוחו.
הוא אינו מפגין "תעצומות נפש". גם ה-"HAPPY END" כביכול משאיר מקום לספק האם באמת? מי מאתנו לא עובר בחייו פרקים לא פשוטים. כולנו חיים על הסף. בצל יקרים שהלכו לעולמם. בחרדות . הוא נותן לגיטימציה- מותר לנו לא להיות במיטבנו להרגיש סליחה על הביטוי "מחורבן" כשכך אנו חשים. זהו לטעמי המסר העיקרי שבספר אני ממליץ עליו בחום לא כפתרון כי בעצם אין כאן. שותפות כן. אנחנו לא לבד ותחושותינו משותפות יש בזה אולי לסייע להבין את עצמנו לסלוח לעצמנו ולאחרים.
לטעמי מומלץ.

הפעם אני מרשה לעצמי לדרג את הספר.
הסופר הלך לעולמו אבל השאיר לנו ספר אוטוביוגרפי על דכאון-דכאון פרטי שלו.(דיכאון קליני).
ברגע שהיה אמור לקבל פרס יוקרתי חטף אותו הדיכאון ולקח לו זמן רב להיפטר ממנו-הפסיכולוגים והכדורים התקשו לפתור את הבעיה. (אם בכלל באמת ניתן).(זכה בפוליצר על ספרו:בחירתה של סופי).
הוא נכנס כמו סופר טוב לתחושות , למפגשים עם פסיכולוגים.
לכל מה שעובר לו בראש ואינו מתבייש בכך.
דורש ללא ספק אומץ רב.
בכלל אנשים בדרך כלל נמנעים מלתאר בכנות תחושות אישיות אפילו בחוג הקרובים להם ביותר.
ישנם אנשי רוח אמיצים שיוצאים ומתארים ובכך מסייעים לאחרים.
הקורא חששהוא לא לבד.
מה שקורה לך קורה גם לאחרים.
זה אפילו מעודד.
משפט מפתח לדעתי "אני לא נורמלי-אני במשבר-אני בחרדה.
אבל ישנם עוד אנשים כמוני שעוברים משברים דומים ולא מתביישים לכתוב על כך.
גם הוא ויליאם סטיירון נפטר בשנת 2006 והשאיר אחריו ספר חשוב ומומלץ מאד

את הספר הזה, כמו רבים מהספרים המעניינים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות, התבקשתי לקרוא לצורך הלימודים. הקורס הנוכחי עוסק בהפרעות נפשיות, והתבקשנו לקרוא את הספר (חלקים ממנו, ליתר דיוק) סביב הלימוד על דיכאון. היות שהתקשיתי לתמצת את הספר בדרך הרגילה החלטתי לוותר על ביקורת רגילה ולהביא לכם את התרגיל שהגשתי על הספר, ערוך במקצת. יש כאן הדגמות של הדרך בה סטיירון ממחיש שלושה מתוך תשעת הסימפוטומים של דיכאון. מיותר לציין שהספר מתאר את כולם באופן מרשים, על אף שמדובר בחוויה אישית ולא בתיאור פסיכולוגי רשמי. אני לא יודעת אם תלמדו מזה הרבה על הספר, אבל אני מקווה שלפחות תחוו מעט מהתחושות שהוא מעלה.


1. חוסר עניין ו/או הנאה- סטיירון מתאר כיצד הוא חש קהות חושים קיצונית מול אירועים והתרחשויות שהיו אמורים לעורר את התעניינותו ואף להעניק לו תחושה חיובית.
הדבר בולט בעיקר בתיאוריו את קבלת הפרס שזכה בו, אירוע שע"פ כל הדעות היה אמור לעורר בו רגשות של שמחה וגאווה. תחת זו סטיירון מתאר את הטקס והאירועים הנלווים במילים אדישות ואף מוטרדות, עד כדי כך שהוא אומר כי "אילו רק הייתי מסוגל לחזות את מצבי הנפשי בשעה שתאריך הפרס הלך והתקרב, כלל וכלל לא הייתי מקבל אותו".
חוויה זו הולכת ומתגברת במהלך הנסיעה, ובארוחה החגיגית שנערכת לכבודו חוסר השקט וקשיי הריכוז כה גבוהים עד כי המעטפה, ובה הפרס (בסכום של 25,000 דולר!) נשמטת מכיסו. "האבידה הזאת השתלבה יפה בשאר הכישלונות של ארוחת הערב: חוסר היכולת שלי להרגיש תיאבון כלשהו מול המגש האדיר של פירות ים שהונחו לפני, חוסר היכולת אפילו לנסות ולצחוק... הרגשתי איך חברי הצרפתים חשים שלא בנוח- הם ראו את מצוקתי".

2. נדודי שינה או שינה מרובה- במהלך הטקסט מתאר סטיירון מספר פעמים את קשיי השינה שלו, שהשפיעו עליו באופן משמעותי ואף מנעו ממנו את ההקלה שבניתוק מהעצב למשך פרק זמן כלשהו. כך למשל הוא מתאר כי בנסיעתו לפריז ההתמודדות עם הסיטואציה החברתית הייתה קשה אף יותר מפני שלא התאפשר לו לישון ולהירגע לקראתה:
"לחוסר השינה המשחית ממנו נפגעתי כל לילה התווסף הפגע של חוסר היכולת הזה להירדם אחרי הצהריים... שהיה נורא לאין שיעור מפני שפגיעתו באה במהלכן של השעות של המצוקה הקשה ביותר. יותר ויותר נעשה לי ברור כי לעולם לא אזכה עוד אפילו בכמה דקות של הקלה מן התשישות הזו שלי".
מדברי סטיירון מתבהר כי נדודי השינה אינם רק בעיה בפני עצמה כי אם גם פגיעה חריפה ביכולת התפקוד היום-יומית, הן לאדם במצב בריא וודאי לאדם שמשקיע משאבי נפש רבים מן הרגיל בהתמודדות עם אתגרי היום.

3. מחשבות אובדניות- מחשבות אובדניות הן סימפטום מובהק של דיכאון קשה, וכפי שסטיירון מסביר הן תוצאה טבעית ומובנת מאליה לאדם במצבו. מחשבות אלו אינן בגדר רעיון חולף אלא הופכות להיות נושא נוכח בתודעה, שמוצא לו ביטוי באופן יום-יומי.
"...לאמיתו של דבר רבים מן החפצים אצלי בבית הפכו עבורי למתקנים פוטנציאליים להשמדה עצמית... המחשבות האלה אולי יכולות להיראות מקאבריות אך הן אמיתיות... הן אצל אנשים בעלי נפש מדוכאה לעומק מה שחלומות בהקיץ של תאווה הם אצל אנשים בעלי מיניות עזה".
סטיירון מוסף ומספר כי קיננה בו הידיעה שעליו להשמיד את מחברת המחשבות האישיות שלו טרם מותו, וכי מחשבה זו מעידה על תכנון סביר של התאבדות. למעשה, ידיעה זו היא שהצילה את חייו בהיותה תמרור אזהרה רגע לפני ניסיון ההתאבדות וההתמוטטות הסופית.

ספר מאוד בינוני, לא ממצה את נושא הדיכאון ולא מתעמק מספיק בחוויה אישית של הסופר...מאכזב מאוד