ביקורת ספרותית על חשכה נראית - זיכרון של שיגעון מאת ויליאם סטיירון
ספר בסדר

---

אני חוששת ששוב אני עומדת לצאת שטחית ונטולת יכולת להעריך ספרי מופת, אבל הספר הזה אכזב אותי מאוד. הוא נמצא ברשימת ה"רוצה לקרוא" שלי מיום היווסדה. כותר מפורסם וידוע שעל פי כל ההבטחות והסופרלטיבים שנקשרו בשמו אמור היה להעביר אותי חוויה מטלטלת במורדות הדיכאון, אך תחת זאת מצאתי ספר דקיק שמכיל מאמר ארוך, מהוקצע, מנוסח היטב, אך כזה שרחוק מלרגש או להסעיר, ואינו מחדש דבר.

ייתכן שזו פשוט תוצאה של התיישנות. בכל זאת חלפו יותר מעשרים שנה מאז נכתב, ולמדנו דבר או שניים על דיכאון מאז, אבל ממקום הימצאותנו עכשיו הספר הזה איבד חלק גדול מהרלוונטיות שלו ובעיני אין סיבה אמיתית שימשיך לככב ברשימות ה"רוצה לקרוא" של אף אחד.
אני לא מדברת רק על התיישנות האינפורמציה הרפואית. כמובן שבכל הנוגע לטיפולים התרופתיים בדיכאון, חלה מאז שהספר נכתב התקדמות גדולה עם יציאתן לשוק של תרופות דור הפרוזאק למיניהן שסטיירון לא יכול היה להתייחס אליהן אז, אלא שאם אנסה לזקק מתוך הספר את האמירה המשמעותית ביותר שלו הרי שזוהי הזעקה המשוועת שעולה ממנו להכרה בדיכאון כמחלה קשה מאוד שישנה סבירות גבוהה שתסתיים במוות. לא עוד גחמה של מפונקים או מצב רוח רע שניתן לרפא בחיבוק אוהב, אלא בעיה כימית במוח האדם, שאינה שונה מכל מחלה אחרת מלבד היותה כואבת יותר. הזעקה הזו נפרשת על פני מחצית הספר, תוך אזכור של חולים מפורסמים שהתאבדו בייאושם. אינני מקלה ראש בעוצמתה ובחשיבותה של הזעקה הזו בזמנה, הבעיה היא שהיום כל זה ידוע ומובן מאליו. זה מהפכני בערך כמו לקרוא מאמר על כך שהסיגריות מזיקות לבריאות.
אבל האמת היא שהחלק המאכזב ביותר בספר, מבחינתי, הוא דווקא זה ששיניי הזמן לא אמורות לנגוס בו או להקהות את רישומו ולטשטש את עוצמתו, וזהו וידויו האישי, החושפני של סטיירון. על אף שהנושא קרוב ללבי, לא הצלחתי להתחבר רגשית למה שעבר עליו. הוא מתאר את הקליפה החיצונית של תחושותיו אך לא צולל מתחת לה. הוא טוען שההתדרדרות היא תהליך, אך לא ממחיש את ההדרגתיות שבהחמרת הדיכאון שלו. מדבר במושגים כדוגמת אובדן צלילות בערבים או כאב עצום שלא ניתן לשכך בשום אמצעי, אך לא פורט אותם לרגשות המרכיבים אותם, לא משווה אותם לשום דבר מוכר. הוא רק חוזר ואומר כמה זה נורא ולא מוסיף מאומה להבנתי את המתרחש בנפשו של אדם השרוי בדיכאון.

לסיכום, אינני מנסה להמעיט בחשיבותו של הספר כנקודת מפנה בהתיחסות לדיכאון, או להפחית מהתרומה הגדולה שבנכונותו של סטיירון כסופר מפורסם וידוע להיחשף בנושא. אך לצערי אין בכל אלו בכדי לעמעם את התחושה שהמסר העיקרי שעולה מהספר הוא כיום מובן מאליו, ושהספר כשלעצמו אינו צולח את מבחן הזמן.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על חשכה נראית - זיכרון של שיגעון