ביקורת ספרותית על חשכה נראית - זיכרון של שיגעון מאת ויליאם סטיירון
ספר טוב

---

ראשית, נתבונן בכריכת הספר:
רקע אפור, חלק, אין לעין במה להיאחז מלבד בכיתוב שעליה. תופסת את העין הכותרת באותיות אדומות כדם: "חשכה נראית". ביטוי מוזר, לא כן? אוקסימורון- ביטוי הסותר את עצמו.
כיצד יכולה החשכה להיות נראית? האם בדיכאון כל מה שרואים הוא חשכה? האם מתכוון ויליאם סטיירון לומר שהחולים בדיכאון חיים בחשכה, ובספרו זה הוא רוצה לגרום לחשכה זו להיות נראית גם למי שאינו חי בה?
אנו ממשיכים לכותרת המשנה הכתובה ממש במרכז הכריכה: "זיכרון של שיגעון". זיכרון ושיגעון- שתי מילים באותו המשקל, מייצגות שתיהן את התהליכים המורכבים והנסתרים של התודעה. מי ידע מה מתרחש במוחו של האדם בעת שזיכרון חדש נרשם בו, מה מתרחש במוחו של אדם כשהוא מאבד את שפיות דעתו?
זהו ספר זכרונותיו של מי שהיה "שם"- במעמקי היאוש, בתהומות הדיכאון. הוא מתאר את הצלילה האנכית מטה ואת הטיפוס הסיזיפי מעלה. במובן זה זהו "זיכרון של שיגעון".
קראתי את הספר הזה כהכנה לקראת הכשרה מעשית במחלקה פסיכיאטרית. זה ספר חובה בעיני לכל מי שמתכנן עבודה עם נפגעי נפש. לא שעכשיו אני יודעת בדיוק איך זה להיות בדיכאון, אבל נדמה לי שיש לי כיוון. החשכה הפכה, עבורי, לקצת יותר נראית.

» ביקורות נוספות של שירה
» ביקורות נוספות על חשכה נראית - זיכרון של שיגעון