כותבים שם, בתיאור הספר - "תיאור הזוי". לטעמי, אין בתיאור משום ההזייה.
כן, קשה לעכל, קשה לקרוא, קשה לשנוא, קשה לא לרחם, קשה בלי אמפטיה. בגלל הקושי הזה, ילינק מספקת חווית קריאה יוצאת דופן. ב"פסנתרנית" יותר מאשר ב"המאהבות", ילינק אכזרית כלפי הדמויות [לטעמי הספר הזה טוב יותר].
חלומות ושברם. התקוות הגדולות שאנשים יוצקים לתוך ילידהם, ניסיונות או רצונות לתיקון מתוך תקווה למימוש עצמי, סימביוטיות פתולוגית, דרכי בריחה, מזוכיזם שהוא נחלת הכלל, סאדיזם שהוא נחלת הכלל. ילינק מתארת זרמים תת קרקעיים, אוספת שברי חיים לכדי מקשה אחת קשה ומתסכלת. עם זאת, אני לא מכירה צורת כתיבה כזו, כתיבה שלא מוותרת ולא בורחת למקומות שיכולים היו להיות נוחים יותר. המתח נשמר לאורך כל הקריאה.
לטעמי - אחת הסופרות החשובות. אחד הספרים החשובים.. לא לבעלי לב חלש או לרומנטיקנים/ות בנשמתם/ן.

"כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך.
כשהם צחקו, שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך.
וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך, כתבת
את הסיפור.
איזה מין מקום זה, לטמון בו את צחוק נשמתך?"

זו דוגמה לקסם המתרחש ב"סיפורים מאזור השלווה". צבר סיפורים שאפשר לחוש בהם את טביעת האצבע של הכותב, לנשום איתו את הנשימות ולשמוע את הקולות. בשפה קולחת, שירית לפרקים, פשוטה, מושם הזרקור על מצבי חיים, אנשים, אינטראקציות. לא יכולתי להניח את הספר, נעצבתי כשסיימתי אותו. לא מצאתי הרבה שלווה, אבל בהחלט התעורר בי הרצון לנסוע באוטובוסים רק כדי לכתוב את האנשים. אם הייתי יודעת שיש לי שמץ של סיכוי לתאר כמו בירשטיין, הייתי עושה חופשי-חודשי למקום הכי רחוק שיש. וזה מה שקורה עם הספר הזה, אתה הולך רחוק ומגלה שאתה קרוב, עובר בין תחנות זמן ומקומות, משרטט לעצמך פסיפס ובעיקר - מוקסם.

ילינק לא מרחמת על הדמויות שלה. לא ב"מאהבות" ולא ב"פסנתרנית". לא האמנתי שאפשר לקרוא ספר שלם מבלי לחבב את הדמויות [וקראתי שניים!]
הכתיבה האכזרית של ילינק נותנת מימד שלרוב נעדר מדמויות ספרותיות. בתור קורא אתה נאלץ לעבוד, אתה רוצה לחבב אותן, ואם לרגע נדמה שהיא מגלה חיבה, כמה שורות לאחר מכן נחשפת עוד עובדה לא מחמיאה שגורמת לך לסלוד. מהדמויות, מהמצב, מהמארג החברתי, מחוסר האפשרויות. אישה כותבת נשים באופן אמיץ ושונה. קשה לקרוא, אבל משתלם. כדאי להתעקש על נקודת מבט לא מתחנחנת, נקודת מבט שנדיר לפגוש, עולמות פנימיים שכמעט ואין להם סיכוי להתממש בצורה נכונה.
ילינק היא סופרת יוצאת דופן. למי שלא מחפש עוד מאותו דבר.

עם הספר הזה התחיל הרומן שלי עם יעקב שבתאי. באחת צללתי אל השורות הארוכות, נושמת-לא נושמת. הספר מגולל סיפור ומציאות שגורמים לי לרצות להיות בימים האלה, שם, לראות את מה שראה הוא. הצלחתי לראות בעיני רוחי את המקומות, האנשים, הרגעים הקטנים. סיפור אנושי על אנשים. מעטים הם הסופרים [לטעמי] שיודעים להכנס במינון הנכון לתוך הדמויות, שבתאי עושה זאת בצורה מושלמת ומעוררת השראה. להתאהב כל פעם מחדש.
[הלוואי והיו לי די מילים לתאר את היופי הזה]

אכזבה גדולה. השחרור והייחוד המאפיינים את כתיבתה של קסטל-בלום מבצבצים בקושי בספר הזה. כשקראתי את הסיפור הראשון תהיתי לרגע האם התבלבלתי בסופרת או שמא ההוצאה התבלבלה. מישהו התבלבל. זה בטוח. קראתי מאחורה, קראתי בפנים, לא מצאתי קשר בין חוץ לפנים. אולי שלושה סיפורים נגעו בי וגרמו לי להרגיש "בבית". השאר גרמו בעיקר להרמת גבה ותהייה לאן נעלמה אורלי קסטל-בלום.
האבסורד העיקרי שזיהיתי, הוא הניסיון לייצר ספרות חדשה, על משקל - הכל אומנות [או משהו בסגנון]. אחד הדברים שאני אוהבת בכתיבתה של קסטל-בלום הוא היכולת לתאר מצב סוריאליסטי כריאליסטי. בספר הזה הריאליסטי נדמה כסוריאליסטי, ולא במובן הטוב. גם אני יכולה לכתוב סיפור שתכליתו ועיקרו רשימות למיניהן. סביר להניח שאותי יקטלו. לצערי [הרב], הספר לחלוטין לא מומלץ. אין בו בשורה [לא לגבי הכתיבה שלה ולא בשורה כלשהי מסוג אחר] ואין בו תחכום. יש בו ניסיון. לא מוצלח.

ספר נטול יומרות, שפה פשוטה שהילכה עליי קסם והזכירה לי שלא תמיד צריך לכתוב גבוהה גבוהה בכדי לדייק. הספר מכניס את הקורא (כלומר - אותי) לנבכי מסע התבגרות וגעגוע שלא נגמר, חיפוש מקום והגדרה עצמית, מסע אישי וחברתי בו זמנית כשברקע נופים פסטורליים אך לא קיטשיים באיטליה.
העלילה מסקרנת, גם אם נדמה שהסוף ידוע, הדרך מפתיעה בכל פעם מחדש בעוצמת אכזריות ויפי החיים. קראתי תוך הטיית ראש והנהון, מכניסה לתוכי אמיתות שנכתבו מתוך כאב ופכחון. ספר נוגע, מעורר מחשבה. משרטט את טבע האדם מבחינה חברתית וגם אישית.
[אני תמיד אומרת שלו הייתי צריכה לקנות ספר על פי התקציר מאחורה, לא הייתי קונה אף ספר. לכן אני מתארת את החוויה ולא את העלילה, ואף נמנעת משרטוט הנימים הדקים של העלילה]

הספר הזה הוא המסע אל תוך הנפש מהכיוון ההפוך. לא מתוך מנטרות או הנחות בסיס קיימות וידועות, אלא דרך שבירת כל מה שידוע ובחינת האלטרנטיבה.
בשפה קולחת מתובלת בהרבה הומור, בתיאורים מרנינים ומשעשעים, הפסיכיאטר לוק ריינהרט מתאר את סיפור היהפכותו לאיש הקובייה. לא ציפיתי למה שהספר נתן לי, אתנחתה של חשיבה תוך הכנסות לתוך מערבולת של חשיבה אחרת.הספר נקרא בבת אחת תוך גמיעת הדפים ומעביר את הקורא (לפחות אותי הוא העביר) במנהרה של רגשות ומחשבות, החל מאמפטיה, חיוך, סימפטיה דרך כעס, רצון להגיד לו - די! ואפילו כעס. ועם זאת, אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את עצמו איפשהו בספר, כל אחד יכול לקחת את התוכן לכיוון שלו ולמקום בו הוא נמצא. בסופו של דבר כולנו עבדים של משהו, כפי שריינהרט מוכיח.
ספר חובה לדעתי, ואני אומרת שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

ספר מופלא. יצירת מופת של פשטות. במילים פשוטות, קריאות מסתתרת המורכבות הגדולה ביותר שלנו כבני אדם. סטרנד יוצר פסיפס של הקיום האנושי. כל שיר נוגע בנקודה אחרת ואפילו באותה נקודה מזוית אחרת באופן קסום.
הספר הוא בתרגומו של עוזי וייל שכתב פתיחה מקסימה.
מומלץ ביותר, לאוהבי השירה ולאלו שלא.

בספר המופלא הזה דוד גרוסמן עושה אהבה עם השפה העברית. כל משפט הוא כמו אגרוף לבטן הרכה, העלילה היא קסם.
אם יש ספר אחד שיכול לתאר אהבה מהי, זהו הספר. יש בו את שלל המרכיבים והתפתלויות, העקלתונים והרגעים המזככים שיש באהבה. הכל אפשרי.
זהו אחד הספרים המהפנטים והנוגעים ביותר שקראתי. וקראתי אותו יותר מפעם אחת...