“הספר הזה לאהבה הוא כמו מחבט ליתוש על הקיר. אלפרידה ילינק חותכת, קוצצת, לועסת, יורקת. ואוספת לתוך נייר עיתון ישן את הרגש המפורסם ההוא. כמו צנים בלי כוס מיים ליד - אפשר לקרוא את הספר הזה ולהרגיש את המחנק. את המסלול בו הולכות הדמויות. להתפתל איתן, להתעקל איתן, להמעך ולהתאמץ איתן. לרגע אין שם תקווה לסוף טוב לרגע אין תקווה למשהו שהוא לא החיים הבחורה הזו פשוט מעולה בלא-למכור אשליות, וכשהיא כו”

“אם אצטרך להמשיל את הקריאה ב"הפסנתרנית" לחוויה דומה זה יהיה בערך משול למשהו בסגנון הזה: דמיינו שמישהו מכניס לכם אגרוף בבטן, אבל המכה ניתכת בקיבה שלכם בslow motion וכל הכאב שהיה צריך להיות מזוקק לכדי 5 שניות נמתח בכבדות לאה לאורך כמה וכמה שעות. במקביל לכאב העמום שמתפשט בכם, מתחילה תחושת קבס ובחילה לעלות לכם בגרון. מתחשק לכם להקיא כל מה שאכלתם לארוחת הצהריים, אבל האמת היא שמה שאכלתם הייתה ארוחת פאר,”

“כותבים שם, בתיאור הספר - "תיאור הזוי". לטעמי, אין בתיאור משום ההזייה. כן, קשה לעכל, קשה לקרוא, קשה לשנוא, קשה לא לרחם, קשה בלי אמפטיה. בגלל הקושי הזה, ילינק מספקת חווית קריאה יוצאת דופן. ב"פסנתרנית" יותר מאשר ב"המאהבות", ילינק אכזרית כלפי הדמויות [לטעמי הספר הזה טוב יותר]. חלומות ושברם. התקוות הגדולות שאנשים יוצקים לתוך ילידהם, ניסיונות או רצונות לתיקון מתוך תקווה למימוש עצמי, סימביוטיות פתולו”

“ילינק לא מרחמת על הדמויות שלה. לא ב"מאהבות" ולא ב"פסנתרנית". לא האמנתי שאפשר לקרוא ספר שלם מבלי לחבב את הדמויות [וקראתי שניים!] הכתיבה האכזרית של ילינק נותנת מימד שלרוב נעדר מדמויות ספרותיות. בתור קורא אתה נאלץ לעבוד, אתה רוצה לחבב אותן, ואם לרגע נדמה שהיא מגלה חיבה, כמה שורות לאחר מכן נחשפת עוד עובדה לא מחמיאה שגורמת לך לסלוד. מהדמויות, מהמצב, מהמארג החברתי, מחוסר האפשרויות. אישה כותבת נשים באו”

“הספר הזה לאהבה הוא כמו מחבט ליתוש על הקיר. אלפרידה ילינק חותכת, קוצצת, לועסת, יורקת. ואוספת לתוך נייר עיתון ישן את הרגש המפורסם ההוא. כמו צנים בלי כוס מיים ליד - אפשר לקרוא את הספר הזה ולהרגיש את המחנק. את המסלול בו הולכות הדמויות. להתפתל איתן, להתעקל איתן, להמעך ולהתאמץ איתן. לרגע אין שם תקווה לסוף טוב לרגע אין תקווה למשהו שהוא לא החיים הבחורה הזו פשוט מעולה בלא-למכור אשליות, וכשהיא כו”

“אם אצטרך להמשיל את הקריאה ב"הפסנתרנית" לחוויה דומה זה יהיה בערך משול למשהו בסגנון הזה: דמיינו שמישהו מכניס לכם אגרוף בבטן, אבל המכה ניתכת בקיבה שלכם בslow motion וכל הכאב שהיה צריך להיות מזוקק לכדי 5 שניות נמתח בכבדות לאה לאורך כמה וכמה שעות. במקביל לכאב העמום שמתפשט בכם, מתחילה תחושת קבס ובחילה לעלות לכם בגרון. מתחשק לכם להקיא כל מה שאכלתם לארוחת הצהריים, אבל האמת היא שמה שאכלתם הייתה ארוחת פאר,”

“כותבים שם, בתיאור הספר - "תיאור הזוי". לטעמי, אין בתיאור משום ההזייה. כן, קשה לעכל, קשה לקרוא, קשה לשנוא, קשה לא לרחם, קשה בלי אמפטיה. בגלל הקושי הזה, ילינק מספקת חווית קריאה יוצאת דופן. ב"פסנתרנית" יותר מאשר ב"המאהבות", ילינק אכזרית כלפי הדמויות [לטעמי הספר הזה טוב יותר]. חלומות ושברם. התקוות הגדולות שאנשים יוצקים לתוך ילידהם, ניסיונות או רצונות לתיקון מתוך תקווה למימוש עצמי, סימביוטיות פתולו”

“ילינק לא מרחמת על הדמויות שלה. לא ב"מאהבות" ולא ב"פסנתרנית". לא האמנתי שאפשר לקרוא ספר שלם מבלי לחבב את הדמויות [וקראתי שניים!] הכתיבה האכזרית של ילינק נותנת מימד שלרוב נעדר מדמויות ספרותיות. בתור קורא אתה נאלץ לעבוד, אתה רוצה לחבב אותן, ואם לרגע נדמה שהיא מגלה חיבה, כמה שורות לאחר מכן נחשפת עוד עובדה לא מחמיאה שגורמת לך לסלוד. מהדמויות, מהמצב, מהמארג החברתי, מחוסר האפשרויות. אישה כותבת נשים באו”