להשיב דבר על אופניו "מצבי רוח" איננו הגותי כלל ועיקר, ולא מתיימר לגעת בקיום האנושי והמקומי. ספר זה, כמו קודמו (Curriculum Vitae) הוא רומן אוטוביוגרפי, לפי חייו הנעים בין רמת-גן, שם גדל כילד, לצפת וחיפה, שם התגורר ועובד כמרצה, מעלות - שם מתגורר כיום, וקיוטו, שם למד וחקר את השירה היפנית. באופן בסיסי, ספריו של הופמן הם רומנים פרוזאיים, שהוא משלב בהם כלים וטכניקות השאולים מתחומים אחרים של אומנות הכתיבה, בתוספת של טכניקות אישיות המאפיינות אותו. מבחינה תוכנית, הוא משתמש בדימויים, מטפורות ופיגורות מעולם השירה. מבחינה צורנית, הוא משתמש בכלים השאולים מחיבורי תפילה ועיון עתיקים (פרקים קצרים, שורות קצרות, רווחים גדולים והטרמה מעמוד לעמוד ומתקופה לתקופה). במישור הטכניקה האישית, העמודים מודפסים על צד אחד, אינם ממוספרים, לעתים בתוספת תצלומים אותנטיים (לא כאלה שבוימו או עוצבו לצורך הספר) או איורים ורישומים פרי ידיו של הופמן עצמו. בניגוד לרומן "רגיל", המתפתח בדרך כלל באופן ליניארי על פני ציר הזמן, הרומנים של הופמן מתאפיינים ב"קפיצות" בין עבר להווה. לסיכום, אשתמש בדימוי ששמעתי מחובבת הופמן אחרת: כתיבתו היא הופמנית. וכשקוראים אותה ככזו, האניגמות לכאורה - מתבהרות. ההבנה הזו התרחשה אצלי כאשר קראתי לראשונה את "מה שלומך, דולורס" שלו. בפעם הראשונה, במילים פשוטות, קראתי את הספר לא נכון, כך בפשטות. חזרתי אליו כאשר הבנתי איך הופמן כותב, והספר הובן ככוונתו.