שוד ושבר! העובדה שלספר הזה עדיין אין ביקורת גרמה לי להרים את הכפפה אחרי כמעט חמש שנים. אין גילוי נאות מעבר לכך, רק העובדה שהביקורת נכתבת לא כ״ביקורת ספרותית״ אלא כניסיון לייצר לספר עוד אחיזה ברשת (או פשוטו כמשמעו: שטח פרסום) כי בחייאת, זה ספר שחובה לקרוא.

קלילות עדינה מרחפת על מה שמתגלה להיות רומן קוסמי-נבואי-מרחיב-תודעה. אם יש לסיפור אמנות אז היא בוודאות מגיעה לרמה גבוהה וייחודית בספרה של קרינגטון. היכולת להגדיר עלילה כל כך קולחת, מקורית, מרעננת וקומית ולא לאבד את עמוד השדרה התיאוסופי, או לא לאבד את המתח והמקצב של האירועים שמתרחשים על הקורא, הם וודאי מפסגות היכולת שסופר יכול לבקש לעצמו.
מריאן לת׳רבי כבר בת 92. היא בריטית מדקנת שמוצאת את עצמה עם משפחה העילגת (שהזכירה לי משפחת מלוכה מקומית, קריצה קריצה) וחברה אקצנטרית איפשהו אי שם במקסיקו, מעבירה את ימיה באכילת מרק עגבניות בין תרנגולים למשרתת ילידית. כשהיא מקבלת מחברתה את קרן השמע (מה שנשמע כמו מכשיר נפוץ לכבדי-שמיעה אבל בפועל מתגלה כמעין שופר מהופך, או קונכייה חייתית) חייה נדחסים לתוך קלחת רותחת של תבלינים, כשפים, שוקולדים וסיפורי הזייה ימי ביניימים.
הסיפור ההו-כה-אדיר שנפרס כאן יושב על גיבורה אנושית ומלאת חמלה באנושיותה, שכשסיימתי את הספר, מלבד התחושה כי הצצתי מעבד לחור המנעול באחד מימי הבריאה בעיצומם, הרגשתי כי העברתי כמה שעות על הספה עם פסיכותרפיסטית פרוידיאנית שנידבה לי מנת אסיד.

זה ספר שהייתי רוצה שאמי הייקית תקרא. זה הספר שהייתי רוצה שכל החברים שלי יקראו. כשהפסיכולוגית תקרא. המורה שלי ליוגה. הבחור שעובד בבנק. זה ספר שאין לו היתכנות למרות שהוא נדיב ושופע ונגיש כמעט כמו אופרת סבון טורקית בטלוויזיה. אני לא יודע איך הניגודים האלו מתאחדים, אחרי הקריאה (שוב) נותרתי עם צמרמורת גדולה כאילו הופעל עליי קסם, מניפולציה עתיקה ששיבשה לי את התודעה, שהעלתה לי סומק ללחיים, חיוך לפרצוף, והבקיעה לי בראש שביל חדש לדמיון.

יש פה חיים שלמים בכמה עמודים (ממש לא הרבה, והייתי מעדיף להישאר בעולם המשונה הזה כמה שיותר), בכמה חודשים בחייה של אשה זקנה (שמה בינה לביני? בחור מילניאלי שנושק לשלושים), בשלושה ימי קריאה, במילים (ומעט איורים) שהן פשוט שחור על גבי לבן.
אז כנראה שהגחתי מהצללים רק כדי לצעוק, על מישהו.י, מי שזה לא יהיה - ״תקרא.י את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!״
כמו מיסיונר חדור בלהט אמוני, אני רוצה לשאת את שמה של מריאן לת׳רבי עד קץ הימים, בתקווה שמישהו ישמע אותי אך גם שאחזור ואשמע דרך שמה, את עצמי.

ג׳אז. המקצבים המשתלבים. האלתור האין סופי. ההתנגשות הטקטונית של אפריקה ואמריקה הלבנה. שאריות שירת בלוז שדבקו בה, תפיפות רגליהם של 12 וחצי מיליון אנשים שחורים בדרכם אל החופים המנוכרים, אל היערות והמטעים והכפרים המחשיכים, אל האחוזות והאורוות ולעבר חבלים משתלשלים מענפי העצים. פלא בכלל שהים יכל לשאת נטל שכזה, ולא כל שכן, פלא שהספר הזה מצליח לשאת אותו. הרי הלבה שרותחת כאן מתחת לפני השטח, שדחוקה עמוק במצולות הים איפה שהרי געש מתפוצצים בדממה, היא שם מימים ימימה. היא משפטים שנלחשים בחדרים שבהם נדמה שהסודיות מעניקה לך כוח. היא גם משפטים שרועמים במיליונים על גבי מיליונים של מרקעי טלוויזיה שבהם נדמה שהקיצוניות מעניקה לך כוח. והכוח בעצם כבר שם מאות שנים, מתעצם ומשתכפל ומחלחל אל תוך הדי. אן. איי הברור מאליו - ששחור זה שחור ולבן זה לבן. שאישה היא אישה וגבר הוא גבר. מלקולם אקס כתב - ״האדם הכי נלעג באמריקה הוא האישה השחורה. האדם הכי פחות מוגן באמריקה היא האישה השחורה. האדם הכי מקופח באמריקה הוא האישה השחורה.״ - זאת אמת זדונית מדי, בהירה ומסנוורת ואלימה מדי מכדי שתוכל להבין את מלוא תפארתה. ולכן, טוני מוריסון מבהיקה כמו גורו חומלת, להאיר בפנייך פינות חשוכות ואבודות, ובעיקר להחשיך לרגע את המאור הגדול הזה ולהסתכל עמוק אל תוך הכאוס הזה שהביא אותנו לכאן. לחזור אל נקודת ההתחלה, אל נקודת ההינתקות. ובעיקר, להתקרב אל הפנים השזופות האלה, אל העיניים הגדולות ולמודות הדמעות, אל הכתפיים המתפצחות תחת נטל השנים, והחלומות שמתנפצים תחת כורח המציאות.

אבל ג׳ו טרייס ואשתו ויולט פשוט חיים את חייהם בהארלם. השנים הן שנות השלושים של המאה הקודמת. הם מהופנטים מהעיר שנפקחת מולם ומפצירה בהם להיות הכי חזקים שהם יכולים להיות, הכי הם שהם יכולים להיות. הם מייצרים לעצמם שגרה, מוצאים עבודה, וברקע ממשיכה להדהד הנהמה העמוקה של הרצון להשתחרר. לפעמים יש יותר משלשלת אחת שכובלת אותך. סיפורם הוא סיפורם וסיפור אבותיהם. כל אחד מהקולות נהיה כל כך צלול וחלוק וממוקדם, עולה ופוצח בשירתו, נכנס זה בשירתו של זה, במקצב אפריקני ובמקצבי הרכבות האמריקניות, במקצב האישה ובמקצב הגבר. טראומה שמחלחלת אל המדרכה באותה קלילות שבה חלחלה אל העצים בדרום ארצות הברית, ובה חלחלה גם לחלומותיהן של ילדות קטנות שנולדות.

קשה להבין לאן אתה נכנס כשאתה מתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא דומסטי וביתי וקטן בראשיתו, והוא כל כך אישי, כל כך מיקרוסקופי, שאתה תוהה איך הוא אי פעם יוכל להדהד מילה יותר גדולה. אבל לאט לאט אתה מוצא את עצמך מול פרח שעלי הכותרת שלו נפתחים קמעה קמעה, במשורה יונק מאור כלשהו שמרגיש כמעט כמו השחר בזרותו הצחה. ודמות המספרת, הגורו, מוליכה אותך באינספור שבילים, שבורה כמו שרק מספרים יכולים להיות שבורים, רדופת חרדות ודעות קדומות, בעלת קול מתחלף, מתפצל, שופט, ביקורתי, חומל, מרוחק וקרוב עד כדי אימה. מי הם האנשים המוליכים את העלילה, ומה תפקידם בעלילה הגדולה, ולמה - למה? ככה, ככה, הספר הזה כמעט מתיימר להיות לקסיקון של הכאה על חטא, אימה צרופה של כאב שלא מוצא מקום להשתחרר, אלא נשאר להתערבל בתוך עצמו כמו החזיר שויולט מבשלת לג׳ו.

ג׳ו טרייס, בעלה של ויולט, הרג את דורקאס הצעירה. גברים רודפים נשים רודפות גברים רודפים נשים, שחורים חפים מפשע עדיין נורים על ידי לבנים חפים מפשע. אבל איפשהו, אי שם, מתחת להכל, עדיין מהבהבות אינספור האפשרויות. עדיין קיימת האמת שמוטלת מתחת לכל הסדינים, השמיכות והמצעים שאנחנו מניחים בלילה. איך יוצאים מנקודת המוצא בלי להתפצל לאלפי קולות, בלי להיות שבורים ואנושיים להחריד, ולהודות שבסוף הכל עדיין שבור, בוהק, מסנוור ואלים.

מבחינתי כל רומן חדש של שמעון אדף הוא חגיגה. יש בו מעין ערבובייה מושלמת של כל הדברים היפים - שפה פואטית ונוגה, רגישות עצומה, חדשנות, אומץ, ובעיקר אהבה גדולה מאוד. כמה שנים שאני קורא אותו ואני נפעם כל פעם מחדש מיכולתו לייצר תבניות חדשות ומקוריות כדי להעביר את התמות ששזורות לאורך ספריו כחוט השני. הפעם, בשדרך, אנחנו שבים לכמה מהמחוזות המוכרים לנו: עלילת מד״ב רחוקה ומרתקת שמהדהדת את המצב העכשווי, נער שנמצא על התפר בין ילדות לבחרות וגורל העולם ניצב בידיו, סיפור אהבה, המסורת והאמביוולנטיות כלפיה. אפשר לחשוב שעם העיסוק החוזר שלו בשאלות האלה כבר יימאס - אבל בדיוק להפך. בכל רומן שמעון אדף יוצר מחדש מעבדה לשאלות הגדולות האלה, הרות הגורל, וכל פעם מחדש אני מרגיש את השבריריות של המבנים הכביכול חלשים האלה אל מול אותם כוחות גועשים שהוא באמת כה מיטיב לתאר.

אני חייב להגיד, בראש ובראשונה, שאפו על יצירת העולם המד״בי המרתק הזה. קיבלנו אליו הצצה כבר במתנות החתונה ובכפור. אני לא חושב שאפשר להשוות את האפוס העתידני יהודי הזה לשום דבר אחר בספרות הישראלית. המפעל הזה שכאמור הוא פשוט תפאורה מפוארת לשאלות היומיומיות הוא כל כך מרהיב, כל כך מושקע, כל כך חכם ומקורי. בתור נער הסוגה האהובה עליי הייתה פנטסיה ומד״ב. קצת כמו כל תולעת ספרים מתבגרת, האסקפיזם היה מבחינתי התרופה לכל תחלואות גיל ההתבגרות. זה הכי הצליח כשהתפאורה האסקפיסטית, העולם הצבעוני שברחתי אליו, עימת אותי עם המציאות האנושית. עם הבחירות שהתחבאו בי, הרגשות שעוד לא ידעתי לתת להן שם. אדף פשוט מצליח לתאר את כל קשת הרגשות בצורה כל כך אינטימית, נוגה, בלי ליפול למלכודת הכתיבה הפסיכולוגיסטית. איכשהו, למרות שהכל הוא מחקר עמוק באנושיות ובמושג העצמי, הוא לא בורח לפרוזה שהיא בעצם אבחון פסיכולוגי עם סיפור מסגרת נחמד, אלא עדיין מצליח לברוא עלילה שמניעה את עצמה, תעלומות, טוויסטים, דמויות עגולות ומעניינות (סבתא פיבי, ישתבח שמה).

שדרך וחנניה - שני הגיבורים שהם בעצם גיבור אחד, שוב, מייצגים את תהליך ההתבגרות שכולנו עוברים. הדיאלוג הזה בין נפשו המבוגרת ולמודת האסונות של שדרך לבין נפשו הצעירה והמהוססת של חנניה מרתק וכתוב לעילא. חוויתי עם כל אחד מהם שלבים שונים ורגשות שונים ואת כולם הכרתי. אם למנות את הפסגות הרגשיות שאדף הביא כאן: סיפור אהבה יפהפה וכל כך לא קלישאתי של שדרך, ההתמודדות של שדרך עם האבל, עם חוסר התכלית שלו באקדמיה, ההתחבטויות הנפשיות של חנניה. הכל, שוב, כתוב בצורה הכי אנושית, בלי לברוח לפסקאות מתפייטות שלהן ולעלילה אף לא דבר.

אני אף פעם לא יודע מה לכתוב על אדף. הוא סופר שלא צריך להבין. הוא גורם לי להרגיש כל פעם מחדש. הוא מרתק אותי. הוא משלב את כל התחומים וכוכבי הלכת שסובבים סביב מוחו הקודח ועדיין מצליח לייצר משהו מגובש ובוגר ויפה במקום שמיכת טלאים מתפוררת. הוא גאון המילה הכתובה. הוא אחד הספרים הכי מלאי אהבה שאי פעם קראתי. אני חושב שאם מי מכם היה פעם אותה תולעת ספרים צעירה שהעדיפה לברוח למחוזות אחרים - אדף יידע לקחת אתכם לשם, ולרקוח תרופה של מרירות ודמעות ואופטימיות ואהבת החיים ומנה מאוד גדושה של פילוסופיה קיומית. ככה אני אוהב את הספרות שלי. תודה, תודה, תודה.

כשקראתי את קו המלח ואנשים שאלו אותי על מה זה היה לי די קשה לענות - להתחיל מהעלילה על הרבולוציונר הרוסי, או שמא על הוטרינר האנגלי שאשתו עזבה אותו ובחר לברוח ללה? או אולי דווקא לספר על השושלת המשפחתית שנגמרת באדם ישראלי בשנות התשעים שמוכה טראומה ממלחמת לבנון הראשונה, או על השיירה שיוצאת למדבר במסע מועד לפורענות?
היה לי קשה לכווץ את העלילה, אבל יותר מכך היה לי קשה לתת את הכבוד הראוי למרחב היריעה של הספר הזה, שמתפרש על גבי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מקומות שונים, שאם היה לו סרט ולסרט היה טריילר הוא ודאי היה כל כך עמוס בתמונות מרהיבות של הרים מושלגים בהימלאיה, כפרים מנומנמים בבריטנה, רומא של סוף המאה ה-19, רוסיה הצארית ערב המהפכה, נופי לבנון בעת מלחמה וקצרה היד מלהמשיך ולתאר את מרחב היריעה. זאת נדמית כמו משימה בלתי אפשרית, והיא ללא ספק יוזמה יומרנית מצד המחבר - מזה חששתי, מכל כך הרבה מהכל שנשאר בסופו של יום מעט מהעיקר. ומה זה העיקר? האם ספר שאני לא יכול להצביע על הגרעין שלו, על העוגן עליו נסמכת הספינה הזאת ושמשאיר אותך מרותק וקשוב, האם הוא יכול להיחשב ספר טוב?

היום אני יודע שקו המלח הוא אמנם רחב יריעה כמו תבל עצמה, וחולש על עשרות דמויות ומעשיות ואירועים, אבל הוא מבוסס על תמות כל כך חזקות ומטפל בהן ביד אמן שכזאת, שהוא מצליח איפה שהרבה ספרים אחרים כושלים. נתחיל עם תחושת הגלות, כי זאת תחושה שאופפת את הספר לכל אורכו. יש בה משהו מאוד יהודי, מאוד ישראלי, הנדודים המתארכים לאין ערוך, השליחות האלוהית - בין אם זה העלייה ארצה, בין אם זה אנטישמיות מקומית בגלות, השלמה עם היותך חלק מדת ולפיכך חלק ממסורת, חלק מקולקטיב, ללא אפשרות בחירה, ועד לנדודים של צעירי ישראל אי שם בהודו, כשהם מחפשים לאבד את עצמם ולשכוח מאימי המלחמה, מאימי המדינה, להתנדב עם פליטי טיבט (קטע נהדר, בו תיירת שואלת תרמילאים ישראלים אם אין בישראל פליטים לטפל בהם?). הציר העיקרי של הספר עוסק בגלות, ולפעמים אפילו רק גלות נפשית, כשראשך מפליג לארצות ולמדינות ולאופקים שמעבר להישג ידך. וכן, הספר מטפל גם בנושא ההשלמה עם ההוויה, עם ההווה, עם אמת, והאם היא קיימת.

נמשיך עם תחושת האמונה. בספר יש משפט נהדר - ״תשים קונכייה במדבר ואנשים יאמינו שהיה שם פעם ים״ וזהו אחד העוגנים שמחזיקים את הספינה ששמה קו המלח במקומה. שוב, הספר מעלה כל כך הרבה שאלות לגבי מצפון, מוסר ודת. האם אמונה היא דבר אמפירי? האם הדת היא הדבר שיציל את העולם? האין הדברים האלה, בידיים מסוימות, יכולים להיות דברים מסוכנים מכל דבר אחר? כמה אתה מוכן להרחיק לכת לטובת אמונתך? האם השליחות שלך מצדיקה הכל? אלה שאלות יום יומיות, אנושיות להחריד, גם אז וגם היום, ובכל חלק בתבל הארוכה.

יובל שמעוני פונה לעסוק גם בנקמה, ובמשפחה מפורקת, ובקשיי עלייה. וזה מה שאני מדבר עליו - קשה לראות בהתחלה איך קטעי הסיפור האלה הולכים להתלכד לידי נראטיב. זה נראה כאילו הוא ניסה לתפור ביחד טלאים מבדים שונים. זה כל כך יומרני שזה כבר מועד לכישלון. אבל שמעוני כל כך הפתיע אותי, כי הוא הצליח להמריא כל כך גבוה, ולספר לי את הכל ממעוף הציפור, ובסופו של יום להראות לי כמה מהר כדור הארץ מתגלגל, וכמה מהר הזמן ניגר בשעון החול שלנו, אבל שאותן שאלות ואותם פחדים ואותן רגשות עדיין כל כך רלוונטיים גם בימינו. כשבגב הספר הבטיחו לי שהספר ישפוך אור על חיינו כאן הייתי מאוד חשדן. התבדיתי. הוא לא סתם שפך אור, הוא הדליק זרקור אימתני שמעפיל על כל העולם ועל כל הזמנים.

הספר הזה לא מושלם - יש לו את הפגמים שלו, הכתיבה לא תמיד יציבה, היא יפהפייה לפרקים ומייגעת לפרקים. הדמויות לפעמים מחליאות באנושיותן, לפעמים הן פלקטיות ונוסחאתיות. אבל אני מבטיח לכם, השלם יותר גדול מסך איבריו. השלם עצום, מונומנטאלי, ובד בבד כל כך אישי וכואב. שמעוני הופך את האופרה הזאת, את הסאגה הזאת, בסופו של יום, לסיפור אישי, כאוב ועצוב, של אדם אחד, ישראלי מן השורה, שבבת אחת משקל העולם כולו נוחת על כתפיו.

ככה גם אני הרגשתי בתום הקריאה. לא כמו סיזיפוס שנידון לגלול את האבן מעלה שוב ושוב ללא משמעות. הרגשתי כמו אטלס שמחזיק את משקל העולם על גבו. ברגע שסיימתי את הספר עברה בי צמרמורת כל כך גדולה שהרגשתי שאני שוקע במצולות. דמיינתי את אותם אנשים במדבר עומדים בקו המלח וצועקים לאלים שיחזירו להם את הים - והבנתי. כולנו צועקים, והצעקות מהדהדות. מהדהדות כל כך רחוק, לכל פינה בעולם. לכל תקופה בעולם.
בשיא הכנות - לא האמנתי שכזאת צמרמורת תזעזע אותי. רעידת אדמה. אני כל כך שמח שטעיתי. אני כל כך שמח שקראתי.

עידנים עברו מאז שכתבתי את הביקורת האחרונה שלי כאן. הייתי אומר לעצמי, על ספרים מוצלחים שקראתי, יום יבוא ואכתוב עליהם. למרות זאת, לא יכולתי להביא את עצמי לידיי מעשה. כל שעשיתי היה לדרגם (וגם, לו רק כדי לתעד את מספרי הקריאה שצברתי בשנותיי כחייל, שהם רבים בהרבה מהמספרים שצלחתי בתיכון או בכל תקופה אחרת) ולהניח להתרשמותי מהם להיות נחלת חבריי הקרובים, משפחתי, שהיו צריכים לסבול אינספור סופלרטיבים או לחילופין טענות על טיבם של הספרים.

ואז הגיע הספר המדובר. שנת הבשרים שלי. פעם, הייתי מסה לכתוב כאן משהו על עלילתו, אבל העלילה כמעט משנית. יש בספר הזה כנות כל כך כובשת וכתיבה יפהפיה שלא נופלת לתיאור ופואטיות. אני רגיל לקרוא ספרים שהמילים בהן מעוטרות ומיופייפות. בשנת הבשרים הכתיבה נהדרת, אבל היא לא כזאת. ודווקא בגלל זה, היא כל כך תואמת את התוכן והאווירה, ובעצם, היא פשוט כתיבה אישית, כמעט מסא-ית, כמעט תיעודית, למרות שהעלילה בדיונית למראה.

שנת הבשרים שלי הוא ספר חשוב. קודם כל, מבחינה תרבותית. אוזקי ידעה להביא לבמה ולאור הזרקורים נושאים כמו ההבדלים בין המזרח למערב, פמיניזם, תעשיית הבשר ואפילו הרהורים על תרבות המערב העכשווית בעדינות עילאית. היא סיפרה את הדברים, יותר משסיפרה עליהם. היא לקחה אותך יד ביד במבוכים חשוכים ומפותלים כל כך מרוב הזזות והרכבות של אנשי תאגידים וסטטוס-קוו למיניהם. היא עושה זאת בצורה ראויה לשבח. שנית כל, מעבר לכל התוכן הזה, הספר פשוט מרגש. הוא פשוט אנושי. הדמויות מציאותיות ולעתים זה מרגיש כמעט כאילו אתה באמת צופה בסרט דוקומנטרי. שלל הקונפליקטים האנושיים צפים על פני המים וגורמים לך להתחבט עם השאלות העמוקות שלך. הדמויות כל כך מעוררות הזדהות, מעוררות אהבה. זה מה שאני מחפש, וזה משהו שנדיר לי למצוא בספרים. את האהבה חסרת הפשרות לדמויות, את ההשתוקקות שעתידן יהיה טוב יותר והצטמקות הלב עם כל מכשול שנקרה בדרכן.

העלילה כאן היא משנית. תחתיה רוחשים כל כך הרבה דברים, רעשי אדמה מוזרים ומוסתרים שאוזקי נוגעת וחושפת ביד אמן. הפרובוקציה כאן גלויה ומונחת לפנייך כאילו הייתה כתבת שער בעיתון. אבל זאת כתבה כל כך חמה, כמעט הרסנית, שמאיימת למוטט את ראייתך על העולם. כל כך אנושית, כל כך אוהבת וחומלת, מלאה בעצבות ושמחה ואופטימיות.

שנת הבשרים שלי הוא באמת ספר חשוב. אני לא אוהב לכתוב ביקורות לספרים, ויותר מכך אני לא אוהב לכתוב כאלו. אבל אני אוהב שמספרים לי על דברים גדולים מהחיים, שהם כל כך גדולים ואדירים באנושיותם, דווקא בצניעותם ובענוותם. אני חושב ששנת הבשרים שלי הוא אחד הספרים האלה, ולא יכולתי שלא לספר עליו.

עלתה בי כזאת צמרמורת עם אקורד הסיום. לכל אורך הספר הרגשתי ברכבת הרים אמוציונלית. הרגשתי אני, עצמי. אני לא יודע איך להכביר במילים לגבי הרגשות הללו, אבל הם הבהירו לי משהו. אולי משהו אישי, אולי ציבורי. אני לא אגיד מה כולם אמורים להרגיש או לחשוב מהספר הזה. אבל יכול להיות שהוא שינה, ולו מעט, מההווה שלי. אני יכול לכתוב רק על שנת הבשרים שלי, והיא הייתה נהדרת, ומזעזעת, ומטלטלת, ועברו שנים מאז שהיה ספר שגרם לי לכתוב את המילים האלו.

וואו! על היצירה הזאת, ההזויה, הנוזלית, הריחנית, המרירה מתקתקה, המהפנטת, המתעתעת, הסיסמאתית, המשיחית כמעט, ועוד עשרות סופרלטיבים מתעקלים, מתפוצצים בצבעוניות, בחדווה, בהמוניות ובתקתוק מהיר, חסר מנוח, תוסס, משלהב... אין אפשרות לקמץ את החוויה הזאת למשהו נחות משורה של תיאורים קלישאתיים ביסודם, אבל היצירה הזאת לוקחת את הגרנדיוזיות, את הסיסמאות הנרקסיסטיות של העט העוקצני והמרוצה מעצמו של רושדי ומרפרפת מעבר לכותרות מפוצצות, מעבר לתיאורים מתנחששים, מעבר לגוזמאות רדודות, כי למרות כל התיאורים, למרות כל ההפרזות המשוגעות, למרות הצבעוניות שלא יודעת שובע, למרות הטראגדיה ומשחקי המילים והמונולגים וקטיעות הזרימה, יש פה סיפור מרגש, אנושי, מהיר, מותח, קולח, זורם, מתנחשל, מלא פסגות, מלא שיאים, מלא עמקים, מלא בחור ידיעה ובגורליות ובצירופי מקרים ומלא ברוח אנושית, חמה, הודית, של אהבת הארץ ללא תנאי, של אהבת הודו, של אהבת הירוק והזעפרן והלבן של הדגל, של אהבת הנופים והאוויר והריחות והמראות והטירוף הזה שכולו הוא אבן יסודה של תת היבשת הזאת.

אז אחרי שריססתי פה מילים וסיסמאות כאילו היו השפרצות צבע אגרסיביות על קנבס אני אנסה להיות טיפה יותר קוהרנטי, טיפה יותר תבניתי, להתחיל מההתחלה ולא מהסיכום, אז את ילדי חצות התחלתי לקרוא בטיסתי לדלהי וסיימתי אותו, שבועיים אחרי, בטיסה חזרה ארצה, וכשמצאתי את עצמי מביט בנופי ארץ ישראל שנפרשים תחת כנפי המטוס מצאתי את עצמי מבכה את עזיבתי את הודו, הן הגשמית והן המנטלית, זאת שרושדי רקח למעני, זאת שראיתי במו עיניי, זאת שראיתי דרך עיניו של סאלים ומשפחתו.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר ידעתי שזה הולך להיות סיפור אהבה. רושדי הוא ללא ספק אמן הסטוריטלינג. הוא נפטר מדקדוקים פרוזאיים של סיבה ותוצאה, של ריחוק המספר לטובת קלחת גועשת של מעברים זמניים, מיתות שמקדימות את זמנן, אין סוף הערות וקפיצות למיניהן, כמו כדור פינג פונג שנע הלוך ושוב בין הסיפור הלינארי למוחו הקודח של רושדי שלא יודע שובע מהעולם שהוא יצר. המילים שלו מיתולוגיות, מלאות קסם, מלאות השראה, פשוטות ומבדרות, כאילו הוא משחק עם הקורא תיאטרון, מעלה בפניו הצגה עם פריטים אקזוטיים ומבדחים, מנגואים שחורים, סולמות ונחשים, הוא לא יודע די, ואני נהניתי מכל רגע, מכל לגימה מהמשקה התוסס הזה, המבעבע, ההיפראקטיבי.

הסיפור עצמו מרתק. החל מההיסטוריה המשפחתית של הגיבור שכולה דמויות טראגיות וגרוטסקיות שעל אף אחת מהן החיים לא שפרו וכלה בדרמה מרגשת ומתח קצבי ומורט שערות. רושדי יודע איך לתמרן בין כל העלילות, בין האווירות השונות, המקצב משוגע, משתנה ללא הרף, נוזלי לחלוטין, נתון למרותו של גורל הזוי שלא מתבהר בשום רגע, הקורא מושלך אל עולם מסחרר ומרגש. קצת כמו הודו, במבט ראשון אתה נבלע בין כל ההמוניות והריחות המשונים והקולות והצפירות והחיות והטירוף הזה, וברגע שאתה מרגיש את זה בתוכך, בלי לחפש הסברים, בלי לחפש היגיון, כאילו נכנסת דרך מחילת ארנב לארץ פלאות אפלה, אתה מתמסר לטירוף, אתה מתמסר למקצב, לאקזוטיות, לצבעוניות, לריחות, לרגשות האלו.

כל כך נעצבתי כשעזבתי את הודו של רושדי. כשלא קראתי יותר על מעללי הדמויות שלו, כשנקלחו ממני ההמצאות המופלאות שלו, המשחקים שלו. אין לי סבלנות לחכות שספר אחר שלו יגיע לידיי, התרגלתי למינון יומי של הזייה וחלום והתמסרות. גם ברגעיו הכי אפלים הספר הזה היה אסקפיזם עילאי. עבודת אמן, יצירת מופת, ורוח הודו שנחה על כל מילה ומילה. תזזיתית, מפוצצת, לא יודעת מנוח. הודו של רושדי. ירוק, לבן וזעפרן.

את כסא פנוי קראתי לפני כמעט שנה, קניתי עותק בריטי ישר כשייצא ולקחתי אותו איתי דרומה לשנת השירות שלי. למה זה קשור? כי במשך שנה שלמה נשאתי את דגל ההתנדבות על גבי, התיישבתי בנגב ובמשך שנה שלמה הענקתי את חיי לאידאולוגיה של פיתוח הפריפריה. זה לא רומנטי כמו שזה נשמע וזה לחלוטין לא אלטרואיסטי כמו שאנשים מסוימים מנסים להציג את זה, אבל באותו שבוע בו התחלתי להתנדב במרכז גמילה לנוער בבארשבע גם התחלתי לקרוא את כסא פנוי ואי אפשר היה להמנע ממעין חוט שמקשר בין שני הדברים.

אני לא זוכר כל קו עלילה שהיה בספר, וכמו שרבים טורחים לציין כאן היה ארסנל מאוד רחב של דמויות וסיפורים. אבל גרעין הספר הוא בעצם הקונפליקט שמגיח אל פני השטח עם מותו של בארי פיירברת'ר, בין העיירה הנינוחה והאלגנטית פאגפורד לאיזור הידוע לשמצה המסופח אליה שהוא "השדות". הבחירות למועצת העירייה בעצם משלהבות את הקונפליקט הארכאי הזה בין מעמד הביניים הקלאסי למעמד הנמוך שמאכלס את השדות- נרקומנים, זונות, בתים מוזנחים, מוסד לגמילה. בעצם, מה שאני באותו זמן הכרתי בתור פריפריה.

הדמות שהכי זכורה לי, ואולי בעצם לכולם, וזאת שהיא ממש עמוד תווך בספר הזה, היא כמובן קריסטל ווידון. אותה נערה מהשדות שבזכות בארי פיירברת'ר האצילי (הדמות אולי הכי לא עגולה בספר וצדקנית להחריד) מקבלת סיכוי לצאת מהביצה הסרוחה הזאת, להשתלב בעולם מעמד הביניים, לצאת ממעגל העוני, מהיקום האכזר הזה שנקרא השדות. היא דמות חכמה, חדה, שנונה, מסכנה, שהגורל פרש בפניה אינספור מכשולים ומעט מאוד קרני אור בחייה. למדתי ממנה המון, ומבחינתי היא מהווה את הבסיס לכל היצירה הזאת שנקראת "כסא פנוי".

הקרב שניטש בעיירה בין הזנחת השדות, הפרדתם מפאגפורד ובעצם חריצת גורלם של המתגוררים בהם, לבין תמיכה בשדות, פיתוח המקום ואנשיו וחתירה לשוויון. סטריאוטיפים מהווים כאן נקודה עיקרית ונשברים אחד אחרי השני, דעות קדומות יכולות לחרוץ גורלות והבורות חוגגת מכל צד. הדמויות מייצגות את כל צדדי הסקאלה, כולן אנושיות בכל רמ"ח איבריהן (שוב, חוץ מפיירברת'ר, האביר על הסוס הלבן הזה), צרות אופקים ברובן הכמעט מוחלט, אנוכיות כמו שרק בני אדם יכולים להיות, אבל גם נאמנות, גם אכפתיות, גם אידאליסטיות.

בסופו של דבר האנשים של פאגפורד לא שונים מאנשי השדות. בסופו של דבר הרוע האנושי תופס חלק גדול ביצירה הזאת. שאלות של מוסר וחברות ואהבה שעמדו אל מול הקורא בהארי פוטר עומדות גם כאן אבל בצורה אחרת, חסרת נצנצים והתייפייפויות, אין פה פציפיזם, אין פה אגדת ילדים, אין פה ניסיון לעדן את החוויה האנושית, יש פה רק הרבה גוונים של אפור, בלי אדוני אופל, בלי נבואות קוסמיות, רק האנשים אל מול הבחירה - דטרמיניזם או בחירה חופשית? אם אפשר לצאת מהמעגל הזה, של המסכנים והמוצלחים, לשבור את המחסום הזה, להציל את חסרי הישע, העולם בוגדני, העולם לא הוגן, בשום צורה הוא לא הוגן, ורולינג, למרות היותה האישה העשירה ביותר בבריטניה הספיקה לחוות את זה על בשרה.

"כסא פנוי" הוא משל ריאליסטי על החברה הנחשלת. על אנשי השוליים שלא זוכים לאור זרקורים לרוב. היא לא מדברת בסטטיסטיקות על אחוזי עוני או קורבנות סמים ואונס. להפך, הסיפורים האישיים מצליחים לזעזע את הקורא. אבל האנשים האלו, שחיים אי שם בעולם כל כך שונה מפאגפורד אנושיים, אמיתיים, בשר ודם, ומסכנים, ממש עלובי החיים, והספר הזה הוא לא מסמך סוציאליסטי כמו שביקורות אהבו לתאר אותו, הוא מסמך אנושי, נוגע, חד וחותך, ובבסיסו עומדת קריסטל ווידון, אחת הדמויות הכי יפות, הכי אמיצות שהכרתי, ולמדתי ממנה כל כך הרבה, ולא הפסקתי לאהוב אותה לרגע.

אני זוכר כשקראתי את הספר הזה. יום למחרת הייתי הולך להתנדב שם במרכז הגמילה. כשאתה במסגרת התנדבותית כל הזמן אומרים לך שאתה יכול לקבל מהחניכים שלך יותר משהם יקבלו ממך. וזה נכון. ואהבתי אותם וגם אם לא הבנתי אותם הקשבתי להם ללא דופי, וקריסטל הייתה מצלצלת לפעמים באמירות שלהם, והערכתי אותם, וראיתי אותם מולי ומעבר לחונך וחניך היינו חברים. ולרגע לא הרגשתי שאני מפסיק לקבל מהחוויה הזאת, ולרגע לא הרגשתי שהם מתחתיי. והספר הזה היה שם בזוית העין, להראות שלפעמים זה אחרת, ולפעמים זה ככה, אבל הקונפליקט הזה עוד עומד בעינו, וכל החברה האנושית מוטלת על הכף.
אבל אני כבר מזמן בחרתי למי הייתי מצביע בפאגפורד.

את "האיש במצודה הרמה" סיימתי ממש זה עתה לקרוא. הנחתי את הספר על השידה לצד המיטה שלי וכשהסתכלתי בשעון נוכחתי לדעת שהקריאה התארכה יותר מהמצופה. אז ברבע לחמש לפנות בוקר, התיישבתי מול המחשב הנייד במעין יראת כבוד, כאילו שורה עליי עדיין קדושה מסוימת שמחלחלת מהספר שלפני רגע סיימתי. הדבר האחרון שאפשר להגיד על מילות הסיום של הספר הוא שהן מותירות בך איזשהו הדהוד למה שקראת. המילים חולפות לך מול העיניים, כמעט אגביות, בלי סיום חד וחותך שיעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלך. אבל האימה נותרת ממשית, כאילו המוח שלך עדיין מנסה לסדר את החתיכות בסדר הנכון, לפענח את התמונה הגדולה, לחבר בין כל נקודות המבט והסיפורים שקראת עכשיו.
ואולי דווקא אי הוודאות הזאת, ההרגשה שהסופר משאיר אותך ממש על קצה ההתגלות בלי שהאור יתגלה במלואו, יש בה כדי להעביר מעין חוסר אונים עמוק נוכח הגורל, שהוא אולי מוטיב ששב וחוזר בחייהן של הנפשות הפועלות.

חרף העדר פסקת סיום ראויה לציטוט, בפרק האחרון בספר מובאים דבריה של אחת מדמויות המפתח (הציטוט נערך כדי להמנע מספוילרים):

"הדילמה הנוראה של חיינו. יקרה מה שיקרה, זהו רוע שאין שני לו. למה להיאבק, אם כן? למה לבחור? אם כל החלופות דומות?
מסתבר שאנו ממשיכים, כדרכנו מתמיד.
הדברים מתנהלים ברצף. התהליך מתגשם לאיטו. בכוחנו לשלוט בסופו רק באמצעות בחירותינו בכל שלב.
הוא חשב: נותר לנו רק לקוות. ולנסות.
בעולם אחר, הדברים אולי שונים. טובים יותר. ישנן בררות מובהקות בין טוב ורע. לא התערובות הסתומות הללו. המזיגות הללו, בלא כלי שכוחו יפה להפריד בין המרכיבים."

התפאורה לספר היא, כאמור בתקציר, יבשת אמריקה בשנות השישים, בהיסטוריה חלופית בה ניצחו יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה. פיליפ ק. דיק הוא אמריקאי, אני, אותו בחור שיושב לפנות בוקר ומבקר את יצירתו, ישראלי. אפשר להגיד שגם הספר וגם הביקורת לא סובייקטיבים, החיים שלנו מהולים בפחד קיבוצי לדורות שמהדהד. האימה הגדולה ביותר היא לשוב לאותם זמנים חשוכים ששמעת עליהם, ניצני גזענות ופאשיזם ישר גוררים צרורות של תגובות מבוהלות, אינסטנקטיביות. אם כן, נקודת המוצא היא שנצחון גרמניה ויפן על בעלות הברית היא התגלמות נבואת זעם. גיהנום על פני אדמות. אבל גם בגיהנום הזה החיים מתנהלים למישרין. השגרה שנדמית לקורא הסובייקטיבי מסויטת ואפלה לאין שיעור היא דבר מובן מאליו לדמויות החיות בה. האובייקטיביות, אם כן, מתקיימת דרכן. דמויות נאציות, יפניות, יהודיות, איטלקיות ועוד פועמות בין דפי הסיפור הזה. מעניקות צדדים שונים לבבואה הקודרת הזאת. לא צידוקין, לא מניעים, הגלגלים שחגים בעולם הזה מתמקדים בעכשיו. אין פה פירוט מעמיק על טיב ההיסטוריה החלופית. תוצאותיה, שורשיה, אופיה, מובאים לנו דרך הדמויות, דרך הדיאלוגים או תיאורי הרגשות שלהם. בצורה הזאת אנחנו מקבלים תמונה רחבה, מזעזעת, אפלה.
ברגע שנכנסתי לתוך הסיפור האימה שיתקה אותי. המשכתי לקרוא ללא הרף על אותן דמויות שחיות תחת שלטון טוטאליטרי נאצי ונשאבתי לתוך המציאות החלופית הזאת. ההרגשה הכי נוראית בזמן שאתה קורא בספר היא שאין מוצא, העולם שפיליפ ק. דיק מצייר לפנייך הוא מבוי סתום. ושוב הסובייקטיביות שבה - הרשע ניצח. הנאצים ממשיכים לרדוף מיעוטים, מפלים את הסלאבים ושואפים לשעבד את כל אזורי אסיה, הופכים את אפריקה לאתר פסולת כימי לרווחתם של הסאדיסטים שברופאי המפלגה הנאצית, שיחקרו את הילידים השחורים, שישחקו בהם כרצונם.
אמריקה נתונה תחת בחצייה תחת שלטון נאצי, בחציה תחת שלטון יפני, ואילו האזור החוצץ ביניהן, הרי הרוקי, הוא אזור עצמאי.

מוטיב ששב וחוזר בספר, ואולי בעצם מחדד במידת מה את הרעיון, הוא הדיכוטומיה. מאבק בין גורל דטרמיניסטי לבחירה חופשית, לאפשרות לחולל שינוי. מאבק בין יין ליאנג, אור לחושך, טוב לרשע. ובמרכז כל זה, מאבק בין הגרמנים ליפנים, שמסמלים שני צדדים שונים לחלוטין בסקאלה. קיימת נטייה ברורה כלפי טבעם השלוו יותר של היפנים, אל מול הטבע האלים והכוחני של הגרמנים. הטוב והרע ברורים לכאורה, גם במציאות החשוכה היפנים הם כמעט מושיעים בסלידתם מהגרמנים.
חרף הדיכוטומיה, השחור והלבן הברורים מאליהם, הדמויות נמצאות דווקא במצוקה. כשהשחור שולט הלבן נסוג כמעט לחלוטין, הדמויות מוטלות חסרות אונים אל תוך המציאות החשוכה ובחירותיהן תמיד נמדדות תחת קנה מידה שחור ואפוקליפטי. בציטוט שהבאתי הדמות אומרת: "בעולם אחר, הדברים אולי שונים. טובים יותר. ישנן בררות מובהקות בין טוב ורע. לא התערובות הסתומות הללו. המזיגות הללו, בלא כלי שכוחו יפה להפריד בין המרכיבים."
ובעולם שלנו אם כן הניגודיות הזאת ברורה מאליה, פיליפ ק. דיק מכיר בסובייקטיביות ולמרות זאת מנפץ אותה. עצם העובדה שהנצחון הגרמני הוא כל כך שחור הוא לא מניפסט אנטי-נאצי אלא תובנה שאנחנו חיים בעולם שמתאפשר לנו להבחין בין רע לטוב. הקטבים קיימים ובחירותינו וגורלינו מתנדנדים ביניהם. יש לבחירות שלנו כוח להבדיל בין נטייתנו לכאן או לכאן. בלי שחור ולבן, לבחור בעצמנו את הטוב והרע שבעולם הזה.

הראש שלי עדיין סוער ממחשבות ותהיות, ואני מרגיש שהתנופה שהביקורת תופסת חסרת אחיזה ממשית. אני לא באמת אצליח להביא לביטוי את המחשבות שלי על הספר הזה. עצם זה שממש עכשיו סיימתי לקרוא בו ובו ברגע התחלתי לכתוב את הביקורת הוא סימן שהתוהו הזה הוא חלק מהחוויה כולה. המציאות שפיליפ ק. דיק פורס בפני הקורא לא קיימת, אבל לא יכולתי להרגיש על בשרי את האימה הנאצית בצורה יותר מציאותית, מוחשית.

אז בעצם, למה לקרוא ספר על מציאות שאתה יודע שלא באמת מתקיימת? אין פה אופרת חלל, אין פה משחקי שלטון או עלילות מלחמה וגבורה רחבות יריעה. יש פה סיפורים קטנים, צנועים, אישיים על אנשים שחיים בעולם מוזר. אז מה הספר מנסה להגיד? להראות לנו כמה החיים שלנו טובים, כמה מזל נפל בחלקנו שבעלות הברית אכן ניצחו, שהעולם דמוקרטי, שהטוטליטריזם והפאשיזם הצטמצמו כמעט לחלוטין?
לדעתי לא. יש משהו עמוק שמהדהד. יש בספר הזה חתירה להתעלות רוחנית, למשהו מטאפיזי שקורא לך להכיר בו, משהו מעבר לטוב ורע ולתמורות הגורל. המיסטיקה המזרחית מבטאת את הפן הזה. העולם הקודר והשחור שלפנינו משמש מעין רחם לעובר הרעיוני, המיסטי הזה, שדיק ניסה לפתח. לא ירדתי לטיבו, והוא השאיר אותי עם תחושה של חלל מלא אימה, מחשבות על טוב ורע וטיב האדם, על פחד, פחד מוחשי. על הבחירות שלי והצעדים שאני לוקח.

האיש במצודה הרמה, רק בשם יש משהו מרוחק, עילאי. עוד לפני שקראתי את הספר השם נסך בי הרגשה של מסתורין ואגדה. דמיינתי לעצמי מצודה גבוהה, מלכותית, נושקת לעננים ולשחקים, ובפסגתה, אדם המשקיף על הגיהנום עלי האדמות. אולי זה פיליפ ק. דיק, שחוכך ידיו בסיפוק אחרי שהניח את היסודות לבבואה האפלה והאכזרית הזאת. אולי זה אדם חסר פנים, חסר זהות אתנית, שצופה באנושות מתנהלת בצורה כל כך כוחנית ומרושעת. במאבקים בין הטוב לרע. בשבריריות של המונחים האלו.

אני עדיין רואה אותו משקיף בדמיוני. אני לא יודע על מה, אבל זה לא משנה. משהו ממנו נשאר ולא נותן לי מנוח.

שמונה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שפרסמתי כאן ביקורת. קראתי לא מעט ספרים, מעט מהם ממש שבו את לבי, אבל מתוך השגרה העמוסה והמעייפת להחריד לא מצאתי בסופי השבוע די מרגוע כדי להתחיל ולהרעיף עליהם שבחים ותיאורים מתפלפלים.

אבל אז הגיע שמעון אדף וכך הדליק בי מחדש אהבה שכמעט וגוועה, אהבה למילים, לרגשות, לדמיון חסר מעצורים, לשפה. זה התחיל ב"ערים של מטה", הספר שחותם את טרילוגיית ורד יהודה. התחלתי מהסוף ולא ידעתי, אבל למזלי הקשר בין שלושת הכרכים שמרכיבים את הטרילוגיה רופף. ואם כן, אם היה זה ערים של מטה ששבה את לבי למה אני מוצא את עצמי כותב על כפור? המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא פשוט כי הזכרון ממנו עוד טרי. אתמול סיימתי אותו, לעומת ערים של מטה שסיימתי לפני כחודש. אם אני אהיה חייב להתוודות, את "ערים" אהבתי יותר. הוא היה יותר נגיש, יותר קולח, יותר פנטסטי ופחות מכאני וחורקני מאחיו הבכור. למרות זאת, ב"כפור" מצאתי גרעין לא מפוצח שמכיל הרבה יותר מהניצוץ הזה שאי אפשר להניח עליו את היד. הוא כאילו נשתל בתוכך וצומח עד שהוא מביא את הרגשות והמחשבות שבך לידי גאות.

הדבר האחרון שאפשר להגיד על הספר הזה הוא שהוא קומוניקטיבי. ידעתי שקריאה בספר של אדף לא תהיה קלה, אבל לא ידעתי איזה אתגר יחכה לי. למדתי להעריך בחירות אמנותיות, ידעתי להעריך פוסט-מודרניזם למרות שזה לא הסגנון שלי, נתתי לאדף הזדמנות פשוט כי ידעתי שהרעיונות שלו שווים את זה, הכתיבה שלו שווה את זה, והחוויה כולה בלתי ניתנת לתיאור. הרעיונות שלו יפהפיים, נוגים, טבולים כולם בגאונות לא מזוקקת, בראשיתית, מלאת מעוף. כמה דמיון, הרגשה שאין גבולות לעולם של אדף ושעדיין הכל מעוגן כל כך במציאות. היהדות נדמית פתאום כל כך רומנטית, צבעונית ומלאת קסם וכישוף.

כפור מסופר מפיו של דורון אפללו, דמות שמופיעה בתפקיד יותר מובהק בערים של מטה ועל כן היה לי קצת יותר רקע לגביה. לא אפרט ורק אגיד שגם דורון אפללו מבכה את מות אחותו כמו יוצרו אדף, והאבל ניצק אל תוך כל מילה ומילה ברומן הזה. האבל שם, כמו ענן שחור מעפיל על כל העלילה. עצוב, נוגה, שירי, היישר לתוך הקרביים. האבל הכי כואב שאפשר. אדף יודע איך לתמרן את השפה לטובתו, איך להביא משפטי סיום לידי התכווצות אכזרית של הלב. איך לתאר את האובדן כמו חור שחור, נוראי נוראי נוראי. הוא מתמחה בזה. התמקצע באמנות האבל. כל הדמויות הן בנות דמותו, נבראו מצלמו, כמו שדורון אפללו אפילו מעיד במהלך הספר. בכולן יש די כדי לרתק את הקורא. כולן רומנטיות בדרכן, מעוצבות למשעי. כולן נורא עצובות, אבל לא כורעות תחת קיום אקסיסטנציאליסטי אפרורי.

זה ספר קשה, כפור. אני לא בטוח שהצלחתי לרדת לעומקו או שאי פעם אוכל. אבל הוא מרגש, הוא מכשף, הוא מפעים, הוא מביא אותך לידי שיא. הוא יפה, יפה, יפה. והכתיבה רק מעצימה את היופי. הוא כולו ביטוי נוגה ושירי למשהו מעבר להישג ידו של הקורא. משהו ממש קסום, חייזרי, מופשט ואפל ששמעון אדף רוקח למענך. והוא שווה כל אתגר שמביאה איתו המסגרת.