“יש סיבות רבות באיכות ספרות הפנטזיה הישראלית שגורמות לי לעקם את האף אחרי שאני שומעת את הצירוף המהולל. לקרוא פנטזיה ישראלית וליהנות ממנה זה אירוע שמבחינתי הוא אחד למיליון (החטופה מאינקנדאר). בשבילי, המילים "פנטזיה איכותית" ו"ישראלית", סותרות אחת את השנייה. אחרי ניסיונות עבר עם ספרות פנטזיה ישראלית, ששנאתי גם בימים שבהם אני מחשיבה את עצמי כטיפשה ובורה שאין לה מושג על מה היא מדברת - ולפיכך העובדה ששנאתי אותם כל כך שיקפה לי כמה הם גרועים מבחינתי - אז בכל מקרה, בגלל הניסיונות האלו, כבר הפסקתי לנסות לקחת ספרים כאלו מהמדף. ובכל מקרה החלטתי לקחת ספר ישראלי מהמדף. אין לי שמץ של מושג למה. הוא פשוט היה שם. הספר מגולל את סיפורו של הוגו, בחור מדוכדך וגנב מבוקש שגורלו נקרא לו במהלך הימלטות על חייו. הוא נתקל באדם גוסס שמושיט לו חתיכת מפה ישנה ואבן אודם בתוך קופסה. המפה הובילה אותו אל פונדק בלב עיר סמוכה, ושם הוא מצא מספר אנשים, שקיבלו קרעי מפות ואבנים מבריקות בתהליך דומה לשלו - ומשם החמישייה נסחפים למסע ארוך מאוד. קודם כל, אני חייבת לומר שהספר הזה לא חייב להיות רע. זה נורא תלוי מאיזו פרספקטיבה מסתכלים עליו. ואני חייבת לומר את המשפט המעצבן הזה שאני ממש שונאת - את הספר הזה אסור לעזוב באמצע, אחרת לא ממש מבינים את הפואנטה, ומפספסים חלקים טובים ורבים שקורים רק בהמשכו של הספר. העלילה כעיקרה לא הייתה מקורית או מדהימה במיוחד. מפה, אבני אודם, גזעים נכחדים, אלים ממיתולוגיה מסוימת. לא מיוחד כל כך. אבל כן אהבתי את המשחק של הדמויות על גבי המיתולוגיה, שנחשפה בקרעים למהלך הספר, ולבסוף, במכה, נחשפה. העלילה התחילה והסתבכה ככל שהספר המשיך - ובדיוק על זה דיברתי. במקרה, העלילה הזאת קצת מעגלית בתוך הספר עצמו, ואני לא ממש אוהבת את זה, למשל; יוצאים לדרך - מסתבכים בצרות - מגלים קצת מידע - ממשיכים בדרך - מסתבכים בעוד צרות - מידע - דרך - צרות - מידע - וחוזר חלילה. ולסופר לקח הרבה זמן להגיע לנקודה העיקרית שלו, שהיא הייתה הסתבכות בצרות קשות במיוחד [כי ספוילרים (D:)]. הכתיבה הייתה ייחודית וציורית. היא התאימה מאוד לספר עצמו, קישטה אותו יפה ונתנה לו כמה יתרונות לא רעים, אבל במהלך גרמה לו לפגמים רבים. הספר הזה, בדומה לספרי פנטזיה ישראלים, הוא דרמטי. כל כך דרמטי שזה כואב. כל כך דרמטי שחברה שלי קראה את התקציר, ואמרה "דרמטי מידי בשבילי", אחרי שהיא קראה ואהבה את דמדומים. הקטע של הכתיבה הוא שהיא דרמטית. הדרמה גולשת ממנה. הדיבור של הדמויות דרמטי, וביחד עם הכתיבה. טוב. זה קצת מזכיר מתמטיקה. פלוס - הטוב בכתיבה - ועוד מינוס - הדרמה בכתיבה - שווה מינוס אחד גדול. אבל הנקודה שהיה לי מאוד (והכי) חשוב לגעת בה הייתה הדמויות. אני אתחיל מהדמות הראשית - כשסיימתי את הספר לפני שבוע הלכתי לקרוא את הביקורות, ואני זוכרת שמישהו אמר שהוגו, הדמות הראשית, הוא אימו. משהו בנידוי גזירת הבדידות שלו על עצמו. אני חושבת שזאת הכללה לשני הצדדים. קודם כל, אימואים מתרכזים בחברות משלהם. יש מלא אימואים שהולכים ביחד עם החברים האימואים שלהם כל הזמן. הם לא גוזרים על עצמם בדידות, אלא מוצאים מקום אחר בקרב אנשים שהם מרגישים שטוב להם אתם (יש סיבות רבות אחרות שאני לא ממש מתה על אימואים, אבל אוקיי). הוגו, לעומתם, נוטה לצד השני. הוא לא יכול להתחבר. למה? הוא לא יודע. זה בדיוק הקטע. אפשר להבין שהבן אדם נכה חברתית. הוא לא יודע להתחבר. הוא שותק כשאנשים אחרים מדברים. אני מבינה אותו כי לתקופה ארוכה, ואולי עדיין - אני הייתי ועדיין כזאת (ואני אעצור כי זה ממש לא העניין שלנו). מניסיוני, הוא לא יודע מה לומר. אין לו שמץ. הוא פשוט יושב שם ופולט תשובות קצרות כי למשך זמן ארוך מאוד הוא היה מושבת מהחברה. משהו שניתן להבין ביחד עם העבר של הדמות. אבל שוב, סעיף הדרמה לא נעלם לאורך זמן. גם אם מבחינת הנכות החברתית היה משהו נחמד מאוד, הוגו דרמטי. דרמטי דרמטי דרמטי. הדיבור שלו וההתנהגות שלו דרמטיים להחריד, וזה הדבר שמונע ממנו להיות דמות אנושית וטובה. אין הומור, אין בדיחות. גם בקרב אנשים מדוכאים כגון הוא - איפה ההומור השחור שהוא אמור להכיר מקרוב? ואוקיי, גם אם הוא לא אדם שנעזר בהומור, אין עוד הרבה אישיות בתוכו ושאיפות חוץ מהרצון לחיות בשקט. זהו. הוא רוצה לקבור את עצמו בחור ולהיעלם שם. הוגו הוא דמות מאוד מסכנה. הוא לא עושה שום דבר, הוא נורא פסיבי. הוא הולך אחרי מה שהמקרים גורמים לו לעשות, הוא נדחק לפינה, ואז הוא מגיב. אהבתי את החלק הזה, אבל אני לא חושבת שזה טוב שהדמות הראשית מתנהגת ככה. ובאשר לדמויות האחרות, טוב, אני לא יודעת. לא ראינו שום דבר. כלום. נאדה. שאר הדמויות היו ונשארו שם לקישוט, כי הוגו לא יכול להיות לבד בעולם. אני יכולה לומר שהדמויות האחרות דיי מעוררות רחמים, הן בתפיסות שלהן ובהתנהגות שלהם, וגם אם להן קצת יותר האמנתי מהוגו, הייתי מתעבת את רובן אם הייתי מקבלת את האפשרות לדבר איתן. ולמה? התפיסה המטומטמת של הדמויות האלו גורמת לי לרצות להקיא. ספויילר העובדה שהוגו נכנע להם הייתה עוד יותר מסתכלת. הוגו, שהסתכלתי עליו וחשבתי שהוא הרציונאלי מכולם, והוא זה שהבין שצריך ללכלך את הידיים כדי להגיע למטרה, במיוחד אם הוא בא להציל את הראש של החבורה שהוא היה המנהיג שלה והקריב את עצמו בשבילה מהרגע הראשון, העובדה שהם סובבו לו את הגב בגלל שהם חשבו על ערכים. בזמן של מוות או חיים אין זמן לחשוב על ערכים, והפיתרון הכי טוב הוא לאו דווקא הרגש. והעובדה שאחר כך הוגו באמת נכנע להם וחשב "אולי יש דרך אחרת?" פשוט הגעילה אותי. כשאדם בא לרצוח אתכם אתם לא חושבים "אה. יש לי סכין ביד. להרוג אותו? אבל, אויש, זה לא מוסרי!" אבל זאת כבר האידיאולוגיה של הסופר. ו - אחרון חביב - משולש האהבה. הוא כמעט לא שווה אזכור. העובדה שההתחלה שלו מזעזעת ידועה לכל מי שקרה את הספר. היא בחורה וחמודה אז הוא מתאהב בה. ואז החבר דלו בא ובאם, משולש אהבה. והמשולש התחיל כל כך מהר שלא היה זמן לנשום. או יותר נכון, כי הסופר פשוט רצה לזרז עניינים כדי להגיע לפואנטה. אבל הנה קטע יפה - אלה שני בנים ובת אחת, אבל מנקודת המבט של הבן. זה היה מגניב וחדשני. בנוסף, הפואנטה הייתה מעניינת. לצערנו, או לצערי, השאר פשוט הרס את משולש האהבה הזה, שיכל להיות מופלא. אבל כן, זה לא היה ספר גרוע. אם תשאלו אותי מה היה כל כך טוב בו שלא גרם לי לקטול אותו אני אגיד שלא היה. הכל בספר הזה היה באמצע. פושר כזה. נחמד ותו לא. אולי אני אמשיך, אולי לא. אבל מחפשת את ההמשכים בנרות? בכלל לא. לא בוער לי להמשיך. זה ספר בין ספרים חזקים. הוא לא חזק בפני עצמו. הוא יכל להיות, אם לא היו בו כמה בעיות כאלו ואחרות. אבל למען האמת? ספר ממש לא רע.”

“לא צלחתי את הספר הזה. גם לא ויתרתי עליו לגמרי, מצד שני, וזה גם אומר משהו. בדרך כלל אין לי נקיפות מצפון שאני נוטש ספר באמצע. ככה אני- אם זה לא סוחף אז זה לא שווה את הזמן. אבל הבעיה עם הספר הזה הוא שהיה לו את מלוא הפוטנציאל לסחוף: עלילה חמודה ומעניינת, רעיונות מקוריים מסוימים (לא יודע עד כמה הם מקוריים, אבל הם ללא ספק קרצו לי מאוד), כתיבה קולחת ואווירה ונופים מאוד צבעוניים ויפים. אם כך- מה לא עבד? השבלוניות והרדידות שכל כך עייפו אותי. הדמות הראשית אמנם בעלת עבר סבוך ואופי, לכאורה, עמוק ומהורהר, אבל לא הצלחתי לא להזדהות איתה, לא להבין, וקיבלתי את הרושם שהיא פשוט דמות אימו (emo) שגוזרת על עצמה את הנידוי והבדידות והתסכול שהיא חווה. שאר הדמויות? שבלוניות לחלוטין, חסרות כל סממנים מאפיינים שכמעט ולא יכולתי להבדיל ביניהן. כולם גם בלונדיניים, אז בכלל. הצלע הנשית חסרת כל אופי ושם רק במטרה להוות מושא אהבה לגיבור הראשי, ומעבר לזה מרגיש כאילו הסופר רץ עם העלילה, מאכיל את הקורא בכפית ונותן גיבובים של מידע על גבי מידע שלא באמת בא במקום. הדיאלוגים לא אמינים וכך גם האינטראקציה בין הדמויות, שמלבד משולש האוהבים לא קיימת. בהתחלה זה היה טוב ואפילו מסקרן. הרעיון עם האבנים קסם לי מאוד, כך גם הנופים והשימוש במוטיבים מהמיתולוגיה הנורדית. היו שם רעיונות מקסימים כמו אבירי הדמים ומלחמות האלים. אבל זה לא חיפה. אולי אני אחזור לזה כשלא יהיה לי מה לקרוא, אבל כרגע זה מרגיש קצת כמו בזבוז זמן.”

“(אולי בלי שהסופר שם לב...),בלי ששם לב?! זה מועתק אחד לאחד בעיקר מ2 ספרים - הרואים למרחוק ורומח הדרקון . הבחור מעתיק רעיונות במדיוק. כולל דמיות מספרים אחרים יחד עם השם שלהן אין בושה אני שואל??”

“בדרך כלל ספרי פנזיה ישראלית פחות טובים מהמתורגמים (לפי דעתי לפחות...), אבל הספר הזה דווקא ממש נחמד - העלילה מעניינת, סוחפת ומלאה תפניות לא צפויות. הבעיה היא שמצאתי בספר הזה יותר מידי רעיונות שנלקחו מספרי פנטזיה אחרים (אולי בלי שהסופר שם לב...), וזה היה קצת מעצבן. אבל חוץ מזה - ספר סבבה.”

“יש סיבות רבות באיכות ספרות הפנטזיה הישראלית שגורמות לי לעקם את האף אחרי שאני שומעת את הצירוף המהולל. לקרוא פנטזיה ישראלית וליהנות ממנה זה אירוע שמבחינתי הוא אחד למיליון (החטופה מאינקנדאר). בשבילי, המילים "פנטזיה איכותית" ו"ישראלית", סותרות אחת את השנייה. אחרי ניסיונות עבר עם ספרות פנטזיה ישראלית, ששנאתי גם בימים שבהם אני מחשיבה את עצמי כטיפשה ובורה שאין לה מושג על מה היא מדברת - ולפיכך העובדה ששנאתי אותם כל כך שיקפה לי כמה הם גרועים מבחינתי - אז בכל מקרה, בגלל הניסיונות האלו, כבר הפסקתי לנסות לקחת ספרים כאלו מהמדף. ובכל מקרה החלטתי לקחת ספר ישראלי מהמדף. אין לי שמץ של מושג למה. הוא פשוט היה שם. הספר מגולל את סיפורו של הוגו, בחור מדוכדך וגנב מבוקש שגורלו נקרא לו במהלך הימלטות על חייו. הוא נתקל באדם גוסס שמושיט לו חתיכת מפה ישנה ואבן אודם בתוך קופסה. המפה הובילה אותו אל פונדק בלב עיר סמוכה, ושם הוא מצא מספר אנשים, שקיבלו קרעי מפות ואבנים מבריקות בתהליך דומה לשלו - ומשם החמישייה נסחפים למסע ארוך מאוד. קודם כל, אני חייבת לומר שהספר הזה לא חייב להיות רע. זה נורא תלוי מאיזו פרספקטיבה מסתכלים עליו. ואני חייבת לומר את המשפט המעצבן הזה שאני ממש שונאת - את הספר הזה אסור לעזוב באמצע, אחרת לא ממש מבינים את הפואנטה, ומפספסים חלקים טובים ורבים שקורים רק בהמשכו של הספר. העלילה כעיקרה לא הייתה מקורית או מדהימה במיוחד. מפה, אבני אודם, גזעים נכחדים, אלים ממיתולוגיה מסוימת. לא מיוחד כל כך. אבל כן אהבתי את המשחק של הדמויות על גבי המיתולוגיה, שנחשפה בקרעים למהלך הספר, ולבסוף, במכה, נחשפה. העלילה התחילה והסתבכה ככל שהספר המשיך - ובדיוק על זה דיברתי. במקרה, העלילה הזאת קצת מעגלית בתוך הספר עצמו, ואני לא ממש אוהבת את זה, למשל; יוצאים לדרך - מסתבכים בצרות - מגלים קצת מידע - ממשיכים בדרך - מסתבכים בעוד צרות - מידע - דרך - צרות - מידע - וחוזר חלילה. ולסופר לקח הרבה זמן להגיע לנקודה העיקרית שלו, שהיא הייתה הסתבכות בצרות קשות במיוחד [כי ספוילרים (D:)]. הכתיבה הייתה ייחודית וציורית. היא התאימה מאוד לספר עצמו, קישטה אותו יפה ונתנה לו כמה יתרונות לא רעים, אבל במהלך גרמה לו לפגמים רבים. הספר הזה, בדומה לספרי פנטזיה ישראלים, הוא דרמטי. כל כך דרמטי שזה כואב. כל כך דרמטי שחברה שלי קראה את התקציר, ואמרה "דרמטי מידי בשבילי", אחרי שהיא קראה ואהבה את דמדומים. הקטע של הכתיבה הוא שהיא דרמטית. הדרמה גולשת ממנה. הדיבור של הדמויות דרמטי, וביחד עם הכתיבה. טוב. זה קצת מזכיר מתמטיקה. פלוס - הטוב בכתיבה - ועוד מינוס - הדרמה בכתיבה - שווה מינוס אחד גדול. אבל הנקודה שהיה לי מאוד (והכי) חשוב לגעת בה הייתה הדמויות. אני אתחיל מהדמות הראשית - כשסיימתי את הספר לפני שבוע הלכתי לקרוא את הביקורות, ואני זוכרת שמישהו אמר שהוגו, הדמות הראשית, הוא אימו. משהו בנידוי גזירת הבדידות שלו על עצמו. אני חושבת שזאת הכללה לשני הצדדים. קודם כל, אימואים מתרכזים בחברות משלהם. יש מלא אימואים שהולכים ביחד עם החברים האימואים שלהם כל הזמן. הם לא גוזרים על עצמם בדידות, אלא מוצאים מקום אחר בקרב אנשים שהם מרגישים שטוב להם אתם (יש סיבות רבות אחרות שאני לא ממש מתה על אימואים, אבל אוקיי). הוגו, לעומתם, נוטה לצד השני. הוא לא יכול להתחבר. למה? הוא לא יודע. זה בדיוק הקטע. אפשר להבין שהבן אדם נכה חברתית. הוא לא יודע להתחבר. הוא שותק כשאנשים אחרים מדברים. אני מבינה אותו כי לתקופה ארוכה, ואולי עדיין - אני הייתי ועדיין כזאת (ואני אעצור כי זה ממש לא העניין שלנו). מניסיוני, הוא לא יודע מה לומר. אין לו שמץ. הוא פשוט יושב שם ופולט תשובות קצרות כי למשך זמן ארוך מאוד הוא היה מושבת מהחברה. משהו שניתן להבין ביחד עם העבר של הדמות. אבל שוב, סעיף הדרמה לא נעלם לאורך זמן. גם אם מבחינת הנכות החברתית היה משהו נחמד מאוד, הוגו דרמטי. דרמטי דרמטי דרמטי. הדיבור שלו וההתנהגות שלו דרמטיים להחריד, וזה הדבר שמונע ממנו להיות דמות אנושית וטובה. אין הומור, אין בדיחות. גם בקרב אנשים מדוכאים כגון הוא - איפה ההומור השחור שהוא אמור להכיר מקרוב? ואוקיי, גם אם הוא לא אדם שנעזר בהומור, אין עוד הרבה אישיות בתוכו ושאיפות חוץ מהרצון לחיות בשקט. זהו. הוא רוצה לקבור את עצמו בחור ולהיעלם שם. הוגו הוא דמות מאוד מסכנה. הוא לא עושה שום דבר, הוא נורא פסיבי. הוא הולך אחרי מה שהמקרים גורמים לו לעשות, הוא נדחק לפינה, ואז הוא מגיב. אהבתי את החלק הזה, אבל אני לא חושבת שזה טוב שהדמות הראשית מתנהגת ככה. ובאשר לדמויות האחרות, טוב, אני לא יודעת. לא ראינו שום דבר. כלום. נאדה. שאר הדמויות היו ונשארו שם לקישוט, כי הוגו לא יכול להיות לבד בעולם. אני יכולה לומר שהדמויות האחרות דיי מעוררות רחמים, הן בתפיסות שלהן ובהתנהגות שלהם, וגם אם להן קצת יותר האמנתי מהוגו, הייתי מתעבת את רובן אם הייתי מקבלת את האפשרות לדבר איתן. ולמה? התפיסה המטומטמת של הדמויות האלו גורמת לי לרצות להקיא. ספויילר העובדה שהוגו נכנע להם הייתה עוד יותר מסתכלת. הוגו, שהסתכלתי עליו וחשבתי שהוא הרציונאלי מכולם, והוא זה שהבין שצריך ללכלך את הידיים כדי להגיע למטרה, במיוחד אם הוא בא להציל את הראש של החבורה שהוא היה המנהיג שלה והקריב את עצמו בשבילה מהרגע הראשון, העובדה שהם סובבו לו את הגב בגלל שהם חשבו על ערכים. בזמן של מוות או חיים אין זמן לחשוב על ערכים, והפיתרון הכי טוב הוא לאו דווקא הרגש. והעובדה שאחר כך הוגו באמת נכנע להם וחשב "אולי יש דרך אחרת?" פשוט הגעילה אותי. כשאדם בא לרצוח אתכם אתם לא חושבים "אה. יש לי סכין ביד. להרוג אותו? אבל, אויש, זה לא מוסרי!" אבל זאת כבר האידיאולוגיה של הסופר. ו - אחרון חביב - משולש האהבה. הוא כמעט לא שווה אזכור. העובדה שההתחלה שלו מזעזעת ידועה לכל מי שקרה את הספר. היא בחורה וחמודה אז הוא מתאהב בה. ואז החבר דלו בא ובאם, משולש אהבה. והמשולש התחיל כל כך מהר שלא היה זמן לנשום. או יותר נכון, כי הסופר פשוט רצה לזרז עניינים כדי להגיע לפואנטה. אבל הנה קטע יפה - אלה שני בנים ובת אחת, אבל מנקודת המבט של הבן. זה היה מגניב וחדשני. בנוסף, הפואנטה הייתה מעניינת. לצערנו, או לצערי, השאר פשוט הרס את משולש האהבה הזה, שיכל להיות מופלא. אבל כן, זה לא היה ספר גרוע. אם תשאלו אותי מה היה כל כך טוב בו שלא גרם לי לקטול אותו אני אגיד שלא היה. הכל בספר הזה היה באמצע. פושר כזה. נחמד ותו לא. אולי אני אמשיך, אולי לא. אבל מחפשת את ההמשכים בנרות? בכלל לא. לא בוער לי להמשיך. זה ספר בין ספרים חזקים. הוא לא חזק בפני עצמו. הוא יכל להיות, אם לא היו בו כמה בעיות כאלו ואחרות. אבל למען האמת? ספר ממש לא רע.”

“לא צלחתי את הספר הזה. גם לא ויתרתי עליו לגמרי, מצד שני, וזה גם אומר משהו. בדרך כלל אין לי נקיפות מצפון שאני נוטש ספר באמצע. ככה אני- אם זה לא סוחף אז זה לא שווה את הזמן. אבל הבעיה עם הספר הזה הוא שהיה לו את מלוא הפוטנציאל לסחוף: עלילה חמודה ומעניינת, רעיונות מקוריים מסוימים (לא יודע עד כמה הם מקוריים, אבל הם ללא ספק קרצו לי מאוד), כתיבה קולחת ואווירה ונופים מאוד צבעוניים ויפים. אם כך- מה לא עבד? השבלוניות והרדידות שכל כך עייפו אותי. הדמות הראשית אמנם בעלת עבר סבוך ואופי, לכאורה, עמוק ומהורהר, אבל לא הצלחתי לא להזדהות איתה, לא להבין, וקיבלתי את הרושם שהיא פשוט דמות אימו (emo) שגוזרת על עצמה את הנידוי והבדידות והתסכול שהיא חווה. שאר הדמויות? שבלוניות לחלוטין, חסרות כל סממנים מאפיינים שכמעט ולא יכולתי להבדיל ביניהן. כולם גם בלונדיניים, אז בכלל. הצלע הנשית חסרת כל אופי ושם רק במטרה להוות מושא אהבה לגיבור הראשי, ומעבר לזה מרגיש כאילו הסופר רץ עם העלילה, מאכיל את הקורא בכפית ונותן גיבובים של מידע על גבי מידע שלא באמת בא במקום. הדיאלוגים לא אמינים וכך גם האינטראקציה בין הדמויות, שמלבד משולש האוהבים לא קיימת. בהתחלה זה היה טוב ואפילו מסקרן. הרעיון עם האבנים קסם לי מאוד, כך גם הנופים והשימוש במוטיבים מהמיתולוגיה הנורדית. היו שם רעיונות מקסימים כמו אבירי הדמים ומלחמות האלים. אבל זה לא חיפה. אולי אני אחזור לזה כשלא יהיה לי מה לקרוא, אבל כרגע זה מרגיש קצת כמו בזבוז זמן.”

“(אולי בלי שהסופר שם לב...),בלי ששם לב?! זה מועתק אחד לאחד בעיקר מ2 ספרים - הרואים למרחוק ורומח הדרקון . הבחור מעתיק רעיונות במדיוק. כולל דמיות מספרים אחרים יחד עם השם שלהן אין בושה אני שואל??”

“בדרך כלל ספרי פנזיה ישראלית פחות טובים מהמתורגמים (לפי דעתי לפחות...), אבל הספר הזה דווקא ממש נחמד - העלילה מעניינת, סוחפת ומלאה תפניות לא צפויות. הבעיה היא שמצאתי בספר הזה יותר מידי רעיונות שנלקחו מספרי פנטזיה אחרים (אולי בלי שהסופר שם לב...), וזה היה קצת מעצבן. אבל חוץ מזה - ספר סבבה.”