על הסיפור שבבסיס ״המתיקות שאחרי״ אין יותר מדי מה להוסיף: תאונת דרכים מזעזעת מקפדת את חייהם של 14 ילדים מהעיירה שכוחת האל סם דנט בצפון מדינת ניו יורק, ומותירה אחרים פצועים, בגוף ובנפש.
גם מי שלא מת ממש בתאונה, מת למעשה, בין שיהיה אב או אם שאיבד את ילדו, בין שיהיה נהגת האוטובוס ובין שיהיה ״סתם״ תושב העיירה הנמצאת עכשיו במרכז החדשות.
ובאמת, הסיפור, המסופר כ״רשומון״ דרך עיניהם ובשפתם של ארבעה מהמעורבים, אינו מערב רגשות מיותרים. אף אחד מהמעורבים אינו מתואר כמזיל דמעה בשום שלב. כולם, לא משנה מה הקשר שלהם לסיפור, מספרים אותו במין ניתוק רגשי, כאילו נשמתם עזבה את הגוף ומסתכלת עליו מהצד, כאילו הארוע קרה למישהו אחר.
לכל אחד מהמעורבים סיבות משלו לפעול כמו שהוא פועל, במקום שבו המילה ״תביעה״ היא כמעט מילה גסה, ומי שתובע את נזקיו נחשב כפוגע בעיירה כולה.
דווקא מניעיה של הנערה הפצועה הם אנוכיים לחלוטין: ניקול, הילדה היפה והמתוקה, מלכת הכיתה לשעבר, מחליטה לנקום (אך לאו דווקא במובן מאליו) ולא אכפת לה מי יפגע בתהליך, כי מאז התאונה ״עשיתי רק מה שאני רוצה לעשות, מהסיבות שלי״. זו לאו דווקא גישה רעה לחיים, רק שצריך קצת להזהר לא לדרוך על אף אחד בדרך, כמו שעושה ניקול.
למרות הניתוק הרגשי של המספרים, הסיפור מאוד נוגע ללב ופוגע בחרדות הנסתרות שלנו, מה עוד שגם כאן לא חסרים לצערנו מקרים דומים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
